מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

להיות במוקד הענינים

סבא אמנון והנכדה רותם
סבא אמנון
סיפורו של טייס מיראז' במלחמת ששת הימים

סיפורו של טייס מיראז' במלחמת ששת הימים

הרקע והסיבות שהביאו לפרוץ למלחמת ששת הימים

מלחמת סיני (1956) הסתיימה בתבוסה של הכוחות המצריים. ברית המועצות וארצות הברית הפעילו לחץ כבד על ישראל לסגת מחצי האי סיני שנכבש במלחמה. ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, הסכים, אך הודיע שסגירה של מצרי טיראן שבים סוף לשייט ישראלי תהווה עילה למלחמה. כוח בינלאומי של האו"ם הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל וכן בשארם א-שייח שבדרום סיני, וכתוצאה מכך, נשאר נתיב השיט במפרץ אילת פתוח לתנועת שייט ישראלי למשך 11 שנים.

באמצע שנות ה-60 חלה התדרדרות ביחסי ישראל עם שכנותיה הערביות וב-15 במאי 1967, בעיצומו של יום העצמאות ה-19 למדינה, חצו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני.

יומיים לאחר מכן, דרש נשיא מצרים (נאצר) ממפקד כוחות האו"ם בסיני וברצועת עזה שכוחותיו יעזבו את קווי הגבול. ב-22 במאי נענתה דרישתו של הנשיא המצרי ו- 4,000 חיילי האו"ם, שחצצו בין הצבא המצרי ובין הגבול הישראלי התפנו מיידית. בו ביום, הצהיר נאצר שלמחרת היום, ייסגרו מצרי טיראן בפני כלי שייט ישראליים, ושהוא מוכן ליציאת ישראל למלחמה נגדו. בכך הכניס נשיא מצרים את ישראל למצב חירום, שכונה "תקופת ההמתנה".

הטייסת

באותם הימים, שירתתי בצבא קבע כטייס בטייסת 101 המכונה טייסת הקרב הראשונה, אשר כשמה כן היא. המדובר בטייסת הקרב הראשונה שהוקמה בחיל האויר במהלך מלחמת השחרור (1948). מאז וברציפות עד היום, הטייסת הינה טייסת "קו ראשון" בחיל האויר.

סבא אמנון וברקע סמל טייסת 101

המטוס

המטוסים שהפעילה בתקופה הנ"ל הטייסת היו מיראז C 3 מתוצרת צרפת, שהיו מטוסי הקרב החדשים והמתקדמים ביותר ששירתו אז בחיל האויר.

המיראז' היה יכול לטוס במהירות כפולה ממהירות הקול (יותר מ-2,000 קמ"ש), ותוכנן במקור לשמש כמטוס ליירוט ולקרבות אויר. לפי דרישת חיל האויר, הוסיפו המהנדסים הצרפתים למיראז' יכולת נשיאה של פצצות ורקטות מסוגים שונים, ובכך הקנו למטוס גם יכולת הפצצה ותקיפת מטרות קרקע.

שלישית מיראז'ים באויר 

 

סבא אמנון בתא הטייס של המיראז'

תקופת ההמתנה שהחלה כאמור עם כניסת כוחות הצבא המצרי לסיני ועזיבת כוחות האו"ם, לוותה בארץ בחרדה ציבורית גדולה וגיוס מילואים נרחב. נעשו ניסיונות למנוע את המלחמה על ידי פעילות דיפלומטית ענפה, אך הם לא נשאו פרי. בין השאר, הודיעה ארצות הברית שאין ביכולתה להקים ארמדה בינלאומית לפריצת המצור במצרי טיראן, והתנערה ממחויבותה בעניין זה.

המתינות של ההנהגה המדינית, הניסיון להימנע מעימות וגיוס המילואים גרמו לתחושות קשות בציבור בישראל. להרגעת הרוחות, הוקמה ממשלת אחדות לאומית ומשה דיין קיבל את תיק הביטחון.

