מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לא קלה דרכינו

סבתא שמחה ואני
סבתא ואבא שלי
קשיי קליטה עם העלייה לארץ ממרוקו.

הקליטה בארץ ישראל

אני שמחה כהן, סבתא של מיקה כהן רוצה לספר על קשיי הקליטה שלנו בארץ ישראל לאחר שעלינו ממרוקו (קזבלנקה) בשנת 1954. אין ספק שהקליטה לא הייתה קלה אך בהחלט כדאית. הקליטה שלנו בארץ הייתה קשה מבחינה כלכלית ,לא הייתה עבודה ,לא היו מים לא חשמל אפילו מדרגות לבית לא היו…. לא ידענו את השפה העברית היה קשה לתקשר אחד עם השני, הגענו 50 משפחות ממרוקו ואף אחד לא רצה להישאר במושב כפר אוריה.

אחרי פחות משנה כולם עזבו למקומות אחרים ורק אנחנו ועוד שלוש משפחות נשארנו והמושב היה ריק לגמרי. מדריכים באו לתדרך אותנו לחקלאות כדי שנוכל להשתלב ולפרנס אותנו. הגידולים שגידלנו עגבניות, חצילים, תפוחי אדמה, בצל ועוד.. כל הגידולים פרחו והיו יפים וגדולים וממש מהממים אבל לא היה למי למכור את הירקות. כך לא יכולנו להתפרנס, אבא הלך לעבוד בעבודות יזומות. אחר כך הביאו לנו 50 עופות לביצים וכשהיה מצב ממש קשה לפעמים שחטנו עוף למחייה.

לבסוף המצב קצת השתפר, נטענו מטעים של אפרסקים ושזיפים מאוד מיוחדים וטעימים וכל המשפחה עבדה. אמי הייתה מביאה את הפתילייה, הסוכר, קפה, תה,לחם וריבה שהכינה מפירות וזו הייתה ארוחת הצהריים שלנו.

החוסרים שהיו לנו בבית…

השירותים היו מחוץ לבית- מעין קובייה כזאת (בור קליעה). מקלחת בכלל לא הייתה, אמי הייתה מביאה גיגית גדולה, מחממת מים, שופכת אותם לגיגית ושמה את כל הילדים בפנים- כך הייתה רוחצת אותנו. היינו מבשלים את האוכל בפתילייה, ולא הייתה לנו ולאף אחד אחר מכונת כביסה, כיבסנו את כל הבגדים ביד.

הדברים הטובים שהיה לנו…

המדריכים והעוזרת סוציאלית (המורים) ניסו כמה שיותר לעזור לנו מכל הלב. לאימא הייתה הפלה והעוזרת הסוציאלית באה אלינו הביתה ניקתה ובישלה, רחצה אותנו, ושטפה את הבית ועזרה מאוד אפילו שהיא לא הייתה צריכה, עד שאימא חזרה מבית החולים.

בית הספר

אני הייתי בגן, כולם דיברו ואני לא הבנתי כלום. בכל כיתה למדו שלוש שכבות בכיתה אחת. כל אחד הגיע מאזור אחר ולאט לאט הכרנו והתחברנו אחד עם השני. לאחר שנה המדריך הציעה לאבא לקחת את הבת הגדולה שקראו לה דינה לפנימייה הוא הבטיח שזה יהיה מקום טוב בשבילה. שם היא תוכל ללמוד וגם לאכול ולישון וגם תהיה לה חברה. אני ושאר האחים למדנו במושב טל-שחר.

כשגדלנו כבר אבא פיזר אותנו לפנימיות. אותי שלח לעיינות, את שני אחיי למכמורת שם למדו בבית הספר לקציני-ים, אח אחד לעין-כרם ואחות אחת לבן-שמן.

איך הכרתי את סבא… לאחר כמה שנים, כשהייתי נערה בת 17, במושב הייתה בר מצווה. סבא ברוך, שהיה צעיר ונאה, בא לביקור אצל דודו וגם הוא בא לבר מצווה. אני ישבתי והוא הזמין אותי לרקוד, אמרתי לו שאני לא יודעת לרקוד והוא אמר לי: "בואי, אני אלמד אותך" ומאז לא "ירדנו" מרחבת הריקודים.

אחרי שהכרנו הוא התגייס להנדסה קרבית, שבועיים לאחר השחרור התחילה מלחמת ששת הימים והוא הלך להילחם במלחמה, נלחם בשכם ואחר כך ברמת הגולן והוא אמר שהמלחמה עם הסורים הייתה מאוד קשה ואחר-כך אושפז בגלל אבנים בכליות והוא היה שבועיים בבית-חולים. עד שהחלים עברו 6 חודשים ואז התחתנו. עדיין לא הייתה עבודה, ולאחר עשרה חודשים נולדה לנו בת בכורה ולא היה לנו כסף לשלם לאמבולנס וסבא ברוך לווה מהשכנה 50 לירות. שילמנו לאמבולנס 8 לירות ועם שאר הכסף הוא קנה פירות ופרחים לכבוד הלידה. לאחר זמן מה, הוא מצא עבודה והחזיר את הכסף לשכנה וגם יכולנו להאכיל את בתנו אורנה.

סבתא ואבא שלי כשהיה תינוק

%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%94

הזוית האישית

הנכדה מיקה: היה לי מאוד כיף לשמוע את הסיפור מסבתא. אין ספק למדתי על סבתא הרבה דברים והופתעתי לגלת באלו תנאים סבתא גדלה וזה גורם לי להעריך את מה שיש לי היום, בדיוק כמ שסבתא אומרת.

מילון

עבודות יזומות
עבודות שהממשלה יזמה כדי למנוע אבטלה. היינו לוקחים סל מגלגל של אוטו וממלאים אותו באבנים קטנות ויוצקים לתוך מסגרת שעשויה מסלעים גדולים וכך עשו את התרסות ועבור זה קבלנו תשלום בלירות.

לירה
המטבע הרשמי של מדינת ישראל בין השנים 1952-1980.

ציטוטים

”סבתא לימדה אותי: "צריך להעריך את מה שיש לנו כי פעם לא היה..."“