מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כשהייתי בן 8 כששמעתי שיש לנו מדינה

ארי קזדו
ארי קזדו בצרפת
האמריקאים עשו תהלוכת נצחון גדולה בליון

נולדתי בליון, צרפת, בנובמבר 1940, שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה. הגרמנים הגיעו לליון בשנת 1942.  באותה שנה אמא שלי ילדה שלישיה (שלושה בנים), והחיילים הגרמנים הגיעו לבית היולדות לברך אותה, כי לא ידעו שהיא יהודיה. כשהייתי בגן, היו מסתירים אותנו בכל פעם שהחיילים הגרמנים באו לבקר.

פעם אחת, כשהייתי בן שלוש בערך, אמא שלי, אסתר, לקחה אותי מהחנות של אבא שלי, דניאל,  לערוך קניות. ממול הייתה מכולת בה מכרו שמן, זיתים, פירות וירקות. עברנו את הכביש. ממול עמדו חיילום גרמנים שבקשו מאמא שלי את תעודת הזהות שלה, כי הם חפשו יהודים. אמא שלי לא התבלבלה. היא הוציאה את תעודת הזהות התורכית שלה (כי הורי נולדו בתורכיה). החיילים הגרמנים לא הצליחו לקרוא בשפה התורכית. הם אמרו: בסדר, אתם יכולים ללכת, ושאלו: איפה אתם גרים?. אמא שלי אמרה: אנחנו גרים ממול. היא חשבה שלא יקרה כלום. המשכנו בדרכנו ועשינו קניות. כשהלכנו, החיילים הגרמנים הלכו לחנות של אבא שלי. הם בקשו ממנו את תעודת הזהות שלו, והוא נתן להם את תעודת הזהות הצרפתית שלו. בתעודת הזהות הצרפתית שלו היה כתוב שהוא יהודי. החיילים הגרמנים לקחו את אבא שלי (דניאל) ואת סבא שלי (אברהם). בינתיים אמא שלי ואני חזרנו מהקניות. אמא שלי ראתה שלוקחים את אבא וסבא, וניסתה לשכנע את החיילים הגרמנים לעזוב אותם. אבל זה לא עזר. החיילים הגרמנים לקחו אותם ונסעו.

אמא שלי הלכה למכרים, כדי שיעזרו לה. אחד המכרים, יהודי, אמר לה: תני לי זהב ואני אעזור לך. אמא שלי נתנה לו כמה טבעות מזהב, והוא הצליח לשחרר אותם. הם חזרו הביתה בשלום, ובמשך כמה חודשים הסתתרנו במרתף של כנסיה בליון.

יום אחד אבא שלי השכיר טנדר עם נהג. העמסנו מזרונים ועלינו כל המשפחה: סבא וסבתא, אבא ואמא וכל עשרת הילדים –סה"כ 14 נפשות. יצאנו מליון לכוון דרום מזרח. הנהג היה ערבי וכל הזמן ניסה להוביל אותנו לחיילים הגרמנים, אבל אמא שלי לא נתנה לו לעשות זאת וכל הזמן הראתה לו את כוון הנסיעה.

הגענו לאזור ורקור, כ 60 ק"מ מליון בכוון דרום מזרח. באזור זה היו פרטיזנים (חברי תנועת הרזיסטאנס =ההתנגדות). אלה היו אנשים שהתנגדו למשטר הצרפתי שנכנע לנאצים. הפרטיזנים פעלו במחתרת. היה להם נשק.

הגענו לכפר קטן של אנשים טובים. אחד האנשים אמר שיש לו בית בשדות, מרחק של 10 ק"מ בערך מהכפר, ושם נוכל להסתתר. הנהג הוריד אותנו בכיכר הכפר, וכך הלכנו עם כל הדברים שלנו לבית. הסתתרנו בבית הזה, ופעמיים בשבוע ההורים הלכו לכפר להביא מצרכי מזון. במשך הזמן הזה הפרטיזנים דאגו לנו. אבא שלי היה סנדלר במקצועו והיה מתקן נעלים לאנשים מהכפר. סבתא ואמא היו מבשלות. זה לא היה פשוט. היינו 14 נפשות.  בבית היה מטבח גדול עם פינת אוכל ועוד שני חדרים. אנחנו, הילדים, היינו ישנים במרתף. היינו יורדים לשם עם סולם. בדרך כלל בבתים האלה האיכרים היו מגדלים במרתף פרות וחזירים.  לא היו מים זורמים. היו צריכים להביא מים מהבאר. אבל היה חשמל.