תקופת ההמתנה לוותה במסע הסתה ואיומים מצד מצרים, אשר התרברבה כי אם תפרוץ מלחמה, כוחותיה יכבשו את ישראל בקלות בתוך מספר ימים. עם התחלת תקופת ההמתנה, הוכרזה בטייסת כוננות, הופסקו טיסות האימונים, רועננו המשימות שהיו מתוכננות לטייסת והמטוסים חומשו בהתאם. בנוסף, הוצבו בטייסת טייסים שבשגרה שירתו במטה חיל האויר ובבית הספר לטיסה, וגויסו אנשי מילואים. עקב המצב, רותקו כל החיילים לבסיס. בשעות הערב, אחת הדרכים היחידות להעביר את הזמן היתה ללכת לראות סרט בבית הקולנוע של הבסיס. בקולנוע הבסיסי היתה מערכת כריזה באמצעותה קראו עפ"י הצורך לבעלי התפקידים השונים לחזור לטייסות.

במהלך תקופת ההמתנה, פיתחתי מדד להערכת רמת הכוננות. כאשר הכוננות הייתה עולה, מספר הקריאות לבעלי התפקידים לחזור לטייסות היה גדול, וכאשר הכוננות הייתה נמוכה (יחסית), לא היו הפרעות במהלך הקרנת הסרט.

בערב יום ראשון, ה-4 ביוני, מספר הקריאות בקולנוע היה גדול במיוחד. אז עוד לא ידעתי שבבוקר אותו היום, התכנסה הממשלה והחליטה את ההחלטה הבאה: "הממשלה מחליטה לנקוט פעולה צבאית שתביא לשחרור ישראל מטבעת החנק הצבאית המתהדקת והולכת סביבה…הממשלה מסמיכה את ראש הממשלה ושר הביטחון לאשר למטה הכללי של צה"ל את מועד הפעולה".

בגמר הסרט, חזרתי לחדר שלי במגורי הטייסים הרווקים ושם מצאתי "אורח" – סגן אלוף דוד עברי, לימים מפקד חיל האויר. באותה עת, עברי שימש כמפקד בית הספר לטיסה ובתקופת ההמתנה, סופח לטייסת שלנו. נהלנו בנינו שיחה- מתי תפרוץ המלחמה. אני אמרתי לעברי שלדעתי המלחמה תתחיל באור ראשון או באור אחרון, מאחר וזה היה המתאר עליו התאמנו כל השנים. עברי מצידו אמר שהמלחמה תתחיל למחרת בשעה 07:45. אני זוכר שהתייחסתי לדברי עברי בביטול, והייתי בטוח שהוא לא מצוי במה שקורה בחיל.

בניגוד למצב הרוח בעורף שאופיין כאמור בחרדה עצומה מפני המלחמה המתקרבת, המצב בחיל האויר היא שונה לחלוטין, וניתן לדמות אותו לקפיץ דרוך שרק חיכה לפקודה לצאת ולהסתער על האויב. אנו הטייסים, ידענו שאנחנו מאומנים ומוכנים, והיתה לנו מוטיבציה גבוהה מאוד לחתור למגע עם חילות האויר הערביים כדי להוכיח שאנו טובים יותר – כפי שחונכנו לאורך כל תקופת השירות בחיל האויר.

לי באופן אישי, לא היה בכלל ספק ביכולתנו ובכוחו של חיל האויר והייתי בטוח שאם תפרוץ מלחמה – ננצח בה.

המלחמה פורצת

המטס הראשון

ביום שני, 5 ביוני, העירו אותנו בשעה 5 בבוקר. ירדנו לטייסת ונכנסנו לחדר התדריכים. על הלוח היתה טבלה ובה רשימת המטרות- שדות התעופה של חיל האויר המצרי אותם היינו אמורים לתקוף. הזמ"מ (זמן מעל המטרה) היה- 07:45.

הלוח בחדר התדריכים של הטייסת, בוקר ה-5 ביוני 1967

התכנית היתה להוציא אל הפועל מבצע בשם "מוקד", שתוכנן בחיל האויר במהלך שנות ה-60, ואשר בעיקרו היה תקיפה של שדות התעופה המצריים תוך התמקדות במסלולי ההמראה והנחיתה, דבר אשר יביא ללכידת מטוסי האויב על הקרקע, והשמדתם ביעפי צליפה, וכן ימנע נחיתה של מטוסי האויב- ככל שיהיו באויר בזמן התקיפה.

