מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לגדול בשכונת בורוכוב

סבתא תרצה ונכדתה ענת
אני, תרצה ורדי אחרי הצבא
הסיפור מדבר על חיי כילדה במשפחת מייסדים, ממשיך ומתאר את חיי החברה והחוויות הבלתי נשכחות מילדותי

משפחתי

הוריי, אסתר (בית הלחמי), ילידת הארץ, במקצועה גננת ילדים, ודב יצהר, שעלה מרוסיה עם משפחתו כשהיה נער, רוב ימיו עבד כנהג. הם הכירו בשכונת בורוכוב שהיא כיום חלק מהעיר גבעתיים, השכונה נוסדה בדיוק לפני 90 שנה, ב-1928, כשכונת פועלים שרצו ליצור צורת התיישבות חדשה שיש בה דגש רב על הצד החברתי. הורי אסתר, רחל ויחזקאל, היו ממיסדי השכונה וכאשר אסתר ודב נישאו, פינו את הרפת בחצר ושיפצו אותה כדירה לזוג הצעיר.

אני בתם הבכורה וגם נכדה בכורה לשני זוגות הסבים ולרב סבתא. כל אלה הקיפו אותי בהרבה אהבה, שאחר כך חלקתי בה עם אחיותיי נטע ילידת 1936, ונעמי ילידת 1949. מכאן יובן שהחצר הגדולה של הסבים על כל דייריה הייתה בית הגידול שלי. עכשיו אני יודעת כי מי שגדל מוקף אהבה רבה שתי דרכים לפניו. האחת- להתבגר כאדם שדורש עוד ועוד גילויי אהבה. מנגד-  הוא יכול להיות מעיין של אהבה לכל הסובבים אותו.

אני עם אמא ואבא
עם סבי וסבתי , יחזקאל ורחל בית הלחמי

חגי ישראל

משפחתנו הייתה משפחה חילונית אבל שמרה על המסורת. חגי ישראל נחוגו בשמחה היינו שותפות לסבא בהקמת הסוכה וקישוטה, שמחנו מאוד כשעובר אורח ביקש רשות להיכנס ולאכול בה כי זו מצוות החג, ושנים אחר כך עוד צחקנו מהזמנתו של סבא לאלמוני כשקרא לו: "רֶבּ יהודי, תסעד פה כמו בסוכתך." פסח היה החג האהוב עליי מאז ועד היום. היינו שותפות להגעלת (הכשרת) הכלים (גם אלו של השכנה הערירית שהייתה חברתה של סבתא), לעריכת השולחן הענק ולריכוז כיסאות רזרבייים לשכנים שהגיעו עם גמר הטקסים בביתם לשיר איתנו עד אור הבוקר.

למעלה אני (תרצה) מימין ואחותי נטע משמאל ולמטה אמא , נעמי הקטנה ואבא

בחצר

בחצר ניטעו  עצי הדר שונים, וסבא שהיה מומחה להדרים הרכיב על כל עץ מינים שונים. רק עץ האשכולית לא הורכב בפירות אחרים, הוא פרס את ענפיו ויצר סוכת ענק שהייתה מקום למשחקים, למחבואים, ומקום מטמון לסודות רבים. במשך הזמן הצטרפו לבית הסבים, דודתי צעירה ובתה הצחקנית צלילה שהייתה לנו כאחות רביעית.

גם את שכנינו חייבים לציין, משפחת אלדמע  ובניה רן, גיל, ודיצה ששמותיהם מעידים על האופי של אביהם, אברהם,  ועל הגנים שהוריש להם. את חצרם הפך לבמה עם שורות ספסלים, לשם הגיעו כל התיאטראות שהיו אז בארץ. הנגינה שבקעה מביתם הייתה חלק מנוף ילדותי.

בהגנה

אני נקראתי תרצה כי זה היה השם הסודי של אמי ב"הגנה". גם אחיותי קיבלו שמות סימליים, "נטע", כתגובה להתקפות הערבים ששרפו פרדסים, ונעמי, כחלק מהשם המחתרתי של אבי שהיה "אבינועם".

