מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לאבא של אורה היו ארבע נשים

קשר רב דורי "השחף" גבעת אולגה
הנרייטה סאלד דמות נערצת לאורה
אחותנו מרים התאסלמה יחד עם בעלה ומאז אין לנו קשרים איתה

החיים בצנעה שמי אורה אשבל, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. סיפורי נוגע להווי השונה בחיים בתימן, ולעלייה לארץ. לאבי היו ארבע נשים והיו לי אחים מ-4 אמהות. לאחר מות אבי ואמי האימאם יחיאה שלח מכתב לאחי הגדול אברהם שיזעיק אותנו מיד עכשיו. זה היה בשעות השקיעה של השמש. אחי אברהם קרא למרדכי אחי ולי ואמר: "תתלבשו אנחנו הולכים לצענה". אנחנו התחלנו לבכות. לא היה לנו ברירה הלכנו ברגל. בלילה הגענו לדוד שלנו יוסף ונשארנו אצלו שעה, ואז יצאנו לדרך להגיע לאימאם יחאיה. הגענו לצנעה לפנות בוקר ואחי, כאמור, לקח אותנו לדודים שלנו. הוא עצמו הלך לאימאם יחיאה ושם התברר לו שהאימאם דורש ששני האחים שלי יתאסלמו. אחי כמובן התנגד. אחרי כמה ימים אחי אברהם קרא לחבר שלו הערבי שבא אתו לאימאם יחיאה, לשם תמיכה, והוא בא. שניהם נגשו לאימאם מוכנים לשלם כסף, רק שלא יצטרכו לאסלם את האחים שלי.

האימאם כעס ושלח את אחי הגדול לכלא ל- 20 יום. אני ואחי מרדכי היינו מוסתרים במשך כל ה 20 יום האלה בהם אחינו היה כלוא. אסור היה לנו לצאת החוצה מחשש שיפגעו בנו. אחרי 20 ימי הכלא, אחי יצא מהכלא, שילם כסף וחתם לאימאם יחיאה שהוא אחראי עלינו ואז הוא שחרר אותנו ונתן לנו לחזור הביתה. לפני שיצאנו מצענה ביקרנו את אחותנו שקוראים לה מרים. היא  התאסלמה יחד עם בעלה, היא גרה ברחוב של המוסלמים ומאז אין לנו קשרים איתה. לפני שעלינו ארצה רצחו את האימאם יחיאה, שדדו את היהודים והייתה מהומה רבה. רצחו אותו הוא היה מאוד טוב ליהודים. 

המסע לארץ: ממחנה "חאשד", לעדן, על כנפי נשרים

בשנת 1949 עליתי עם אחי ארצה. בארץ שונה שמי משמעה – לאורה. את חלקה של  הדרך הלכנו ברגל וחלק מהדרך עשינו על חמורים. חלק שלישי התנהל במשאיות. הגענו למחנה שקוראים לו "חאשד", לשם הגיעו מכל המקומות בתימן. התעכבנו שם. לא היו מים, לא היה אוכל, לא היו בתים. הרבה אנשים מתו. נשים שהיו בהיריון – חלק מהן מתו עם העוברים כשילדו אותם. לאמהות לא היה חלב להניק אותם ולא הייתה היגיינה. התגוררנו במערות על הרצפה. אחרי החודש הזה בא שליח מהארץ והעלו אנשים על מכוניות, קבוצות קבוצות, לשדה התעופה של עדן. עכשיו הגענו לשדה התעופה של עדן, שם העלו אותנו על מטוסים – מי שהיה בריא. מי שהיה חולה – השאירו אותו בבית החולים של עדן יותר מאוחר העלו אותם לארץ, מי שלא נפטר. למבצע הזה קראו על כנפי נשרים

