מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כל מטוס חדש שהיה מגיע לחייל היינו מוצאים לו ספרי טייס

מוניתי לראש מדור הוצאה לאור של הספרות התעופתית של חיל האוויר !

שמי אבי אגמון נולדתי ברומניה בעיר יאסי  בשנת 1940 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.היהודים נרדפו בידי הנאצים ולכן הורי ברחו לעיר הבירה בוקרסט בשנת 1944, שם הייתי בגן ילדים יהודי ואחר כך רשמו אותי הורי לבית ספר יהודי בשם "תרבות".ברומניה היתה תנועת נוער קומוניסטית בשם "הפיונרים".

חברים בתנועה זו ענבו עניבות אדומות ואף אני הייתי חבר בתנועה זו. בשנת 1950 עלינו ארצה באוניה טרנסילבניה,ההפלגה לארץ נמשכה שלושה ימים. עם הגיענו ארצה העבירו אותנו למחנה שער העלייה ליד חיפה.זה היה מחנה סגור שאסור היה לצאת ממנו (הייתי בן 10). אני בן יחיד להורי לכן הייתי ילד מפונק ברומניה עם הגיענו ארצה הורי היו בחוסר כל ולכן נאלצתי לעזור להם ע"י מכירת סיגריות בערבים. הייתי מסתובב בין הצריפים ומוכר את הסיגריות.

ההרגשה הייתה נוראה!!

אסור היה לעזוב את המחנה ואבי היה מתגנב החוצה דרך הגדרות כדי לעבוד במקומות שונים ולהביא קצת כסף הביתה.

לאחר מכן עברנו למחנה העולים "עתלית". גרנו בצריפים ארוכים בין המשפחות היו מבדילות שמיכות. שם התחלתי ללמוד וזוכר אני עד היום את השיר הראשון בעברית שלמדתי "כחול ים המים".

מעתלית עברנו לבית העולים בת גלים שליד חיפה.גרנו שם בתחילה באוהל ואחר כך בבדונים בחורף חדרו גשמים ובקיץ היה חום אימים…את האוכל היינו מקבלים ממטבח משותף בכלים מפח,בבית העולים היינו חבורה של ילדים ששיחקנו יחד ומשתובבים אחת האטרקציות שלנו הייתה לנסוע על יד הנהג באוטו הזבל באת שהיה אוסף את הזבל במחנה.

למדתי בבית ספר חרדי בחיפה שנקרא "תלמוד תורה תורת אמת". בבית ספר זה שמו את הדגש על לימודי הקודש ולימודי החול כמו חשבון, אנגלית וכו' היו משניים. הייתי שם יוצא מהכלל כיוון שבניגוד לשאר התלמידים לא גידלתי פאות והייתה לי בלורית. במשך כל השנים ניסו להשפיעה עלי ועל הורי לספר את השער ולגדל פאות אך ללא הצלחה. כשסיימתי בית ספר עממי עברתי לתיכון דתי יבנה. שם סיימתי את לימודי ואת בחינות הבגרות.

התקבלתי לעתודה האקדמאית ונרשמתי ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים למדתי שמה ספרות והיסטוריה. בחופשים עשיתי קורסים צבאיים שונים כמו:טירונות וקורס מכי”מ בשבתה עם סיום לימודי התגייסתי לחיל האוויר ומוניתי לקצין חינוך בבית הספר הטכני של חיל האוויר במפרץ חיפה.

תפקידי שם היה לקבל את החניכים שבאו ללמוד בבית הספר ולספר להם על הנעשה בחיל האוויר ועל מה שמצפים מהם בבית הספר. תוך כדי לימודיהם היו חניכים שנתקלו בבעיות מיוחדות ואלה היו פונים אלי, הייתי משתדל לעזור להם כמיטב יכולתי.

זוכר אני את שתי המלחמות: מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. במלחמת ששת הימים הייתי בין העורכים של ביטאון חיל האוויר שהיה יוצא לאור כל יום וכלל מידע על הקרבות השונים ותמונות בלעדיות אני הייתי ממונה על השגת התמונות ממרכז הצילום של חיל האוויר. זוכר אני את התדהמה בה קיבלנו ידיעות על טייסים שנפלו, היו אלה אנשים שהכרתי אישית. גם במלחמת יום כיפור ניסינו להוציא עיתון יומי כמו במלחמת ששת הימים, אך לצערנו היינו צריכים לסננן את הידיעות שהתפרסמו בו כדי לא להוריד את מוראל העם. אני זוכר במיוחד שהייתי עובד עם טייס בשם אבי לניר שנפל בשבי הסורים שהתעללו בו עד מוות. זאת הייתה טראומה קשה מאוד. בגיל 42 פרשתי מצה"ל לגמלאות.

התחלתי לעבוד בבנק המזרחי בתחילה עבדתי שם בהנהלת חשבונות ואחר כך עברתי קורסים שונים והפכתי ליועץ השקעות. עבדתי בבנק כ-15 שנה וגם משם יצאתי לפנסיה.

התחלתי לעבוד כמבקר הפנים בחברה לחניונים. עד היום אני עובד בעבודה חלקית במשרה זו. תוך כדי שירותי הצבאי התחתנתי ונולדו לי ארבע בנות שכולן נשאו ונולדו לי נכדים ונכדות. אני דתי וכך גם חינכתי את בנותיי ונכדיי כל משפחתי שומרת מצוות ומקפידים כמיטב יכולתם. אשתי עבדה כמורה בבתי ספר עממים ואף היא פרשה לגמלאות לפני מספר שנים.  

סיפורי  נכתב במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה השתתפתי בבית הספר עליות ברמת גן, תודתי לתלמידה יפית דנציגר ולמורה עדי דורון חננאל. 

הסיפור שלי מתפרסם במוזיאון "עליות" בבית הספר עליות רמת גן

 

 מוזיאון "עליות" המורה עדי

מילון

הפיונרים
ברומניה היתה תנועת נוער קומוניסטית בשם "הפיונרים".תנועת פיונירים תנועת נוער לילדים המופעלת על ידי מפלגה קומוניסטית. בשנות ה-50 היה מקובל שכמעט כל הילדים היו חברים בתנועה זו.

ציטוטים

”במלחמת ששת הימים הייתי בין העורכים של ביטאון חיל האוויר“