מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לגדול עם המדינה

השנים הראשונות שהפכו אותי לצברית

שמי רבקה. נולדתי להוריי גניה ויעקב, כשנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שנה לאחר השואה.

בתקופה הראשונה לאחר המלחמה רבים מהשרידים, הניצולים, חזרו למקומות היישוב בהם גרו כדי לחפש בני משפחה וחברים. לאסונם הגדול, התברר להם שמעט מאוד שרדו, הרוב נספו.

הוריי נפגשו מספר חודשים לאחר סיום המלחמה, וזאת במסגרת חיפושיהם אחרי בני משפחותיהם. תוך זמן קצר החליטו להינשא כדי ליצור תא משפחתי חדש, לבנות חיים חדשים. בתקופה לאחר המלחמה שהו הוריי במחנות העקורים, שם נולדתי, עם הטראומות הקשות ועם הקשיים של הארעיות אבל הפעם כאנשים חופשיים .

להוריי עמדו מספר אפשרויות להגירה: קנדה, ארצות הברית, ארגנטינה ועוד. הם בחרו לבסוף בישראל בגלל אבא שחלם רק על פלשתינה. בשנת 1949 הגיעו לחיפה, למחנה העולים "שער העלייה". הסיפור בו אתמקד הוא השנים הראשונות של ילדותי בארץ .

הוריי שהגיע לכאן, כשלוש שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, עברו שוב תלאות וקשיים. הם שרדו ללא ידיעת השפה העברית, חסרי השכלה, וסבלו ממשבר הגירה עם איפיוני השואה הנוראה. לאחר המעברה, הוריי נדדו במקומות שונים, בעקבות הפרנסה, ועברו התמודדויות קשות ובעיות רבות.

כידוע, בארץ בשנות קום מדינה (וגם היום לצערי לא מעט) לא הייתה מודעות למצבם הפיזי והנפשי הקשה. ניצולים היו צריכים להמשיך בחייהם, כשעברם הולך עימם. רבים מהם הדחיקו את עברם, ניסו למחוק את האירועים הנוראים שעברו, לא שיתפו ולא סיפרו .

בבית כזה גדלתי כ'שהשואה" נמצאת בכל פינה ובכל מקום. הורים שדאגתם נתונה בעיקר לאוכל, לצרכים הפיזיים, וללא יכולת לטפל בי ובשתיי אחיותיי. למעשה היינו צריכות לדאוג זו לזו ולגדול לבד – ילדות בצל השואה.

אני כילדה קטנה כבר גיבשתי לי דרכים שונות לצאת מ"השואה", מ"הגלות". ניסיתי בכל דרך להיות 'צברית'. הפכתי להיות העוגן של הוריי, הורים חסרי ידיעת השפה העברית. אני זו שלימדתי אותם לדבר, תרגמתי להם את המילים בחנויות, בקופת החולים, באסיפות הורים, ויכולתי לספר להם מה שרציתי על מה שהמורים סיפרו.

בד בבד, סיגלתי לעצמי התנהגות 'צברית'. הייתי פעילה בתנועת הנוער העובד והלומד, בתקופות הקיץ שהיתי במחנות עבודה בקיבוצים, רקדתי ריקודי עם, שרתי בהתלהבות את שירי 'עליית הנוער'– צברית מושלמת.

כך הגעתי עד הלום, אבל 'השורשים צצים ועולים', ויהיו שם תמיד.

מאלבום התמונות שלי – תמונה מיום חתונתי

 

הזוית האישית

סיפורה של רבקה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר אביטל במרום גולן בסיוע המורה ורד שגב

מילון

בד ובבד
תוך כדי, במקביל

ציטוטים

”גדלתי והגעתי עד הלום, אבל השורשים שלי נמצאים שם תמיד “