החיים בארץ

כעת הגענו לשדה התעופה. הייתי ילדה, לכן לא זכרתי לאיזה שדה תעופה זה היה עכשיו. הגענו לשדה התעופה ופיזרו אותנו – חלק בעין שמר, ראש העין, כל מיני מקומות בארץ. פיזרו אותנו. אני כיתומה הייתי תקופה עם האחים שלי בראש העין, למשך תקופה מאוד קצרה. באותה שנה היה חורף מאוד קשה ואנשים גרו באוהלים. היה גשם, היה רטוב, נשארנו בלי בגדים מתאימים לחורף כי האוהלים התעופפו. נשארנו בקור ובשלג. אחרי תקופה של חודשיים-שלושה, לקחו אותי כיתומה לעליית הנוער, שלחו אותנו למוסדות. אז תקופה מסוימת הייתי בנתניה. אחרי תקופה זו שוב העבירו אותי למוסד אחר ששמו כפר אליהו . מרדכי בְּרוֹיֶאר הקים כפר זה,  מוסד חינוכי פנימייתי דתי לילדי עולים. האחראית על מבצע העלאת הילדים הייתה הנרייטה סאלד. קראו לה "אם עליית הנוער".

בכפר אליהו
 זה היה מוסד דתי, הגענו בין 20 – 30 ילדים. קיבלו אותנו יפה מאוד עם שולחנות ערוכים. הם היו למעשה המורים ומדריכים שלנו. כשהגענו, היינו ילדים מאוד קטנים ואז המנהל אומר להנרייטה: "מה הבאת לנו ילדים קטנים, אנחנו צרכים ילדים גדולים, שיעזרו לנו לנקות את המוסד". לאחר מכן החזירו את כל הילדים בחזרה לנתניה. כשבאנו שוב אל המוסד, כפר אליהו, העלו לנו את הגיל וקיבלו אותנו חזרה. המוסד היה מלא נשק, אנחנו היינו צריכים לנקות ולסדר אותו. ניקינו את החדרים, שטפנו אותם שיהיו ראוי להיכנס לשם. שם הייתי בערך 4 וחצי שנים 5 שנים. למדנו, עבדנו, שתלנו עצים בארץ ישראל והתבגרנו. שם למדנו מה זו ארץ ישראל.
אחרי השנים האלה עברנו יחד עם הקבוצה שלי לקיבוץ חפץ חיים. זה גם יישוב דתי לפועלי אגודת ישראל. שם גם נשארנו 5 שנים בקיבוץ. הבנים בקבוצה שלי הגיעו לגיל של גיוס לצבא. בנות לא התגייסו. חשבנו להקים קיבוץ משלנו אבל זה לא הסתדר כי רוב הבנים התגייסו. מי שהיו עדיין צעירות בנות 15 נשארו עדיין בקיבוץ, היה מותר להן להישאר עד גיל 17. כשהגעתי לגיל 17 שלחו אותי לקורס מדריכות. לאחר מכן שלחו אותי לקורס אחיות בבית חולים טלביה בירושלים שזה בית חולים לחולי נפש, שם נשארתי בערך 7 חודשים. בשלב הזה היו עושים בדיקות כלליות ולצערי הרב הגיל שלי היה צעיר מדי ולא אפשרו לי להמשיך ללמוד. הם אמרו שאני יכולה להידבק ולקבל מחלה מדבקת, בגלל שאני עדיין צעירה. הציעו לי לחתום על הסכמה שלי מראש לשאת בתוצאות אפשריות. סיפרתי זאת כמובן לאחי מרדכי ואחי לא הסכים שאחתום. אמרו לי לחזור לעוד שנה הביתה ואז אוכל לחזור ללמוד שוב. לא חזרתי ללימודים. אחי נישאר לבד, הוא לא הסכים להישאר לבדו ואז נאלצתי להישאר אתו.
 לא היה לנו מקום מגורים, גרנו אצל דודתי עם ילדיה. בהמשך מצאנו לנו עבודה. אני עבדתי במפעל לטקסטיל במשך 3 שנים. האחים שלי היו: אחד אברהם, הוא הגדול, וגבריאל הוא הצעיר ממנו ומרדכי היה פה בצבא. אני הייתי מגיעה מהקיבוץ לבקר את אחיי בליפטה שזה בירושלים.
 בהמשך הם עברו  לגבעת אולגה והייתי באה לשם לבקר אותם בשבתות. כך הכרתי את שלום, בעלי, שהוא קרוב משפחה שלי. היינו תקופה קצרה רווקים. שלום חיזר אחריי מגיל שש. שלום ביקש את ידי מאחי אברהם והסכמנו כמובן. בשנת 1961 התחתנו.
שלום יצא ללמודים בנהלל ולמד להיות מורה. הוא למד במשך שנתיים, הוא היה בא הביתה, רק לשישי שבת. אני גרתי אצל הוריו. אחרי שלושה חודשים הייתי בהריון ונולד לנו בן שקוראים לו דורון. אחרי שנתיים שלום סיים את הלימודים ועברנו לישוב ספר שקוראים לו "משען" ישוב ליד אשקלון. שם נשארנו שנה והוא לימד בבית ספר אזורי בתוך הישוב "משען". שם נכנסתי שוב להריון עם בתי זהורית. דורון היה כבר בגן. עבדתי בשעורי ערב אז הכנתי להם מראש ארוחות ערב. זהורית הייתה תינוקת, אולי בת 4 חודשים, ואז עזבנו את הישוב וחזרנו לגבעת אולגה. שלום תמיד אהב את גבעת אולגה ואת תושביה והיה מוכן לעשות הכל בשביל גבעת אולגה.
הקמנו תנועה שקראו לה "אלא" שזה אולגה למען אולגה. רצינו שגבעת אולגה תהיה מועצה משלה, אבל זה לא הצליח. אנחנו גרנו בשיכון זוגות צעירים. משם עברנו לבית ספר תיכון בקריות בחיפה. היינו שם אולי חודשיים, לא יותר, וחזרנו שוב לאולגה וגרנו שוב תקופה בגבעת אולגה . בגבעת אולגה שלום לימד בבית ספר תיכון עירון בחדרה. היינו שם בערך שנתיים ובינתיים נולד לנו עוד בן שקוראים לו עמיחי. למה קוראים לו עמיחי ? כי הוא נולד בתוך מלחמת ששת הימים, כשנאצר המצרי אמר שהוא ישמיד את היהודים בארץ ישראל והכל ידוע: הייתה מלחמה ואנחנו ניצחנו. ולכן קראנו לו "עמי-חי" עמיחי היום עורך דין נשוי ועם ילדים.
אורה אשבל השתתפה השנה, תשע"ד, בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר השחף.

