מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

להיות אופטימי

אלחנן רובין בן שנה
בגרמניה, לפני העלייה לארץ
סיפור חייו של רובין אלחנן

רובין אלחנן

שם האב: מנחם

שם האם: זלדה, לבית משורס

נשוי לאריאלה

ילדותי

רגעים של אושר- עד גיל שלוש היו לי חיים טובים ומאושרים בחיק משפחתי.

זכורים לי ימים בהירים בשדרה המושלגת ? אני הקטן ואמי מטיילים לאורכה ובידי גביע גלידה. את טעמה המתוק אני שומר בחיכי והוא מלווה אותי גם היום.

מקרה אחר שנעוץ בזיכרוני, אירע בעת בילוי משפחתי בימי הקיץ ? השתובבתי והתקרבתי יתר על המידה לשפת הבריכה והופ, נפלתי למים.

אני זוכר את המבנה הגדול של מפעל הפרוות בו עבד אבי ? לא פעם באתי לבקרו ופגשתי שם את בני הדודים הצעירים שלי עמם שיחקתי בחצר.

האחות וההורים:

מלחמת העולם שלי

מות אבי- מלחמת העולם השנייה פרצה בחודש ספטמבר 1939, אך מבחינתי החלה המלחמה כשהגרמנים נכנסו לליטא בחודש יוני 1941. ביום הפלישה התעוררנו לבוקר של מלחמה, פצצות נפלו על בתי העיר ויריות נשמעו בכל מקום. כבר באותו יום אסרו את כל היהודים בבית הסוהר "הפורט השביעי".

באותו יום הפרידו בין הגברים, הנשים, הילדים והזקנים. במהלך אותו ערב שיחררו את הנשים והילדים? אמי, אחותי, דודתי עם שני הבנים שלה ? יצאנו לחופשי. כל הגברים ובניהם אבי נשארו בבית הסוהר, ולמחרת הוצאו להורג.

ראיתי את אבי בפעם האחרונה בצאתנו מהמבנה, היה זה כשעברנו בפרוזדור על פני דלת עם אשנב קטן. אמי הרימה אותי בזרועותיה והצלחתי לראותו מבעד לחלון, הוא עמד בחדר עם קבוצת גברים נוספת. הייתי אז פעוט בן שלוש ושלושה חודשים ודמותו חקוקה בזיכרוני עד היום.

המעבר לגטו- יום אחד שכרה אמי עגלה והעמיסה עליה מעט חפצים הכרחיים. השארנו מאחור את הבית הגדול שלנו ועברנו להתגורר באחד הבתים במתחם הגטו. מתחם זה נקבע כשטח סגור על-ידי השלטונות עבור יהודי העיר והסביבה.

בין השנים 1944-1941 שהינו בגטו קובנה. במהלך השנים הללו ערכו הגרמנים אקציות ? גירוש יהודים למחנות ההשמדה על פי קטגוריות ? גברים, זקנים, ילדים, נשים ? באחת האקציות הראשונות נלקחו דודתי ושני ילדיה.

נשארנו בגטו עד תחילת 1944, אמי יצאה מדי בוקר לעבודה במפעל וחזרה הביתה רק בשעות הערב, אחותי שמרה עלי במשך היום, ולמעשה התרוצצנו ברחובות הגטו עם שאר הילדים באופן חופשי. היינו צריכים לדאוג לעצמנו, לברוח ולהסתתר בזמן שנערכו סיורים של הגרמנים בשטח, לספק לעצמנו מזון ? בדרך כלל היו אלה תפודים וגזרים מבושלים במים. למרות המזון הדל, איני זוכר שסבלנו מרעב.

בביוקר בגטו:

"אקציית הילדים"- בחודש מרץ 1944, החליטו הגרמנים על "אקציית הילדים". הם עברו מבית לבית עם כלביהם ובמשך שלושה ימים אספו את כל הילדים שמצאו בבתים ולקחו אותם להשמדה.

ניצלתי מהאקציה בזכות אמי. כנראה שהידיעות על האקציה הקרובה הגיעו לאוזניה מבעוד מועד, היא הצליחה להחביא אותי בעליית הגג של הבית בו גרנו. הפתח לעליית הגג היה מוסתר, איש לא היה יכול לנחש שמסתתרים שם ילדים. בימים שלאחר האקציה, לא היו אמורים להיראות ילדים בשטח הגטו. פחדנו ממלשינים, היינו צריכים לשמור על השקט ולא יכולנו לצאת לרחוב.

