מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כשרוצים בסוף מצליחים

יצחק דגן והנכדה אגם פאר
יצחק דגן בשירותו הצבאי
זכינו לעלות מאירן לארץ לאחר הקמתה

נולדתי בעיר המדאן, במערב איראן, עיר יפה, בירת פרס העתיקה. בחורף היה קר מאוד, מפני שגרנו במקום גבוה שיורד בו הרבה שלגים וגשם.
 
קברי אסתר ומרדכי בהמדאן
חיי היהודים היו קשים מבחינה כלכלית. המוסלמים הציקו מאוד ליהודים ושנאו אותם. גם לי הילדים המוסלמים לפעמים היו מציקים בדרך לבית הספר אליאנס. בהמדאן היה מבנה עתיק מאוד, היסטורי ומרשים שבו נמצאים קברי אסתר ומרדכי. בשנות הארבעים ביקרתי במקום מספר פעמים עם אבי. גם המוסלמים כיבדו את המקום. לפני כעשר שנים, רצו המוסלמים להרוס את המבנה וטענו שהיהודים הרגו הרבה אנשים אז, כפי שמסופר במגילת אסתר. הייתה התערבות בינלאומית, לא להרוס את המבנה וכך המקום ניצל. המקום הוכרז כאתר מורשת עולמית. היום אין שם יהודים והמוסלמים דואגים ושומרים על המקום. 
 
העלייה לארץ – 1951
לאחר הקמת המדינה בשנת 1948, הייתה התעוררות גדולה אצל היהודים ושמחה כדי לעלות לארץ ישראל, ירושלים. גם הורי החליטו לעלות לארץ. את המעט שהיה  לנו אבי מכר, כולל החנות שהייתה לו.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
משפחתי
  
אחרי חג הפסח בשנת 1951 (אני בן 12), ארזנו את החפצים שנשארו לנו ונסענו לעיר הבירה טהראן כדי שמשם נטוס לארץ. הרבה אנשים חיכו לטיסה והתור היה ארוך. הורי עם עוד שלוש משפחות מטהראן החליטו להגיע לארץ, דרך טורקיה ולא בטיסה.
 
לאחר כשבועיים בטהראן, נסענו באוטובוסים משם לגבול איראן טורקיה. בגבול טורקיה לא הייתה תחבורה ונאלצנו לשכור משאית לכל משפחה. השוטרים הטורקים המליצו לנו לשכור לכל משאית גם איש משטרה, שישמור עלינו בדרך מפני שודדים ומציקים, מפני שהדרך הייתה מסוכנת. אחרי נסיעה של כ-שש שעות וקור עז הגענו לעיר שנקראת ארזורום. המקום היה קר מאוד ולא ידענו לאן ללכת כדי להעביר את הלילה, ולבסוף מצאנו מקום קטן ושם העברנו את הלילה. למחרת בבוקר הגענו לתחנת הרכבת, כדי להמשיך לעיר איסטנבול. הרכבת הייתה מלאה, היו הרבה תחנות בדרך, לאחר שעות רבות הגענו לאיסטנבול.
 
באיסטנבול קיבלו אותנו יהודי המקום ושיכנו אותנו בבית כנסת שהיה ריק ושלא התפללו בו יותר. טיילנו באיסטנבול בהרבה מקומות ולאחר כשלושה שבועות, עלינו על אניית משא כדי להגיע לארץ. לאחר כארבעה ימים ולילות בשעות הערב, הגענו לנמל חיפה. התפעלנו והתרגשנו מהאורות ומהיופי של העיר חיפה. שמחנו מאוד שאנו כבר בארץ ישראל. למחרת בבוקר ירדנו מהאנייה ובאו משאיות  כדי לקחת את העולים למחנה עלייה עתלית, ליד חיפה. 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תעודת עלייה לארץ
 
 
מחנה העולים בארץ – ההסתגלות
במחנה כל העולים היו גרים באוהלים ובכל אוהל היו כמה משפחות. העולים היו מהרבה ארצות ומשפות שונות. בחורף ירד גשם והיה קר ובוצי ובקיץ היה חם מאוד. באמצע המחנה היו כמה צריפים מעץ, וביניהם הצריף שבו היו מחלקים אוכל שלוש פעמים ביום, לפי מספר הנפשות במשפחה. חלק מהצריפים היו של הפקידים שקיבלו אותנו. מסביב למחנה הייתה גדר ואי אפשר היה לצאת החוצה.
 
מחנה עתלית היה מחנה מעבר ומשם פיזרו את העולים לכל מיני מקומות בארץ, מחנות עולים שגם גרו באוהלים. אותנו העבירו למחנה עליה שנקרא אגרו-בנק ליד חדרה. רוב העולים עבדו כדי להתפרנס בעבודות יעור ושתילת עצים על ידי קק"ל. היינו במחנה העליה אגרו-בנק כחצי שנה ומשם בעזרת קרובי המשפחה עברנו לירושלים, לשכונת מוסררה בקצה הגבול הירדני. גרנו במבנה ישן, בלי חשמל עם שני חדרים קטנים. באמצע הבתים הקטנים שבהם גרו עוד מספר משפחות הייתה חצר גדולה ובאמצע החצר היה ברז מים אחד לכעשרים משפחות, לבישול, רחצה, שתייה וכו'.
 