מילון

מבצע "על כנפי נשרים"
הוא כינוי למבצע העלאתם של יהודי תימן ויהודי עדן לארץ ישראל כחלק מעליות חיסול גלויות בשנים 1949 ו-1950. המבצע כונה כך מתוך פסוק ד' בפרק י"ט שבספר שמות: "ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי". המבצע כונה גם מבצע מרבד הקסמים‏ וכן מבצע ביאת המשיח.‏(ויקיפדיה)

הנרייטה סאלד
בשנת 1932, לאחר שהסוכנות היהודית אישרה את רעיון עליית הנוער שהגתה רחה פריאר, התמנתה סאלד לעמוד בראש מפעל זה ושימשה בתפקיד עד יום מותה, דבר שהקנה לה את הכינוי "אם עליית הנוער". מתוקף תפקידה זה הייתה אחראית על קליטת ילדים ונוער שהגיעו לישראל לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ביניהם ילדי טהראן, והכוונתם למסגרות. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אבי היה נשוי לארבע נשים והיו לי אחים מארבע אמהות.“

”אחותנו מרים התאסלמה עם בעלה היא גרה ברחוב של המוסלמים ומאז אין לנו קשרים איתה.“

”אנחנו הקמנו תנועה שקראו לה "אלה" שזה אולגה למען אולגה“