לסודות ההגנה התוודענו כבר בילדותנו, קודם רק ידענו שבשבת בבוקר, ההורים הולכים לאימונים , בכיתה ח' כבר היינו שותפים לאימוני הנוער, וללילות של הדבקת כרוזים נגד השלטון הבריטי. היו סודות שרק ניחשנו אותם, כך בתוך טיול לילה בפרדסים שהקיפו את השכונה, זיהינו אור מהבהב מתוך אחת מגומות העצים, קצת נבהלנו אבל הסקרנות גברה על הפחד, התקרבנו בשקט למקור האור, הדמיונות הובילו אותנו רחוק , אולי גילינו ארץ גמדים תת קרקעית, אולי זה אור שבוקע מאוסטרליה שהיא כידוע בצד ההפוך של כדור"א, אבל מי שיצא לקראתנו בחשכה, היה אבא של אחד הילדים, שעסק בסידור הסליק של ההגנה שהיה בפרדס. הוא נבהל יותר מאיתנו והשביע אותנו שנשכח את מה שראינו, עברו מאז  בדיוק 70 שנה ולא שכחתי.

סליק נוסף היה מתחת לשובך היונים בחצר שכננו אלדמע, אבל משם סילקו אותנו בתקיפות בכל פעם שהגיע טנדר שפרק או העמיס נשק. ולא נשאר לנו אלא לנחש ולהתגאות בכך שאנחנו גדולים ושומרי סוד.

בנוער העובד היינו מדקלמים את שירו של ש. שלום:

אתה מוכן? שאל הקול בדמי הליל

אני מוכן ! ענה הקול בדמי הליל

התוכל עזוב בית ורחוב מודע וגואל?

אוכל עזוב בית ורחוב מודע וגואל.

הקול המסתורי לא הזמין אותנו לעולם של שדים או רוחות ולא לעולם של אויבים דמיוניים אלא להצטרפות להגנה. אחרי שנשבענו על ספר התנ"ך התחלנו באימוני שדאות, תרגילי סדר ואימוני קפא"פ (קרב פנים אל פנים) שהם אימונים באלות עץ. יום אחד באה אליי שושנה המ"כית וקראה לי להיות מלווה שלה לבית הדפוס של כרוזי ההגנה. תפקידי היה לדווח למפקדים אם יתפסו את הכרוזים ויאסרו אותה. בי כנערה צעירה מאוד, לא יחשדו. כל הנסיעה הייתי מתוחה מאוד, אבל "הכלניות", הם החיילים הבריטיים אדומי הכומתות, רק פתחו את דלת האוטובוס , סקרו את הנוסעים במבט חטוף, ולא גילו מאומה.

אימוני קפא"פ בגדודי הנוער

הספרים בחיינו

לפני כעשרים שנה הגענו למפלי הניאגרה, אחד מפלאי עולם הטבע, אמרתי לדוד בן זוגי: לו לא הייתי מתביישת, הייתי קוראת כעת "ישראלים ישראלים, התאספו ונעמוד דום לזכר יצחק אבנון". וזאת למה? כי זה האיש שהוציא את כרכי אנציקלופדיה נעורים, וממנה למדנו על העולם, מרחביו ופלאיו. טלוויזיה לא הייתה, מחשבים ודאי שלא, והסרטים היו נדירים. כל ידיעותנו היו מהספרים. הם החיו גם את עולם הרגש שלנו כי ספרו על ילדים ואנשים במצבים שונים בחיים, בשמחה ובעצב, בקשיים או בהצלחות.

אני הייתי קוראת נלהבת, לבן דודי יצהר קראו בשם "פרק" כי בכל פעם שאמו קראה לו היה עונה "רק אגמור את הפרק". על בן דודי צפריר סיפרו שקרא את כל הספרים בספריית השכונה. כשהכרתי את דוד התברר שגם הוא היה מהילדים שגומרים את הספר בדרכם מהספרייה הביתה, וחוזרים כדי להחליף לספר שני.