 
 
 
 
תמונה משפחתית לאחר כמה שנים בארץ.
הורי אבא מוראד, אמא כנום, אחי הגדול אמיר היושב, אני עומד מעליו, אחותי מרים עומדת מצד שמאל, מימינה עומד אחי רמי, אחריו אחי יהודה. בין הורי אחי הקטן דוד שנולד בארץ.  
 
 
 
 
  
 
 
היה לנו מטבחון קטן מאוד בחוץ. שירותים היו משותפים לכמה משפחות בחוץ. הרבה פעמים היינו שומעים יריות מהגבול בין חיילי צה"ל ללגיון הירדני ופחדנו מאוד. באחת הפעמים היינו צריכים לעזוב את הבית ולעבור למקום בטוח יותר, אצל קרובים או שיכנו אותנו בבתי ספר, עד שיהיה שקט יותר ונחזור לבתים שלנו.
 
בעשר השנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, הממשלה הייתה מחלקת פנקסי תלושים לכל אחד. בעזרת פנקסי התלושים, אפשר היה לקנות מצרכים. בלי התלושים בקושי היה אפשר היה לקנות משהו. לכל מצרך היה תלוש מיוחד, כמו מזון, ביגוד, נעלים וכו'. התקופה נקראה "תקופת הצנע".
 
המפגש עם דוד בן גוריון
בשנתיים הראשונות שלי, כדי ללמוד הייתי הולך ברגל כל יום ממוסררה לתלמוד תורה "בני ציון" בשכונת הבוכרים, מרחק הליכה כ-40 דקות וחזרה בערב. לדודי הייתה חנות מכבסה ברחוב קרן-קיימת בשכונת רחביה. בחופשות הייתי הולך לבקר אותו. באחד הימים בשנות החמישים הראשונות שבאתי לבקר את דודי, פתאום ראיתי את ראש הממשלה דוד בן-גוריון צועד ברגל, לבוש בגדי חקי, מכנסיים קצרים וחולצה קצרה, עובר לידי ושוטר אחד אחריו במרחק של כשישה צעדים ממנו. התרגשתי מאוד ושמחתי לראות את דוד בן-גוריון.
 
בתחילת שנות השישים בערב אחד אני ועוד במה חברים הלכנו לקולנוע חן בירושלים. לפני שנכנסנו לאולם ההסרטה, פתאום ראינו את מר מנחם בגין עם עוד איש אחד איתו. אמרנו בוא נלך להגיד שלום למר בגין. ניגשנו אליו ואמרנו לו שלום בהתלהבות. הוא מאוד התלהב מאתנו, הוא לחץ יד לכל אחד מאתנו ואמר בדרמטיות שלום בניי, מה שלומכם? ושאל אותנו עוד שאלות רבות. כמובן שגם אנחנו מאוד שמחנו לפגוש אותו.
 
עכשיו אני גר בעיר מודיעין עם חלק מילדיי ונכדיי. שמח לראות אותם ולפגוש אותם בשמחות.
 
                                 
                                             יצחק עם אשתו עדינה וכל הנכדים.
 
העשרה
המדאן: "המדאן (פרסית: ?????) (בפרסית עתיקה בשם הַנְגְמַתַנַא ובמקרא בשם אַחְמְתָא) היא בירת מחוז המדאן שבאיראן‏….בהמדאן הייתה קיימת עד לפני 50 שנה קהילה יהודית ענפה שמנתה כ5000 נפשות. הקהילה התרכזה סביב מבנה של פי המסורת הוא קבר מרדכי ואסתר. בעיר היה קיים בית ספר יהודי של רשת אליאנס".
ויקיפדיה
 
תקופת הצנע – מדיניות הקיצוב: היה בארץ מחסור במזון על מנת לקבל מזון חילקו תולשים. "מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע (פעמים רבות משתמשי הכינוי מתכוונים רק לתקופה עד תחילת המדיניות הכלכלית החדשה). מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ". ויקיפדיה
 
תשע"ו

מילון

המדאן
המדאן (פרסית: ?????) (בפרסית עתיקה בשם הַנְגְמַתַנַא ובמקרא בשם אַחְמְתָא) היא בירת מחוז המדאן שבאיראן‏....בהמדאן הייתה קיימת עד לפני 50 שנה קהילה יהודית ענפה שמנתה כ5000 נפשות. הקהילה התרכזה סביב מבנה של פי המסורת הוא קבר מרדכי ואסתר. בעיר היה קיים בית ספר יהודי של רשת אליאנס.

תקופת הצנע
היה בארץ מחסור במזון על מנת לקבל מזון חילקו תולשים. "מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע (פעמים רבות משתמשי הכינוי מתכוונים רק לתקופה עד תחילת המדיניות הכלכלית החדשה). מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ". ויקיפדיה

ציטוטים

”"איזהו העשיר השמח בחלקו"- פעם ידעו להסתפק במועט“