מאגר סיפורי מורשת

חנה פדידה סבתא רבתא שלי                                                         

חנה נולדה באלג'יר למשפחה דתית שעלתה ממרוקו לאלג'יר.אמה אסתר פדידה ז"ל בת רחל בת האדמו"ר ר' יצחק בן התנא הקדוש ר' יעקב אביחצירה. חנה התגוררה יחד עם משפחתה באוראן (והראן) עיר נמל באלג'יריה. העיר היתה בכיבוש ספרדי ובשנת 1831 נכבשה ע"י הצרפתים. בעיר התגוררו כ- 30,000 יהודים מתוך כ-1,000,000 תושבים. פעלו בה 17 בתי כנסת , התקיימו חיי קהילה ערים ופעלו מספר בתי ספר מסורתיים וכן ישיבה גדולה, עיתונות יהודית בשפות עברית וצרפתית. כל היהודים זכו לאזרחות צרפתית.

עליית גרמניה הנאצית חדרה גם לאלג'יריה וחזקה את השנאה. ממשלת ויישי הצרפתית שללה אזרחות ויהודים רבים גורשו מבתי ספר ורכושם נשדד, התנועה הלאומית של אלג'יריה מנעה את שליחת היהודים למחנות ההשמדה.

הזיכרון של סבתא חנה מימי המלחמה הוא שכשהגיעו הגרמנים לבניין בו התגוררה עם משפחתה וחיפשו יהודים, אמה של חנה אסתר פדידה ז"ל התחזתה כערביה, כך הצילה את חנה ומשפחתה באותו היום.

עוד זכור לסבתא חנה שאון המטוסים החגים באוויר והריצה התכופה למקלטים כדי להסתתר ובשל הפחד מהפצצות,אי יכולת לצאת מהבית במשך תקופה ארוכה ולקרוא לעזרה של בני משפחה או בעלי מקצוע כגון רופא. בתקופה זו של המלחמה היה מחסור רב במוצרים בסיסיים בעיקר המחסור בלחם.

בליל הסדר 1947 המשפחה עוזבת את העיר בחשאי, הם יוצאים עם חבילת מצות, מעט בגדים ו-1,000 לי"ש שאמה אסתר ז"ל תפרה לאביה מיכאל ז"ל בבטנת הז'קט של חליפתו. הם הגיעו לריכוז במחנה מעפילים באלג'יר במסווה של מחנה נופש. במאי 1947 סבתא חנה יוצאת בנפרד ממשפחתה באניית המעפילים, יהודה הלוי, ראשונה בהעפלה. הועברו בסירות לעבר הספינה ובהתערבות המשטרה הצרפתית כ-250 נעצרו והספינה עזבה את החוף באלג'יר עם 314 גברים ו53 נשים ו25 ילדים הספינה עצרה להצטידות בפחם והמשיכה בים סוער  לארץ ישראל, כאשר משחתת בריטית עוקבת אחריה. בהגיעם ארצה הותקפו על ידי חיילים בריטים תוך התזת גז מדמיע, המעפילים גורשו לקפריסין.

חנה מגיעה למחנה המעצר בקפריסין ומיד נכנסת לפעילות, מארגנת אוהל גדול עם ציוד ונערכת לקבלה הצפויה של משפחתה. ביולי 1947 משפחתה מגיעה בספינת המעפילים השנייה, שיבת ציון, אשר עברה מסלול דומה לספינת יהודה הלוי.

במהלך השהייה במחנה המעצר בקפריסין רבות מחברותיה נישאו ואף ילדו ילדים אך סבתי חנה ז"ל לא הסכימה לנהוג כמותן היא סייעה לאמה בטיפול באחיה ואחיותיה הקטנים, אחותה שרה כבת שנה אף אושפזה בבית חולים בעיר וסבתא חנה ליוותה אותה בתקופת האשפוז. גולדה מאיר ביקרה במחנה וביקשה שהראשונים שיעלו ארצה הם המשפחות הגדולות. לאחר כ 8 חודשים עלתה חנה וכל משפחתה לארץ ישראל הגיעו למגדיאל באזור כפר סבא-רעננה.

המשפחה התקיימה מהכסף שהביאו איתם היות והיתה תקופת צנע והכלכלה היתה על פי כרטיסיות מזון אשר לא סיפק את צורכי המשפחה. חנה עבדה בקטיף בכפר מלל וגם בבית חולים מקומי שמשם קיבלה תוספת מזון למשפחה הוריה גידלו בחצר הבית תרנגולים וגידלו גם כן עצי פרי כדי לספק את צרכי המשפחה.

בפרוץ מלחמת השחרור גויסו כל הבוגרים במשפחה, גם את חנה היו עוצרים ברחובות המשטרה הצבאית כדי לגייסה, אך היא תמיד הצליחה להשתחרר לאחר שכנועים רבים שהיא מפרנסת את משפחתה. בה' באייר תש"ח יום הכרזת המדינה נפל בקרב יצחק פדידה ז"ל והוא בן 16 בלבד!

חנה סיפרה שבזמן שכולם יצאו לרקוד ברחובות על הכרזת המדינה היא ומשפחתה היו בלוויית האח שנקבר בבית העלמין שבמגדיאל. ההורים היו בצער עמוק והמשפחה כמעט התמוטטה בעקבות האסון שפקד אותם. אמא שלה, אסתר, היתה באותה תקופה בהריון וכעבור חודשיים נולד בן שנקרא על שם אחיו המנוח מנחם יצחק.

המעבר החד מהחיים הנוחים בחו"ל אל החיים הקשים בארץ ישראל הקשו מאוד על המשפחה. בשנת 1951 חנה הכירה את שלמה טובול שבוי מלחמה. שלמה היה בכוחות הלוחמים בצבא ובזמן פעולה צבאית נגד הירדנים נפגע מכמה כדורים ביד ובגב. הוא נלקח לבית חולים בשכם שם נותח וכשהתאושש נלקח לכלא הירדני. תקופת השבי היתה 5 חודשים רצופות סבל פיזי ונפשי. שלמה שוחרר ע"י האו"ם תמורת 40 ירדנים.

לאחר ששוחרר התקיים טקס יום העצמאות הראשון ולאות כבוד נתנו לו להניף את דגל ישראל. שלמה חש גאווה ושמחה. בשנת 1951 נישאו חנה ושלמה ונולדו להם שתי בנות: ציפורה הבכורה ואורה הקטנה ממנה.

הזוית האישית

כרמל גואטה: מאוד נהנתי לשמוע את הסיפור הוא היה מאוד מעניין ויפה וסחף אותי למקומות שלא הכרתי.