התנאים להצלחת תכנית "מוקד" היו: טיסה בגובה נמוך ובדממת אלחוט (על מנת שהמטוסים התוקפים לא יתגלו בדרך), ותקיפה בו זמנית של המטרות.

עמוס לפידות, מפקד הטייסת שלנו, עמד לפני הטייסים ותידרך אותנו בכל נתוני המבצע, ולכולם היה ברור שזו משימה של פעם בחיים.

המטרה אליה שובצתי היה שדה התעופה "בני סואף" שנמצא כ-120 ק"מ מדרום לקהיר. בשדה "בני סואף" הציב חיל האויר המצרי מפציצים כבדים מסוג טופולב 16, ולכן היה חשוב מאוד להרוס את השדה הזה ואת מטוסי האויב שבו.

למרות שאחד מתנאי ההצלחה של "מוקד" היה טיסה בגובה נמוך, שדה "בני סואף" היה רחוק, על גבול הטווח של המיראז' ולכן, המבנה שלנו תוכנן להמריא בשעה 07:45, לטפס לגובה רב- בו צריכת הדלק קטנה יותר, ורק לקראת מפרץ סואץ היינו אמורים עפ"י פרופיל הטיסה, להנמיך לגובה נמוך ומשם להמשיך למטרה. זמן הטיסה המתוכנן מההמראה ועד למטרה היה כ-40 דקות- משך זמן שנחשב לארוך מאוד במושגים של מטוסי קרב.

בתקופה הנ"ל לא היו מערכות ניווט אלקטרוניות ומשכך, הניווט למטרה התבסס על מפות, יציאה מנקודות "צא כיוון" למשכי זמן שנקבעו מראש, שמירת הכיוונים על פי המצפן, הזדהות לפי פני השטח ותיקון הכיוונים והזמנים בהתאם לצורך לאורך כל הטיסה, וזאת על מנת להגיע למטרה בדיוק בזמן.

בסוף התדריך, התארגנתי על הציוד (חליפת G, ציוד חירום, קסדה וכ') ויצאתי למטוס. כשהגעתי לעמדת החניה של המיראז', ראיתי מטוסים מהטייסת שלי ומטייסות אחרות מסיעים לעמדת ההמראה, אז הבנתי ש"מוקד" הולך להתבצע ושכבר אין דרך חזרה.

הנעתי את המטוס והסעתי לעמדת ההמראה בהתאם לתדריך, באותו הזמן עוד הייתה דממת אלחוט. המטוס היה כבד. מתחת לגחון היו שתי פצצות של 500 קילוגרם כל אחת, ומתחת לכנפיים היו שני מכלי דלק נתיקים ("בידונים") שהכילו 1300 ליטר דלק כל אחד.

הגעתי לעמדת ההמראה והצטרפתי לשניים מטייסי המבנה, כאשר המטוס הרביעי שיועד ל"בני סואף" לא הגיע בגלל תקלה. בדיוק בזמן, בשעה 07:45 התיישרנו על המסלול כאשר אז כבר היה אפשר לדבר בקשר, מאחר ובשעה הזו כבר התחילה התקיפה בשדות התעופה במצרים. המראנו ופנינו לכיוון דרום תוך טיפוס לגובה חסכוני של 20,000 רגל. בדרך, עברנו מעל באר שבע ודרום הנגב, ואז פנינו ימינה וחצינו את הגבול – לתוך סיני.

קשה לדייק בנווט בגובה 20,000 רגל מכיוון שלא ניתן לזהות את נקודות הציון שניתן לראות בגובה נמוך. טסנו עד מפרץ סואץ, שם הנמכנו לגובה נמוך (300 רגל- כ-100 מטר). זכורה לי היטב הטיסה הנמוכה מעל למימי המפרץ הכחולים תוך שמירה על מבנה קרבי והסתכלות סביב ב"שבע עיניים"- לראות שאין מטוסי אויב בסביבה.