משחקי הילדות שלנו היו תופסת, מחבואים, קלאס, דלגית  אבל מיום שנכנסנו לתנועה הם התגוונו כמובן, רוב הילדים בשכונה היו חברי הנוער העובד, ועיקר עניינינו היה ההשתתפות ב"פעולות" הרשמיות , ובילוי בסניף בכל ערב פנוי

 סיפור אהבה

בנים שרצו להביע את אהבתם היו להם שתי דרכים לא מילוליות האחת לקפוץ מהקומה השנייה של בניין בית הספר ולצעוק את שם הבת, השנייה להרכיב אותה על האופניים אחרי הפעולות בתנועה כשהם למדו לדבר, הזמינו אותנו ל"עיגול, גן ציבורי קטן עגול ששימש גם ככיכר תנועה. היו בו דשא, ספסלים, נדנדות,שם ישבנו בערבים כששומר הלילה בא מדי פעם לבקר אותנו, וכמה נבהלתי כשמישהו שלח להורי פתק ובו כתב "בתכם מבלה בלילות בעיגול"!

אבל את אהבתי האמיתית לא מצאתי בעיגול אלא על שפת הסחנה בתל עמל (ניר דוד)

קץ הילדות

ביום שישי ב- 14 במאי הייתי בתורנות קשר במפקדת ההגנה בשכונה. ידענו שאחר הצהריים כדאי לכוון את מקלטי הרדיו לתחנת ההגנה שנקראה "קול ישראל" וסיסמתה "תלם שמיר בועז".

ראשי התיבות ת'ש'ב' היו בעצם תחנת שידור במחתרת. עם הקמת המדינה נקראה התחנה "קול ישראל מירושלים". ביקשתי שחרור מהתורנות לשעה קלה, ורצתי לבית חברתי לשמוע את השידור. ואז בקע הקול המוכר עכשיו לכולם: "בארץ ישראל קם העם היהודי.." וסיים: "לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

נשיקות, צהלות, והרמת כוסיות יין היו בסוף השידור. בערב כשסיימתי את התורנות מיהרתי למועדון הנוער העובד. שרנו, רקדנו, השתוללנו אבל אז הגיעה הידיעה שתל אביב הופצצה על ידי מטוסים מצרים. מלחמת השחרור עברה לשלב חדש וקשה , וזה היה קץ הילדות.

הילדות בבורוכוב – סיכום

מהרבה מבוגרים שמעתי: "שכונה כמו שלי לא הייתה בעולם, זיכרונות נעימים כמו שלי לא יכולים להיות למי שגדל במקום אחר." ואני עודני בטוחה ששכונה כמו שלי לא הייתה בעולם.

גם זה סימן לקץ הילדות, אני בוגרת כיתב ח' , מעבירה את דגל בית הספר למחזור הבא

העיד עליה המשורר חיים גורי שגר בשכונת בורוכוב בילדותו

(פרט לא ידוע בקורותיו):

הזוית האישית

ענת: התהליך היה ארוך, אך כל יום של כתיבה ויצירה גילינו אחת על השנייה דברים נוספים. אני (ענת) מאחלת לי לשמוע עוד סיפורים מעניינים מסבתי, ולבלות עוד שנים טובות לצד סבתא.

סבתא תרצה: קשה היה לכווץ ילדות מלאת חוויות וומשמעות לכלל סיפור קצר אבל שמחתי על כל רגע שבו כתבנו יחד ובילינו יחד.

מילון

קפא"פ
קרב פנים אל פנים בגדודי הנוער בהגנה , שם סבתא הייתה מתאמנת

ציטוטים

”ילד אהוב יכול לדרוש עוד ועוד אהבה אבל יכול להיות מעיין אהבה לסובבים אותו“