הצלתי מהגטו

המלאך השומר שלי ? אימי- בעוד הרוסים מתקרבים באיטיות לאזור קובנה המשיכו הגרמנים בהשמדה ובחיסול הגטו. מתוך אלפי היהודים שהיו בו בראשיתו, נותרו כ-150 – 200 איש בלבד. עקב מיעוט התושבים החליטו הגרמנים לצמצם את שטח הגטו ולרכז את כל תושביו במתחם מצומצם שנמצא באזור מרוחק. אני זוכר שבאחד הלילות אמי ואישה נוספת הכניסו אותי לסל, הייתי קטן וצנום ונדחקתי פנימה כשגופי מכורבל.

הן נשאו את הסל בידיהן תוך סיכון גדול והעבירו אותי אל האזור שנקבע מעתה כשטח הגטו. על אף העובדה שהמשימה עברה בהצלחה, ידעה אמי הנבונה שעדיין יש סכנה לחיי, והגתה במוחה את תוכנית ההצלה שלי מהגטו. אמא הייתה אישה מיוחדת, ציונית בנשמתה וגם ידעה עברית.

בוקר אחד עוד בטרם זרחו קרני שמש ראשונות, העלו אותי לעגלת פינוי האשפה הרתומה לסוס, כיסו את כל גופי באשפה מצחינה, וליתר ביטחון לחץ העגלון בכוח על ראשי כדי שלא אתגלה. עד היום חולפת בראשי עווית, זכר לכאב שחשתי מידיו.

התוכנית הייתה לפנות אותי עם הזבל מחוץ לגבולות הגטו. אחרי שיצאנו דרך השער, הועברתי למפעל בו עבדה אמי בייצור בדי לֶבֶד. ישבתי באחד האולמות של המפעל וחיכיתי לסיום יום העבודה שלה. אחרי זמן מה, נכנס לאולם קצין גרמני, ששימש כמנהל העבודה במפעל. הוא ראה אותי ולא עשה דבר, לא אמר מילה ולא הלשין עלי. היה זה סוג של שיתוף פעולה שנרקם בין עיניו לעיניי.

משם נלקחתי על-ידי אמי לאחד הבתים בעיר קובנה, היה זה ביתה של משפחה שאמי הכירה. הם ניאותו להסתיר אותי אצלם למשך יומיים-שלושה. אמי באה לבקרני בכל יום בתום יום העבודה במפעל, וביום האחרון הביאה לי מתנה ? קופסת צבעי מים מאחותי.

זו הייתה המתנה האחרונה ממנה. כל כך רציתי לחזור ולהיות יחד איתה, אך מאז ימי "אקציית הילדים", לא התאפשר הדבר. ברור לי, שאם היו נענים לרצוני, לא הייתי נשאר בחיים. הייתי בן שש כשאיבדתי את אמי ואחותי.

הגוי שהציל את חיי- בבוקרו של היום השלישי לשהותי בבית המשפחה, הגיע לביתם איכר ליטאי. הוא החנה בחצר את עגלתו הרתומה לסוס והתברר לי שהוא בא כדי לקחת אותי לכפרו. גם את המהלך הזה תכננה אמי. על גבי העגלה הייתה חבית גדולה, הכניסו אותי לתוכה והפכו את החבית עלי.

הייתי כלוא בחשיכה ולא ידעתי מה קורה סביבי, רק כאשר עברנו באזורים לא מיושבים, יכולתי לצאת החוצה, לחלץ את עצמותי ולשאוף אוויר. כך נסענו מבוקר עד לילה, אני משער שמדובר במרחק של כ-50 קילומטרים מהעיר עד שהגענו לכפר, שאת שמו איני יודע. לאיכר הליטאי הייתה משפחה ? אישה ושני ילדים ? בן ובת שהיו פחות או יותר בגילי.

איני יודע כמה זמן חלף, שבוע או יותר, עד שהבנתי שחיי אינם בטוחים כלל. החורף היה קר מאוד, רוב הזמן הייתי בתוך הבית ורק לפעמים יצאתי לחצר וישבתי ליד דלת הכניסה. באחד הבקרים בעודי יושב על המדרגות, ראיתי משאית צבאית עם חיילים גרמנים מתקרבת אל הבית. הבנתי מיד שבאו לחפש אותי ומיהרתי להיכנס פנימה בטרם מי מהם הבחין בי.

החלטתי להימלט מפניהם וקפצתי דרך החלון האחורי אל החצר, חציתי אותה בריצה והגעתי כל עוד נפשי בי אל היער הסמוך לכפר. היערות באזור היו סבוכים בעצים בעלי ענפים רחבים, טיפסתי על עץ ונשארתי לשבת על אחד הענפים במשך כל אותו היום וגם בלילה. למחרת התגנבתי חזרה אל הכפר.

