מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותה של סבתא רונית במשפחה מאמצת

העלייה לארץ

שמי רונית הלל, סבתא של יהונתן, משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי בפעם השנייה. סיפור חיי מתחיל למעשה, בגיל חמש. נולדתי בעירק למשפחה בת שש נפשות. אני בת הזקונים למשפחה זו, אבי עבד בחברה אנגלית שעסקה בענייני יבוא ויצוא לעיראק, בתור מנהל חשבונות ראשי בחברה. אמי הייתה עקרת בית אשר דאגה לכל צורכי המשפחה. הורי גרו יחד עם משפחה נוספת של אחד האחים של אבי בבית גדול משותף. כל זכרונותי לגבי עברי זה מעוממים ואיני זוכרת כמעט דבר.

הורי שלחו אותי ואת אחותי קלרה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. אני הייתי בתחמש ואחותי קלרה הייתה בת ארבע עשרה שנה. הסתבר לי לאחר מכן, שמשפחה נוספת מצד אמי היו אתנו במטוס שטס לארץ, והם היו אמורים להשגיח עלינו. אחותי קלרה לקחה את האחריות עליי ברצינות רבה.

השפה שבה תקשרנו הייתה ערבית ופרסית בלבד. הסתבר לי מאוחר יותר, ששלחו את הילדים לארץ כדי להעלותם ראשונים. ההורים ושאר בני המשפחה שנשארו מאחור, הגיעו מאוחר יותר לארץ

עלינו לארץ בחודש מרץ 1950 והועברנו לשער העלייה שבהר הכרמל בחיפה. ההסתגלות שלי ושל אחותי קלרה למציאות החדשה הייתה קשה ביותר. אני זוכרת את עצמי יושבת ובוכה כמעט רוב הזמן. געגועי להורי גרמו לי להיות עצבנית וקצרת רוח לסביבה ואי רצון לשתף פעולה עם הסביבה. ספרו לי שגם הרטבתי בלילות מרוב פחד מהניתוק מהורי ואחותי.

שער העלייה היה למעשה כאין מחנה מעבר לקליטה בארץ. במהלך שהותנו במקום, ניסו להקנות לנו את רזי השפה העברית. במשך תקופה זו באו אנשים מהיישוב שבאו לקלוט את הילדים לקבוצים ולכפרים בכל חלקי הארץ.

באחד בימים שחקוקים לי היטב בזיכרוני, הוחלט על בחירת הילדים שישלחו לכפר חיים שבעמק חפר. בתור הילדה הקטנה של הקבוצה, הוחלט שאהיה אצל משפחת בנדר, משפחתו של רופא הכפר, אשר היו לה 2 בנים ורצו לאמץ בת למשפחה. בכיתי ולא רציתי להיפרד מאחותי קלרה וכמובן שגם לה היה קשה ביותר להיפרד ממני. נצמדתי אל הרופא וכל הדרך בכיתי. הגענו לכפר חיים ושם כל אנשי הכפר חכו לילדים אשר הגיעו עם המשלחת. כל משפחה מאנשי הכפר, קיבלה את אחד הילדים שהגיעו ולקחה אותם לאימוץ לביתם.

מאחר וזה היה כפר היו שם הרבה עגלות וסוסים, אבל למשפחת רופא הכפר לא היו עגלות ולא סוסים. הרופא נשא אותי על כתפיו ובדילוגים קלים הגענו עד לפתח הבית.

הייתי בכפר חיים במשך כ-4 שנים ואלה היו השנים היפות בחיי, במבט לאחור שנים אלו גיבשו את דמותי והקנו לי את החינוך הטוב ביותר. משפחת הרופא הייתה יקית, יוצאת גרמניה, אשר הכללים בה היו ברורים ביותר וכללו חובות וזכויות מוגדרות.

הוריי הביולוגים הגיעו לארץ לאחר כעשרה חודשים והועברו למעברה בפרדס חנה. הם באו לבקר אותי בכפר. הפגישה הזו זכורה לי היטב. זו הייתה טראומה נוראית עבורי. כאשר אמי אבי הוצגו בפניי בכיתי והתכחשתי אליהם וקראתי להם דוד ודודה ובשום פנים ואופן לא הסכמתי להתקרב אליהם. אמי בכתה וגם לאבי זה היה קשה, אך הם שמחו לראות שנקלטתי בבית חם ואהוב. הם היו באים לבקר והיה לי קשה לתקשר אתם מאחר ושכחתי את השפה הערבית והפרסית.

שנים אלה היו שנות צנע בארץ, והקליטה של הורי בארץ הייתה קשה ביותר. הסיוע הרב שמשפחתי בכפר הקנתה למשפחתי הייתה רבה ביותר. הם הקפידו לשלוח בחגים את אחד מחבריהם שגר ברמת גן כדי שייקח אותי הביתה יחד עם מאכלים, ירקות. פירות ובשר. עבור הוריי זו הייתה עזרה

סרטון המצגת המשותפת שהכינו יהונתן וסבתר רונית הלל

הזוית האישית

סבתא רונית השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי בשנת 2016 בבית הספר אלחריזי עם הנכד ליאור דן. הם העלו את סיפורה: "עליתי לבד בגיל חמש". השנה  הנכד יהונתן.משתתפת סבתא רונית בפעם השנייה בתכנית עם הנכד יהונתן.

מילון

עלייה מבגדד
הגירה לישראל מהעיר בגדד שבעירק

ציטוטים

”הרופא נשא אותי על כתפיו ובדילוגים קלים הגענו עד לפתח הבית.“