מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כמיהה לציון והגשמת החלום

במסגרת העבודה בתכנית הקשר הרב דורי עם הסבים והסבתות
מאלבום התמונות
הסיפור של המשפחה שלי הוא הסיפור של העם

אני פלג אוחנה, גרה במושב אניעם ברמת הגולן. לקראת כתיבת עבודת השורשים התחלתי לשאול שאלות את הסבים והסבתות שלי. מהר מאוד הסתבר לי שלארבעתם סיפור משותף שנוגע לעלייתם לארץ בסמוך לקום המדינה. סיפור שמוכר כקיבוץ גלויות. בסיפור שלי אני בוחרת להתמקד בגאולת ציון כסיפור של העם שלי והסיפור הפרטי שלי.

הסיפור התחיל לפני מעל אלפיים שנה, כאשר היהודים הוגלו מארצם למצרים ואחר כך לאשור, לבבל ולאדום. עם השנים נדדו היהודים בין יבשות, מדינות וקהילות רבות אך החוט המקשר היה הסיפור היהודי- התנ"ך אשר סופר מאב לבנו. הסיפור מקבל תפנית בסוף המאה ה19 – עם לידתו של הרעיון הציוני, התנועה הציונית שנוסדה בקונגרס הציוני הראשון בבזל וקראה להקמת בית לאומי לעם היהודי. מאז פשטה השמועה וקהילות היהודים הפזורות בעולם החלו לדבר על הגשמת שיבת ציון.

אפשר לקבוע את סיומה של הגלות עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. אך עדיין ישנם יהודים שלא חיים בארץ ישראל מבחירה. מטרתו של הרעיון הציוני הוא בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, מאבק באנטישמיות ועוד. ובכן, בזה עסק תיאודור הרצל, בזה עסק דוד בן גוריון, בזה עסקו ההורים של הסבים והסבתות שלי, וסביר מאוד להניח שגם שלכם. מעטים האנשים היהודים שחיו בשטחי ארץ ישראל לפני העלייה הראשונה לפני ההעפלות. למעשה הישוב היהודי בישראל מנה עשרות אלפים בודדים.

אני עומדת לספר את סיפוריהם האישיים של הסבים והסבתות שלי, שעלו כילדים יחד עם משפחותיהם בסמוך לקום המדינה:  הם התקבלו כילדי עולים, חיו באוהלים ובמעברות בקיבוץ ובעיר, התגייסו לצבא, לחמו במלחמות ישראל ובזכותם אני מרגישה שיש לי בית. סבא חיים עלה ממרוקו בשנת 1954 בספינה. ספינת מעפילים זו לא הייתה, אך גם התנאים בה לא היו "חמישה כוכבים". הוא עלה בהיותו בן 7  וגדל אחר כך בלכיש. אביו במרוקו היה תופר אוכפים לסוסים ובארץ הוא לא עבד. סבא חיים נולד במרקש, והיו לו שמונה אחים ואחיות: רפאל, פיבי, מרדכי, אילנה, אמרם, גבריאל, אסתר וחיים. כשהיה בן 11 שלחו אותו לפנימייה של חרדים ושם הוא סבל, בגלל שזו הייתה פנימייה של אשכנזים, ומשם הוא נאלץ לברוח עד לביתו בלכיש. אמו לא עבדה במרוקו  ובארץ עבדה כמנקה. סיבת העלייה שלהם הייתה כמיהה לציון.

סבתא בתיה עלתה מארגנטינה בשנת 1963 גם היא בספינה. היא עלתה בהיותה נערה צעירה בת 16 ועם הגיעה ארצה שהתה בקיבוץ אפק. אביה בארגנטינה היה בעל מפעל ובארץ עבד בעיריית קריית ים בתור פקח. בתקופת המיתון היא ואמה עבדו אך אביה לא, הוא הרגיש רע והם רצו לחזור לארגנטינה. הילדים בתיכון צחקו על העברית שלה למרות שלמדה באולפן. סיבת העלייה שלהם הייתה המצב הכלכלי והמוציא לפועל בעלייה זאת היו הסוכנות הציונית.

סבא יוסי היה ילד בן שלוש בשנת 1949 באלכסנדריה שבמצרים. שליחים מארץ ישראל שכנעו את היהודים לעלות לארץ הקודש. הם יצאו ממצרים לאיטליה, שם החליפו ספינה ויצאו לכיוון ישראל. במצרים הם לא היו דתיים, הם היו שומרי מסורת. ליהודים במצרים היה טוב ולא נראתה סיבה הגיונית לעזוב. אך יום אחד חבר של אביו בא וסיפר לו שליהודים לא יהיה פה טוב בעתיד, והמשפחה שקלה לעזוב. כמו כן הם קיבלו גם הצעות לעבור לצרפת אך הרעיון נדחה לטובת העלייה לארץ ישראל. אביו של סבא יוסי במצרים עבד בבית מרקחת והתפרנס טוב, בארץ הוא ניסה לעבוד בתור חקלאי, ואחר כך קיבל עבודה בבית חולים לנתח מתים. כשעברו לגור בכורדני ב', התקבל לעבודה בבית החרושת נעמן. סיבת העלייה שלהם הייתה האזהרה שקיבלו מהחבר.