בהמשך כנראה שהייתה עלי הלשנה נוספת, שוב הגיעו לחפש אותי. בפעם הזו הייתי ברפת, לא יכולתי לברוח בלי להיתפס. החלטתי להתחבא, שכבתי על האדמה צמוד לפרה, לא נשמתי כמעט מרוב פחד וחיכיתי שהגרמנים יסתלקו.

זמן קצר לאחר מכן, שוב איני יודע כמה זמן חלף, החלו רעמי תותחים להישמע באזור הכפר. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי לבד בבית, כל בני הבית ברחו והותירו אותי לנפשי.

ישבתי על המדרגות, לא ידעתי מה עלי לעשות ולאן ללכת. הייתי באזור הקרבות בין הגרמנים לכוחות בנות הברית, ופחדתי מאוד. לקראת הערב חזר האיכר הליטאי ולקח אותי ליער שם הסתתר עם בני משפחתו. קבוצות של פרטיזנים שהו ביערות מסביבנו וניהלו קרבות מול הגרמנים, לא פעם נאלצנו לברוח בין העצים כשכדורים שורקים משני צידי החזית ומאיימים לפגוע בנו. בלילה מצאנו מחסה בתוך בונקר שחפרו הפרטיזנים באדמת היער, ומבחינתי ביום המחרת הסתיימה המלחמה.

חזרנו לכפרו של האיכר ומצאנו את משקו הרוס וחלקים ניכרים משטחו עלו באש. האיכר ואשתו היו טובים אלי, נשארתי בביתם כאחד מילדיהם במשך כל אותו הקיץ עד חודשי הסתיו ? אוקטובר-נובמבר 1944 .

שִׁלְהֵי המלחמה

בבית היתומים- נפרדתי ממשפחת מטיבַי כאשר נאספתי בידי קצין יהודי-רוסי שהגיע אל הכפר מלווה בשני חיילים. הקצין הרוסי אסף ילדים יהודים שחיו בבתי הכפריים באזור, ולקח אותם לבית יתומים. בית היתומים נקרא "מוסד הילדים מספר 4", היה זה מוסד חינוכי, שנוהל על-ידי מְנהלת מטעם הצבא הרוסי. דאגו לנו למזון ולשמיכות, את בגדינו תפרנו במו ידינו ומדי יום למדנו רוסית.

באופן רשמי המלחמה עדיין לא הסתיימה, והגרמנים טרם נכנעו, אך קובנה הייתה משוחררת מאז חודש אוגוסט 1944.

בחודש מאי 1945 הסתיימה המלחמה. אני זוכר את חגיגות השמחה ברחובות ואת שיירות הצבא הרוסי שעברו דרך ליטא בדרכם חזרה לרוסיה.

בתום המלחמה הופיעו בבית היתומים אנשים שניצלו ממחנות ההשמדה. הם קיוו למצוא את ילדיהם, ואכן, היו מקרים רבים של איחוד משפחות.

יום אחד הודיעו לי שגם אמא שלי חזרה מן התופת והיא מחכה לי בכניסה לבניין. רצתי במורד המדרגות במהירות, לבי הלם בפראות, והנה ראיתי אישה עומדת בפתח וממתינה לי. התנפלתי עלייה בהתרגשות, אבל כשהרמתי את עיניי ראיתי שאישה זו, אינה אמא שלי.

הייתי בן שבע, כבר עברתי על בשרי דברים קשים והצלחתי להתמודד ולהתגבר עליהם, אבל ברגע הזה נשברתי והתרסקתי לרסיסים, זו הייתה נקודת השבר הגדול ביותר שלי. היה לי קשה מאוד להשתחרר מהאירוע הטראומתי.

רק לאחר זמן התאוששתי, חזרתי לעיסוקַי ולמדתי קצת. מהימים ההם אני זוכר רק מילה אחת בליטאית "דונאס"- לחם, ואפשר להבין שאם זו המילה היחידה שאני זוכר, הרי שהייתי רעב והמחסור בלחם הטריד אותי במשך כל שעות היממה.

את היום בו נערך מופע התעמלות של ילדי בית היתומים, לא אשכח לעולם. הופענו בפני קהל של ניצולים יהודים ששרדו את המחנות, אחד הילדים התקשה בביצוע התרגילים ונקראתי להחליפו על הבמה. עשינו תרגילי פירמידות, ואני הקטן, עמדתי בראש הפירמידה ועוררתי התרגשות רבה ותשואות בקהל.

