מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לגדול בבית של ניצולי שואה

דינה ונכדתה שירה
דינה
ילדותה, עלייתה וקליטתה של דינה בארץ

שמי דינה קסורלה סבתא של שירה. לשירה יש שתי אחיות ששמן אופיר בת 12 ונגה בת שנתיים וחצי. אני אשתדל לספר לכם סיפור קצר על משפחתי.

ילדותי בפולין

נולדתי בוורוצלב שבפולין בשנת 1948. לימים הפכה העיר בה נולדתי. להיות עיירה אוניברסיטאית ,לרוב ללימודי רפואה.

לאחר שנתיים עברה משפחתי לעיר נמל בצפון מערב פולין ושמה שצ'צ'ין. מעיר הולדתי אני לא זוכרת כלום מאחר והייתי קטנה מדי, אך לעיר שעברנו.

אני זוכרת את הדירה שבה גרנו. בדירה היו שלושה חדרים, שני חדרי שינה וסלון מטבח שבו היה תנור בישול ואפיה על פחם, את הפחם היינו לוקחים מהמרתף שבבניין. השפה שדיברתי בבית הייתה פולנית, עד היום אני דוברת פולנית. הדירה שלנו הייתה בבניין בין שלוש קומות. הבניין היה ארוך מאוד ומאחור הייתה לכל משפחה גינה קטנה בה יכולנו לגדל, גזר, חסה, שורש, פטרוזיליה, בצל ירוק ועגבניות.

בפולין מתחילים ללמוד בבית ספר רק בגיל שבע להבדיל מהארץ שכאן מתחילים ללמוד בגיל שש. לגן ילדים לא זכור לי שהלכתי. מה שכן זכור לי זה שהורי הגישו מספר פעמים בקשה לעלות לארץ ישראל.

לא פשוט היה מאחר ובפולין באותה תקופה היה שלטון קומוניסטי ולא אישרו לצאת מפולין.

בזמן מלחמת העולם השנייה אבא שלי החליף את שם משפחתו ושמו הפרטי על מנת שהגרמנים לא יזהו אותו כיהודי, שמו המקורי היה נחום אפלבאום והשם אחרי השינוי היה הנריק יבלונסקי, וכך, עם השם הפולני הצליח לשרוד ולעבור את המלחמה ולהישאר בחיים, בסיום המלחמה גילה כי הוריו ואחיו (היו לו 7 אחים) לא שרדו את המלחמה.

אני למדתי בבי"ס יסודי ולפני שעלינו לארץ גילו כי אנו נוסעים לישראל, רק יהודים נסעו באותה תקופה לישראל. מרגע שגילו כי אנו נוסעים לישראל סילקו אותי מבית – הספר ולא יכולתי יותר ללכת ללמוד. את סבא וסבתא שלי לא הכרתי כי הם לא שרדו את המלחמה וגם הורי אף פעם לא דיברו במיוחד על העבר שלהם. הם היו סגורים ולא נידבו מידע. כששאלתי, תמיד התחמקו, ואז חשבתי לעצמי כי זה מעציב אותם ונתתי להם מנוחה.

לקראת העלייה

לאחר אין ספור בקשות וסירובים ניתן לנו אישור לצאת מפולין. היציאה הייתה צריכה להתבצע תוך שלושה חודשים מיום האישור, במידה ולא ניצלנו את חלון הזמן לא יכולנו יותר לצאת, הורי התכוננו להכל, כלומר, ארזו ארגז מעץ קטן עם מספר חפצים בודדים שהורשו  להוציא מפולין ושלחו את הארגז במשלוח דרך הים לישראל, הורי ארזו מזוודה לכל אחד מאתנו עם מספר  בגדים וחפצים קטנים. השאר נותר בבית שבפולין. נסענו לוורשה, שהיא עיר הבירה של פולין, בוורשה מתחנת הרכבת  בקרון שמיועד לשינה נסענו שבעה ימים עד שהגענו  לגנואה שבאיטליה. עם הגעתנו לגנואה עלינו על אנייה שלקחה אותנו בהפלגה בים עד חופי נמל חיפה.

מהשהות באנייה לא זכור לי כמעט כלום חוץ מהמיטה בתא. מאחר והרגשתי מאוד רע, לא יכולתי לקום עד הרגע שאבא שלי עלה לסיפון והתחיל לצעוק בקולי קולות "רואים את ארץ ישראל מרחוק, הנה רואים את חיפה", זכור לי שהוא מאוד התרגש וגם כל נוסעי האנייה היו על הסיפון והשמחה הייתה גדולה מאוד.

בקשר לאוכל, בתקופה לפני שעלינו, היה קשה מאוד להתקיים כי לא היה ממש מה לקנות לאכול. זכור לי כי אמא שלי נאלצה לעמוד בתור ללחם  משעה מאוד מוקדמת בבוקר והיו פעמים שהגיע התור שלה או של אחר ולא נשאר לחם ואז לא היה באותו יום לחם בבית. זה אמור לגבי דברים אחרים גם כגון בגדים, בשר, ירקות. זכור לי כי בחג מסוים אמא שלי הצליחה לקנות רק שני תפוזים ואיזו שמחה הייתה בבית כי הצלחנו להשיג תפוזים לחג.

הקליטה בארץ

הגענו לארץ באמצע חג הפסח ביום 19/4/1957 זו הייתה פעם ראשונה שאכלתי מצה וגבינה משולשת בנמל חיפה. אחרי המון שעות (בעיני ילדה בת 8) ורישומים שונים וניירת העלו אותנו לאוטובוס. כיוון הנסיעה היה לדרום הארץ וזאת היות שאבא שלי ביקש עיר פיתוח כי במקצועו היה מהנדס בניין ורצה לבנות את ארץ ישראל, הדבר ברור לאור היותו ניצול שואה . העיירה שאליה הגענו שמה קריית – גת. לימים העיירה הפכה לעיר. עלייתנו לארץ הייתה מטעמי ציונות, אבא שלי היה חבר בתנועת בית"ר.

