מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כל ישראל חברים

סיפור עלייתה של סבתא מאירן וקליטתה בארץ.

מיכל שלום דור שלישי בארץ, נכדתה של שרה. מיכל מביאה את סיפורה של סבתא שרה:

העלייה לישראל והחיים במעברה

"אני שרה סבתה של מיכל, נולדתי באירן בשנת 1948  בעיר גולפיגאן, עליתי לארץ בשנת 1952 בגיל 4.  אני  זוכרת, בקושי את הטיסה לארץ. כשהגענו לארץ, עברנו למעברה בעיר צפת אני, שני אחיי ושתי אחיותיי:  משה, שלום, ציפי ומרים, אני הצעירה ביותר. אחי הגדול שלום היה כבר נשוי בזמן שהגענו לארץ, גרנו  בצריף קטן עם משפחה בת 6 נפשות. החיים במעברה היו די קשים, הייתה תקופת צנע, קיבלנו כרטיסי אוכל דלים, שהכילו לחם, מרגרינה, שעועית ורבע עוף למשפחה שלמה למשך שבועיים.

אני התקבלתי לגן הילדים ישר עם כניסתנו למעברה, בלי שפה, מקום זר וזכור לי כי הייתי בוכה כל היום  ומבקשת בפרסית שיבואו לקחת אותי הביתה. גם בגדים לא היו לנו, כי לא היו חנויות לבגדים ואמי נאלצה לתפור לנו שמלות לי ולאחיותיי.  גם מים זורמים לא היו במעברה, היה ברז שכונתי שהיה מיועד ל10-12 משפחות. היינו משחקים במחבואים, חמש אבנים ותופסת.

בפינה של הצריף הייתה פתיליה עליה אימי הייתה מבשלת לנו נזיד עדשים. והיינו שותים מים ותה.  בקצה השני של הצריף הייתה גיגית ובה היינו מביאים מים מהברזייה בחוץ כדי להתקלח.  סידורי השינה היו 3 מיטות מברזל וכמה מזרוני קש קשים שבקושי היה אפשר לישון עליהם. גרנו במעברה כ-6 שנים.

%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa-%d7%9c%d7%91%d7%99%d7%90

המעבר לשיכון כנען

כעבור 6 שנים עברנו לגור בשיכון כנען. דירה קטנה בת חדר וחצי, כאמור 6 נפשות.  החיים בשיכון היו יחסית טובים יותר. היה לנו מטבח קטן עם מקרר שעבד על קרח. גם שירותים היו שם דבר שלא היה במעברה. הכי חשוב היו מים זורמים בברז. בהיותי בכיתה ג' בשיכון למדתי בבית הספר "כל ישראל חברים", היו לי שם חברות טובות ולפעמים התגעגעתי למעברה. לאחר 3 שנים  הוסיפו לנו חדר נוסף, אבל אחי משה התחתן וגם אשתו הצטרפה לגור איתנו וכך חיינו עד גיל 17 .

בבגרותי

כאשר סיימתי את לימודי בבית הספר התיכון "עמל " בצפת. התגייסתי גיוס מוקדם בגיל 17 בתאריך  13.3.1967 שירתי בחיל התותחנים בפיקוד מרכז שהיה אז ברמלה. בגיל  19, חודש לאחר שהשתחררתי מהצבא, נישאתי לעופר ועברתי לגור בראשון לציון. לאחר שנתיים עברנו לגור במושב ינון ובגיל 22 ילדתי את בני הבכור אייל ולאחר 3 שנים ילדתי את בני השני ניר  אביה של מיכל ו-9 שנים לאחרי מכן ילדתי את בני הצעיר חן.

כשחן היה בן 7 התגרשתי ועברתי  לגור עם שלושת ילדי בגדרה. כחודש לאחר שגרנו בגדרה ניר נסע על האופנוע שלו ופגש את יעל אמה של מיכל. וכעבור 10 שנים הם נישאו והביאו לעולם את הילי הבכורה, מיכל ושירי.

התקופה במושב ינון

במשך 20 שנים גרנו במושב ינון שבשפלה. את רוב שנות הילדות של ילדיי עברנו במושב. שם נולדו אייל, ניר – אבא של מיכל – וגם חן, בני הצעיר. החיים במושב היו מאוד מהנים, הילדים  גדלו באווירה של נוף, עצים, פרות ועצי פרי. היו לנו חברים ושכנים מאוד טובים, במיוחד אביבה ויהודה שהיחסים עמם היו מאוד מיוחדים כמו משפחה, ואיתם אנחנו עדיין נפגשים.

מאחר והורי ומשפחתי גרו בצפת הרחוקה ולא יכלו לבקר הרבה, הייתה לנו שכנה טובה שעזרה לי לגדל את הילדים, קראו לה זהרה  ובזכותה הרגשתי שיש לי משפחה במושב והיא עזרה לי מאוד.