סבתא ג'ניה עלתה מרוסיה בשנת 1965 בטיסה באל על, בדרך לישראל הם עצרו בוינה. היא עלתה בהיותה נערה בת 16 ועם הגיעה לארץ שהתה בתל חנן עם ההורים והאחים. אביה ברוסיה עבד בספרות ובארץ נישאר ספר. אמה הייתה עקרת בית. כשהגיעו לישראל, שלחו אותה ואת שני אחיה לקיבוץ תל יוסף ללמוד עברית ולעבוד בפרדס. היא הכירה שם יהודים מכל העולם ונהנתה מחברתם. סיבת העלייה שלהם הייתה אנטישמיות. כשג'ניה הייתה תלמידה בבית הספר אחד הילדים קרא לה יהודיה מסריחה והיא הרביצה לו. בקיסלובודסק לא היו הרבה יהודים, אך המעטים שהיו סבלו מאנטישמיות מצד הרוסים. הם היו אומרים: "חבל שלא נשרפתם במלחמת העולם השנייה". סבתא ג'ניה אמרה: "על הרעיון הזה לא אנחנו חשבנו, ההורים שלנו היו אחראים לזה, אבל אנחנו התרגשו כמותם, ציפינו לזה, והיינו כמהים לזה – גם כשחיינו באוהל וירדו גשמים קשים, וגם שלא היה הכי נעים, רצינו את זה. רצינו לעבוד ולהקדיש את חיינו לארץ הזאת, רצינו לגדל פה את ילדינו. גם במלחמות, היינו מוכנים לתת את חיינו, לשרת את המדינה ולתרום את המעט שאפשר."

סבא חיים לחם במלחמת ששת הימים, מלחמת לבנון הראשונה ומלחמת ההתשה, הוא היה בהנדסה קרבית ונהג זחל"ם. סבא יוסי לחם במלחמת ששת הימים ויום כיפור, הוא היה תותחן. אנו גאים מאוד לראות מה יש לנו היום, גאים במה שהיינו חלק קטן בשביל להשיגו. סבא חיים נקלע למארב והם איבדו חברים רבים, 51 הרוגים ועוד הרבה פצועים. סבא יוסי הגיע אחרי המארב, והוא ראה את הכלים השרופים, היה לו קשה לראות את זה, את הגופות ואת הזירה. הוא היה רגיל להיות עמוק בתוך הטנק, ולצאת לראות את המחזה המאוד לא פשוט הזה – "זה לא כיף, ולא קל, וגם כשאתה לא שם – אתה מרגיש כאב." (סבא יוסי)

החיים כנערה עולה, היו לא פשוטים- צחקו על העברית הטריה ולא היה הרבה כסף. העבודה הייתה קשה בפרדס. הצד הטוב של הקיבוץ היה החברים שעלינו ביחד איתם, שדיברו את השפה שלנו, ולימודי העברית. סבתא ג'ניה גרה בקיבוץ תל יוסף וסבתא בתיה גרה באפק.

לסיכום: "גם אחרי כל התלאות והקשיים, אחרי כל המלחמות, הגענו לאט לאט למטרה, בנינו את עצמנו ושדרגנו את מרקם החיים. עבדנו קשה כדי שנוכל להקדיש את חיינו למען המשפחה. התבגרנו עם המדינה, למדנו דברים חדשים והכרנו אהבות. והיום אנחנו שמחים ומתרגשים לראות את מדינתנו, לראות את הבית של היהודים, וגאים בכלל במה שקורה במדינה. כיום ישראל היא אחת מהמעצמות הכלכליות והעתידיות של המזרח התיכון. לחשוב שאנחנו היינו חלק מזה, עזרנו ותרמנו לבניית הארץ- זה לא פחות ממדהים. אנחנו מאחלים שנמשיך להתפתח, שהמדינה תתחזק, והיהודים ימשיכו לעלות ארצה וימשיכו להעצים אותנו. שנפסיק לסבול מאנטישמיות וגזענות ונחייה במדינת אהבה."

סבתא ג'ניה בצעירותה

הזוית האישית

יוסף שם טוב השתתף בתכנית הקשר הרב דורי ותועד על ידי נכדתו פלג אוחנה. התכנית נערכה בבית הספר אביטל במרום גולן, התשע"ט.

מילון

הקונגרס הציוני העולמי הראשון
הקונגרס הציוני העולמי הראשון הוא הכינוס הגדול הראשון של צירי התנועה הציונית והוא ראשון הקונגרסים הציונים העולמיים. הקונגרס התקיים בעיר בזל שבשווייץ בין 29 ל-31 באוגוסט 1897. יוזם הקונגרס ומנהיגו היה בנימין זאב הרצל. הקונגרס כונס בעקבות ההתעוררות הלאומית סביב רעיונותיו של בנימין זאב הרצל בעיקר במזרח אירופה בעקבות פרסום ספרו מדינת היהודים ועקב כישלון ניסיונותיו לגייס בעלי הון יהודים להגשמת הרעיון הציוני. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לחשוב שאנחנו היינו חלק מזה, עזרנו ותרמנו לבניית הארץ- זה לא פחות ממדהים“