המסע אל חיי החדשים

ליטא ? פולין ? גרמניה ? ישראל- יום אחד הגיע לבית היתומים זוג יהודים צעירים, הם רשמו אותי במשרד כאילו הם הוריי. איני יודע מדוע הנהלת בית היתומים הפנתה אותם דווקא אלי, מכל מקום, לאחר הרישום הפכתי להיות "בנם". אז לא ידעתי שהשניים הם אח ואחות, נתינים פולנים במוצאם שהורשו לצאת מליטא ולחזור לפולין. כך נפלה לידיי הזדמנות לצאת מבית היתומים עם אישור והורים.

הדרך לעיר לודז' ארכה כחודש ימים. בלודז' נמסרתי לידיה של קבוצת בחורים שפעלה במסגרת התנועה היהודית הציונית ונקראה "המוסד" או "הקיבוץ".

לאחר מספר שבועות בעיר, הבריחו אותי עם ילדים נוספים במשאית אמריקאית מלודז'- פולין שהייתה תחת כיבוש רוסי לברלין לאזור שהיה בשליטת האמריקאים. על מבצע ההברחה היו אחראיות שתי מדריכות צעירות. מטרת המעבר הייתה לקדם אותנו לקראת העלייה לפלשתינה שהייתה אז בשליטת המנדט הבריטי.

בברלין למדנו במסגרת מסודרת, האישורים לעלייה התעכבו ואז הציעו לנו להגר לארצות הברית, אך סירבנו. מסיבות בריאותיות נשלחתי לבית החלמה מעורב לילדי פליטים יהודים וגרמנים, הייתי שם פרק זמן של שלושה חודשים, מרבית הזמן ללא חברים ולמדתי את ספר בראשית.

לאחר מכן הועברתי למחנה עקורים בברגן בלזן, גם שם הייתי לבדי במשך שבועות ובאותם ימים (11 ביולי 1947) עלו חברי מ"המוסד" עם אלפי פליטים יהודים על הספינה "אקסודוס" או בשמה האחר, "יציאת אירופה תש"ז".

בתום שבוע של הפלגה בתנאי צפיפות קשים, לא הורשו הנוסעים להיכנס לתחומי הארץ. האנייה נתפסה בידי חיל הים המלכותי של ממשלת בריטניה ולאחר מאבק מר בין נוסעיה לכוחות הבריטיים, בו נהרגו הקצין הראשון ושלושה מעפילים, ועשרות נפצעו, הועלו הנוסעים על אניות גירוש מסורגות כמכלאות לנמל המוצא ממנו יצאו להפלגה ? נמל פורט דה-בוק בדרום צרפת.

כמאה איש ירדו מאניות הגירוש בשל סיבות רפואיות וכל שאר הנוסעים סירבו לרדת אל החוף. לאחר עיכובים שנמשכו כשלושה שבועות הפליגו אניות הגירוש לנמל המבורג, ומשם פוזרו הנוסעים בעל כורחם אל מחנות העקורים, שהפכו למחנות מעצר עבורם למשך החודשים הבאים. הנה כי כן, התמזל מזלי ופגשתי שוב את חברי מ"המוסד".

כעבור מספר חודשים בהם שהיתי בחברת אנשי ה"מוסד", קיבלנו את האישורים הנכספים לעלות לארץ ישראל דרך צרפת.

הגענו לארץ בחודש מרץ 1948? חודשיים לפני הכרזת המדינה.

חודש מרץ- זה חודש המזל המשמעותי בחיי. זה החודש בו נולדתי, בו ניצלתי מ"אקציית הילדים", בחודש זה עליתי לארץ, ובחודש זה בשנת 1968 ניצלתי ממוות במהלך פעולה צבאית בה נטלתי חלק.

בארץ ישראל

צה"ל- בשירותי הצבאי הייתי לוחם, הוכשרתי להיות צלף, ובהמשך עברתי קורסים מקצועיים לסמלי תחבורה ולקציני תחבורה, אף שנשארתי סמל. השתתפתי בהרבה פעולות מעבר לגבול, וכן במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור. בתום השירות הצבאי הצטרפתי לקיבוץ ומוניתי להיות רכז הפלחה.

ההיכרות עם אריאלה- בשדות הפלחה של הקיבוץ הכרתי את אריאלה. היא הגיעה עם קבוצת בני נוער לסייע לנו בעבודה. ראיתי לנגד עיניי ילדה-נערה יפה בעלת שיער זהוב מתאמצת בכל כוחה להרים חבית כבדה. הייתה זו אריאלה. באופן טבעי ניגשתי אליה והצעתי את עזרתי, מאז חלפו יותר מחמישים שנים ואני עדיין עוזר לה.