לאחר חציית מפרץ סואץ, טסנו מעל מצרים לכיוון המטרה. לקראת התקיפה הגדלנו מהירות ל-480 קשר (כ-880 קמ"ש), הכנו את המפסקים של שחרור הפצצות, וכאשר הגיע הזמן נסקנו לגובה הכניסה לתקיפה, אבל לא ראינו את שדה התעופה. דרומית לנו, ראינו עמוד עשן שחור והבנו ששם נמצאת המטרה. (העשן נגרם כתוצאה מתקיפת שדה "בני סואף" ע"י מטוסי ווטור מטייסת 110 שתקפו לפנינו).

טסנו לכיוון עמוד העשן, וכשהגיע הרגע, משכנו לגובה, ונכנסנו ליעף הפצצת המסלולים. לשניות הבודדות האלה, נועדו כל שנות ההכשרה והאימונים מאז סיום קורס טייס, כאשר יש לך הזדמנות אחת ויחידה- לשחרר את הפצצות בדיוק במקום על מנת "לסגור" את המסלולי ההמראה, כך שמפציצי הטופולב לא יוכלו להמריא על מנת להפציץ את ישראל.

שמתי את הכוונת של המטוס על המטרה שקיבלתי, ובגובה 1,500 רגל שחררתי את שתי הפצצות (כל אחת- 500 ק"ג) שנכנסו "בול" לתוך המסלול. בזמן שחרור הפצצות, הרגשתי מכה קלה, והמטוס שהפחית באחת טון ממשקלו, הפך קל יותר לתמרון.

לאחר ההפצצה, עברנו לצליפה על מטרות בשדה התעופה באמצעות שני תותחי ה- 30 מ"מ של המיראז'. בגלל מגבלת הדלק, היינו מתוכננים לבצע 3 יעפי צליפה. בזמן היעפים, חיפשנו מטוסים על הקרקע אבל מאחר ומבנה הווטורים שתקף לפנינו השמיד את רוב מטוסי הטופולב 16, צלפנו על מטרות ומתקנים אחרים שהיו בשדה. ביעף הצליפה הראשון, יריתי על מגדל הפיקוח, ביעף השני יריתי על עמדת נ"מ שהיתה ממוקמת בצד אחד המסלולים וירתה עלינו, וביעף השלישי יריתי על מטוס שעמד בשדה.

לאחר סיום יעפי הצליפה, התארגנו במבנה קרבי וטסנו צפונה בגובה נמוך. לאחר חצית ים סוף, טיפסנו לגובה חסכוני וחזרנו לנחיתה עם כמות דלק מינימאלית. לאחר הנחיתה, הבחנתי בשולי המסלול במספר מטוסים שלנו שנפגעו במהלך תקיפת שדות התעופה, חזרו לבסיס ובצעו נחיתות ריסוק.

המטס השני

לאחר הנחיתה, ביצענו תחקיר קצר ומיד התארגנו למטס השני שנועד לפגוע בשדות התעופה המצריים שטרם הותקפו, וכן לפגוע בשדות התעופה שהותקפו במטס הראשון אולם טרם הוצאו משימוש באופן מוחלט.

בין לבין, החלפתי חוויות ורשמים עם טייסים אחרים, והיה ברור שהמטס הראשון הצליח מעל ומעבר לכל הצפיות. היעד אליו שובצתי במטס השני היה שדה התעופה חילואן שמדרום לקהיר אשר שימש כמרכז הניסוי והפיתוח של חיל האויר המצרי למטוסים ולמערכות.

יצאנו מערבה בטיסה נמוכה רביעית מיראז'ים, והגענו למטרה מצפון לאחר טיסה מעל הדלתא של הנילוס. הפצצנו את המסלולים ולאחר מכן ירינו והשמדנו את מטוסי הקרב והתובלה שחנו ברחבות ובנקודות הכוננות. בכל הטיסה הארוכה הזו- לעומק הדלתא של הנילוס, לא נתקלנו במטוסי אויב באויר, וזה חיזק את ההרגשה שהפלנו בנוק אאוט את חיל האויר המצרי לקרשים.

הטיסה השלישית

בשעות הצהרים, הצטרפה ירדן למלחמה.