האיש שנתן לנו את הבית שלו היה נגר במקצועו. אבל הוא לא בנה רהיטים. הוא  הכין כפכפים מעץ, כמו שיש בהולנד. אז, כולם היו נועלים כפכפים כאלה. לנו, הילדים, הוא בנה מכוניות מעץ, ואיתן היינו משחקים. לכל אחד היתה מכונית אחת. כל הזמן היינו משחקים בחוץ. זה היה בית באזור של הרים. לא אזור שטוח. היינו חופרים מערות ומסתתרים בהן. בחורף היה הרבה שלג. פעם, בחורף, עלינו על ההר שהיה מול הבית. בקיץ הוא היה שדה לפרות. בחורף, הפרות היו בתוך הרפת, אז היינו עולים להר, לוקחים אתנו מזוודות מאד-מאד ישנות, מתיישבים עליהן ומחליקים על השלג עד למטה. בעצם, חשבנו שנגיע עד למטה…

מה שלא ידענו זה שהשדה הגדול היה מחולק לכמה שדות בעזרת חוטי תיל. התחלנו להחליק, ואז נכנסנו לתוך חוטי התיל ונחתכנו בכל הגוף: ברגליים, בידיים, בפנים. חזרנו הביתה. אמא ראתה אותנו והתחילה למשוך לעצמה בשערות מרוב בהלה. היא היתה בטוחה שמישהו הציק לנו. היא טיפלה בנו והסברנו לה מה קרה. כמובן שאחרי זה, כשהיינו מחליקים, היינו עוצרים לפני הגדר. בקיץ היינו אוספים את החיטה. היינו כאילו "עוזרים" לאיכרים בחקלאות, כי ידענו שיש להם ארוחות טובות והיינו נהנים להיות איתם.

חיינו בבית הזה עד שהצרפתים והאמריקאים שחררו את צרפת הכבושה. כשחזרנו לליון, האמריקאים עשו תהלוכת נצחון גדולה בליון, עם טנקים וג'יפים. האמריקאים נתנו לילדים מסטיקים. אני זוכר שניגשתי לקחת מסטיק מחייל אמריקאי והוא העלה אותי על הג'יפ, נתן לי מסטיק והסיע אותי קצת בג'יפ.

כשהייתי בן 8 כששמעתי שיש לנו מדינה. לא ישנתי כל הלילה. ישבנו עם ההורים ליד הרדיו ושמענו איך סופרים את הקולות באו"ם. למחרת אבא שלי התחיל לארוז מזוודות ואמר שעולים לארץ. אמא שלי לא הסכימה. היא אמרה שנעלה לארץ רק אם בטוח שיהיה לנו איפה לגור שם.

מילון

רזיסטאנס
תנועת ההתנגדות הצרפתית היא שם כולל לתנועות ההתנגדות בזמן מלחמת העולם השנייה, אשר נלחמו בכיבוש הגרמני בצרפת ובמשטר וישי הפרו-נאצי לאחר כניעת ממשלת צרפת וצבאה ב-1940. תנועות ההתנגדות כללו קבוצות קטנות של נשים וגברים חמושים, של מוציאים לאור של עיתונות מחתרתית ואף של קולנוענים. תנועות ההתנגדות פעלו יחד עם הכוחות החשאיים של בעלות הברית, במיוחד במסירת מודיעין, בשיתוף פעולה בפעולות חבלה ובפעולות אחרות . הקבוצות מנו כ-35 אלף אנשים.

ציטוטים

”אמא שלי לא התבלבלה“