נישואים והקמת משפחה- לאחר נישואינו החלה אריאלה ללמוד בסמינר לגננות ואני עבדתי כטרקטוריסט. עברנו להתגורר ברמת-גן בדירת שני חדרים, הייתה זו הדירה הראשונה שלנו אחרי ימי האוהלים והצריף בקיבוץ. עבדנו קשה, כדי להתקדם. עד מלחמת ששת הימים עבדתי כמפעיל ציוד כבד ומנהל טכני במפעל קומפוסט בחדרה.

לאחר מלחמת ששת הימים עברתי לתעשייה האווירית ושימשתי קצין בטיחות בתעבורה של כל מפעליה. זכיתי במשרה זו, בזכות אריאלה, שדרבנה אותי ללמוד בטכניון ? לימודי בטיחות בתעבורה ושמאות.

במהלך השנים נולדו לנו שלושה ילדים ? שתי בנות ובן, מהם קיבלנו במתנה 15 נכדים והיום יש לנו גם שני נינים. ילדינו גורמים לנו נחת וגאווה רבה, הם למדו באוניברסיטה והוציאו תארים.

המשפחה שלנו מהווה עבורי נחמה על כל הסבל שעברתי בילדותי. אריאלה ואני היינו שותפים בכל מטלות הבית ובטיפול בילדים. טיפלתי בילדים באהבה גדולה מאוד, הרגשתי צורך להעניק להם את מה שאני לא קיבלתי. כשקניתי לבני משחקים, שיחקתי בהם גם אני בהנאה, אך כדי שלא "יחשדו" בי, התנהגתי כאילו אני מלמד אותו לשחק.

בקיבוץ:

לימודים וקריירה- כשבתי הגדולה למדה למבחני הבגרות, הצטרפתי אליה ועברתי את הבחינות בהצלחה, לאחר מכן המשכתי ללמוד באוניברסיטת בר אילן. למדתי מדעי המדינה, סוציולוגיה וגיאוגרפיה והוצאתי תואר תוך כדי העבודה בתעשייה האווירית.

לימים המשכתי ללמוד במגמת לימודי ארץ ישראל וגם היום אני לומד להנאתי. בין תחביבי העיקריים ניתן למנות: ארכיאולוגיה, היסטוריה, וטיולים. תקופה מסוימת הייתי מדריך טיולים בעיקר בחו"ל.

דרך חיים- היום אני פנסיונר של התעשייה האווירית, אך עדיין עובד מבוקר עד ערב בשדה התעופה במתן ייעוץ לחברות שונות.

אריאלה היא אשת חיל, רעיה ואם למופת, סבתא נהדרת ובין שלל עיסוקיה מוצאת גם זמן לעסוק באומנות. שנינו מתנדבים ב"עזרה למרפא" מזה 11 שנים, ואני נותן ייעוץ בהתנדבות בנושא אמבולנסים.אני מרגיש את החשיבות הגדולה במתן עזרה לזולת. פירושו של דבר, להיות אדם חיובי. ההתנדבות שלי היא תרומה לחברה שלא על מנת לקבל פרס.

כל מה שאנחנו ? אריאלה ואני ? עושים, נעשה למען המדינה. עם ישראל צריך להיות מוגן כדי שלא נגיע חלילה למצב שאפשר את אסון השואה.

המשפחה שלנו נפגשת מדי שבוע בביתנו, זהו נמל הבית של כולם כאחד. אנחנו חוגגים אירועים, התחלות חדשות, ימי הולדת ? כל אירוע הוא סיבה טובה למפגש. יש לנו מסורת משפחתית ? מזה עשרים שנים, אנו מבלים יחד עם הילדים ומשפחותיהם ב"כרי דשא".

מוטו: להיות ריאלי, להיות אופטימי. בדרך כלל אני אופטימי, בלי אופטימיות לא ניתן לחיות. 

את הסיפור ניתן לקרוא גם בפורטל עיריית רמת גן

מילון

אקציות
במהלך השואה, אקציה (בגרמנית: "מבצע") הייתה פעולה של הגסטפו וכוחות ביטחון אחרים בגטו, על מנת לאתר, לעצור ולרכז יהודים לקראת שילוח למחנות ריכוז, מחנות השמדה, או מחנות לעבודת כפייה. המתנגדים למעצר נורו בדרך כלל במקום

ציטוטים

”להיות ריאלי, להיות אופטימי. בדרך כלל אני אופטימי, בלי אופטימיות לא ניתן לחיות“