בדיעבד, התברר לנו שקדמה לכך הודעה שקרית שמסרו המצרים לירדנים, ולפיה, ישראל פתחה בשעות הבוקר בתקיפה אוירית כנגד בסיסי חיל האויר המצרי, אולם מרבית המטוסים התוקפים- כך עפ"י ההודעה המצרית, הושמדו. בעקבות המידע הנ"ל, הורה המלך חוסיין לצבא ירדן לפתוח בהתקפה ארטילרית לעבר מטרות בישראל, וכן הורה לחיל האויר הירדני לצאת ולתקוף את בסיסי חיל האויר.

בסביבות השעה 12:00, שלחו הירדנים מספר מבנים של מטוסי קרב אשר תקפו בין היתר את שדה התעופה של כפר סירקין הסמוך לפתח תקוה ופגעו במטוס תובלה של חיל האויר שחנה שם.

בעקבות ההתקפה הירדנית, הוחלט לשלוח את מטוסי חיל האויר לתקוף את שדות התעופה בירדן ולהשמיד את חיל האויר הירדני. המשימה בטיסה השלישית שלי היתה לחפות יחד עם מטוס מיראז' נוסף על מטוסי חיל האויר שנשלחו לתקוף את שדה התעופה "מפרק" שבצפון ירדן. לאחר שמטוסי התקיפה סיימו לתקוף במפרק, ביצענו שם גם אנחנו יעף צליפה. לאחר מכן, הורה לנו הבקר לפטרל מעל לשדה התעופה של עמאן, שגם הוא כבר הותקף על ידי מטוסי חיל האויר ובער. ביצענו שם יעף צליפה ופגענו בשני מטוסי תובלה שחנו בשדה. בסיום הגיחה, תקפנו את בית הזיקוק של עמאן וירינו על מיכלי הדלק והגז שהיו בו.

בשעות אחר הצהרים, ביצעתי טיסת פטרול שהיתה הטיסה הרביעית שלי באותו יום קרב מלא וגדוש.

המשך המלחמה

בהמשך המלחמה, ביצעתי מספר גיחות בכל יום. בין היתר, השתתפתי בתקיפת כוחות שריון מצריים באזור כונתילה (מזרח סיני), תקיפת סוללת טילי קרקע אויר בג'ניפה (מערב סיני), וכן תקיפת כוחות סוריים ברמת הגולן.

ספר הטיסות של סבא

תמונה 5, ספר הטיסות של סבא, חודש יוני 1967

ביום שבת, 10.6.1967, הסתיימה המלחמה במהלכה כבש צה"ל את כל חצי האי סיני, את הגדה המערבית כולל ירושלים העתיקה ואת רמת הגולן.

מבחינה צבאית, מלחמת ששת הימים היתה הצלחה גדולה לצה"ל בכלל ולחיל האויר בפרט, אבל היה לכך מחיר. כ-780 חיילי צה"ל נהרגו במלחמה, מתוכם 24 טייסים, שאת רובם הכרתי, חלקם היו חברים טובים שלי.

עד היום, אני מרגיש גאוה וסיפוק על כך שנפלה בחלקי הזכות להשתתף במלחמת ששת הימים ועל כך שתרמתי לבטחון המדינה.

הזוית האישית

רותם: בחרתי את נושא הסיפור אחרי שראיתי בטלויזיה תכנית על מלחמת ששת הימים והחלטתי להתמקד הנושא הזה. מאוד אהבתי לעבוד עם סבא כי הנושא והסיפורים היו מעניינים. היום אני יודעת שסבא שלי עשה דברים שרק מעט אנשים בארץ עשו ואני מאוד גאה בו.

סבא אמנון שמיר: נהניתי מאוד לעבוד עם רותם. היא עשתה מחקר יסודי על נושא הסיפור, חיפשה חומרים ושאלה שאלות לעניין. אשמח לשתף את רותם בחוויות וסיפורים נוספים מילדותי ומחיי ומאחל לנו שנמשיך לצבור חוויות יפות ביחד.

מילון

כונתילה
במהלך תקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים נערכה חטיבה 8 הישראלית, בפיקודו של אלברט מנדלר מול גיזרת כונתילה והיוותה כח הטעיה צה"לי כנגד הצבא המצרי בחזית סיני.

ציטוטים

” בשניות הבודדות האלה נועדו כל שנות ההכשרה והאימונים מאז סיום קורס הטיס“