החיים במושב שונים מאוד מחיי העיר, מושב זה כמו משפחה אחת גדולה, כולם מכירים את כולם, לטוב ולרע.  חיי החברה של הילדים הייתה מאוד מגוונת ופעילה, כמעט רוב היום, לאחר הלימודים הילדים נפגשו עם חברים, שיחקו והשתובבו.  בגיל צעיר מאוד ניר הייה ילד מיוחד, ידע להתמצא בכל תחום ומקום, נסע על אופניים גדולות ממנו פי שניים, כולם אהבו אותו, היה מאוד מקובל ולא נח לרגע.  אייל היה יותר רגוע, הוא מגיל 12 היה שמרטף לאחיו חן שהיה קטן ממנו ב-12 שנים. ובחופש הגדול כאשר אני נאלצתי לעבוד, הוא טיפל באחיו הקטן חן, הכין לו אוכל ושמר עליו.  חן הצעיר היה ילד שקט וחמוד וכאשר מלאו לו 7 שנים, התגרשתי ועברנו לגור בגדרה, שם הוא למד בבי"ס פינס.

אייל שירת 3 שנים בגבעתי,  ניר שירת 7 שנים, חלק מהם בשבטה והמשיך בצבא קבע , וחן התחיל בגבעתי ועבר לתפקיד תומך לוחם במשך 3 שנים בצבא. בעת שירותו הצבאי ניר נסע לבסיס עם אופנוע כבד, באחד הימים התנגש ניר במכונית שעצרה בפתאומיות לפניו, ונפצע פצעים קשים, יעל שהייתה אז חברתו סעדה אותו בתקופה קשה זו ותודה לאל שהוא יצא מזה. עדיין סובל מהמתכות בידו שמצפצפות בזמן בדיקה בעליה למטוס.

אני רוצה לספר גם על טרגדיה שפקדה אותנו בתקופה זו, אחותי ציפי ובנה מאיר ובתה המאומצת ברטה באו לבקר אותי במושב, וכשירדו מהאוטובוס וחצו את הכביש, רכב שנסע במהירות עצומה פגע בהם ושלושתם נהרגו.

בשנת 1976 התחלתי את עבודתי הראשונה במכללת "אחווה" שהייתה אז בחיתוליה הייתי המזכירה הראשונה של סמינר המורים. שהיו  בה אז שתי כיתות סמינר למורים, כיתה אחת למטפלות במעונות וכמה כיתות לימודי ערב. לאחר 3 שנים התחלתי לעבוד בבית הספר התיכון בכפר סילבר, שם הייתי מזכירת בית הספר כ-3 שנים. ולאחר שילדתי את חן לא חזרתי לעבוד שם כי המרחק היה  לי קשה עם תינוק.  6 חודשים לאחר מכן התחלתי לעבוד בבית הספר התיכון "צפית" בכפר מנחם כמזכירת בית הספר , שם עבדתי 28 שנים. בית הספר צפית היה בתחילה בי"ס של הקיבוצים בלבד, למדו בו ילדי 9 קיבוצים, כפר מנחם, רבדים, נחשון, גת , גלאון, בית ניר, שדה יואב  נגבה, חצור. במרוצת השנים הצטרפו לבי"ס גם ילדי המושבים מהאזור. בבית הספר למדו כ-900 תלמידים בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה.

שני בניי למדו בצפית, אייל למד מכיתה י' עד י"ב  וחן למד מכיתה ז' עד י"ב.  בני ניר העדיף ללמוד בבית הספר התיכון בבאר טוביה.

העבודה בצפית הייתה מאוד מעניינת והאווירה הייתה מאוד נעימה, צוות המורים היה  מדהים. בהיותי כמזכירת ביה"ס הצטרפתי למשלחת כיתות י"ב היוצאת לפולין, זאת הייתה חוויה קשה ומרגשת מאוד. מראות שליוו אותי במשך זמן רב.

לאחר גירושיי עברתי לגור בגדרה עם שלושת בניי, אייל, ניר וחן, שם אני גרה כ-28 שנים. שני בניי, אייל וניר גרים אף הם בגדרה, ובני הצעיר חן גר במושב פעמי תש"ז שנמצא בצפון הנגב.

הזוית האישית

מיכל: תכנית  הקשר הרב דורי, חיברה אותי יותר לסבתא שלי ומאוד נהניתי מהמפגשים והסיפורים.

מילון

מעברה
מחנה עולים או יישוב קליטה זמני במדינת ישראל של שנות ה-50.

ציטוטים

”"החיים של פעם הם לא כמו של היום"“