קשה היה לגדול בבית של ניצולי שואה, כפי שכבר כתבתי. הם לא דיברו ולא סיפרו. הם כנראה הדחיקו את הזיכרונות. לא זכורים לי שום שירים ושום סיפורים מיוחדים שנהגו לשיר או לספר היות ולא רצו שיעלו עלינו כי אנו יהודים. שירים בודדים למדתי כנראה בבית הספר אבל לא זכור לי שום שיר.

המצב השתנה מאז שהגענו לארץ מיד התקבלתי לכיתה ג', זכור לי שמה של המורה הראשונה שהייתה לי בארץ ושמה נורמה, היא לימדה אותי את  האלף בית בעברית, היה מאוד קשה, לי אולי היה יותר פשוט היות ואבא שלי ידע עברית על בוריה לפני שעלינו לארץ מאחר ובילדותו הוא למד בחדר מאחר והוא בא ממשפחה חרדית, כך קיבלתי עזרה והשתלבותי הייתה קלה יותר.

בכיתה שלי רוב הילדים היו עולים חדשים ממזרח אירופה כמו פולין, רומניה, הונגריה וכו'. בכיתה המקבילה לשלי למדו ילדים שהגיעו מצפון אפריקה לדוגמא מרוקו, מצרים, עירק, פרס…

רוב חברי היו ילדי הכיתה והשכונה שגרתי, בזמנו לא היה טלוויזיה ולא פלאפונים לכן שחקנו הרבה בחוץ: בתופסת, מחבואים, חמש  אבנים, רכבנו על אופניים וכשבגרנו הלכנו לתנועת נוער, אני וחברי לכיתה הלכנו לנוער העובד.

כל שנות התיכון עברו עלי בקריית-גת, בסיום התיכון התגייסתי לשריון בתפקיד משקית ח"ן. במלחמת ששת הימים הייתי חיילת. שנה אחרי המלחמה השתחררתי ומאחר ולא היה מה לעשות בעיירה קטנה ולא מפותחת במיוחד עברתי להתגורר בשכירות ברמת-גן, שם עבדתי במספר מקומות, למדתי הנה"ח וגם שם הכרתי את בעלי ששמו אברהם קסורלה שהינו ממוצא יווני בעל אות צל"ש ממלחמת ששת הימים.

בעלי אברהם הינו במקצועו מבקר איכות בעיבוד שבבי. הוא עסק בזה רוב שנותיו במפעל מנועי בית שמש. לאחר מכן פתח עסק פרטי בשם מאפיית אנג'ל.

אני עבדתי בהגיעי לאשדוד אצל קבלן לעבודות עפר בערך שש שנים, שם למדתי הנה"ח ועבדתי אצלו בניהול חשבונות. באותה תקופה נולדו לנו שתי בנות. אחרי לידת ביתנו אוראל עשיתי הפסקה של שנה מהעבודה. חזרתי לעבודה אצל עו"ד באשדוד בתפקיד של מנהלת חשבונות במשך 35 שנה עד שיצאתי לפנסיה. שנה נחתי ונהניתי מהחופש וכעת אני עובדת במכללת סמי שמעון בתור משגיחה בבחינות.

בנותיי התחתנו, שלומית התחתנה עם צחי ולהם נולדו שלוש בנות, אוראל התחתנה עם דקל ולהם נולד בן. אין מספיק מילים ומקום לתאר את הנחת השמחה וההנאה שנכדים עושים לסבים שלהם. נכדותינו מדהימות, יש לנו נכדה בת 12 ששמה אופיר נכדה בת שמונה וחצי ששמה שירה ונכדה בת שנתיים וחצי ששמה נגה, הנכד שלנו בן ארבע וחצי ושמו טומי אין סבא או סבתא שיגידו שהנכדים שלהם לא נחמדים. כל יום ורגע בחברתם גורמת לנו לשמחה אין סופית.

אופיר נכדתנו לומדת בחטיבת ביניים במקיף ז' באשדוד. כשהייתה בכיתה ו בוצע באשדוד פרויקט נגד עישון וזיהום אויר בקרב בני נוער. אופיר נבחרה לייצג בכנסת לנאום בפני הועדה ועשתה זאת בגאווה גדולה.

שירה נכדתנו ילדה חייכנית טובת לב וחברותית, לומדת בחוג טקוונדו ומאוד מצליחה. נגה הקטנה ילדה שובבה עצמאית, דעתנית מאוד עם המון חן ושמחת חיים.

טומי נכדינו ילד חכם וכשרוני, אוהב את הזולת, חברותי מאוד, ילד מדהים.

לסיכום, סיפור עלייתי ארצה  אומר רק כי הדרך לארץ הייתה שווה. הנני גאה במשפחתי הנהדרת ובארצנו היפה מקווה שבאחד הימים הקרובים יהיה שלום ושלווה בארץ.

הזוית האישית

שירה קורצברג: הקשר עם סבתי התחזק מאד, למדתי הרבה על ילדותה וחייה.

מילון

עיבוד שבבי
עיבוד שבבי הוא תהליך ייצור תעשייתי בו מוסר חומר מגוש של חומר גלם (עֻבָּד) ליצירת עצם כלשהו

ציטוטים

”רואים את ארץ ישראל מרחוק , הנה רואים את חיפה“