מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כל הדרך ממצרים

אתי וכלנית במהלך התוכנית
ילדותה של אתי
מאלכסנדריה לאשדוד ים

מאלכסנדריה לאשדוד ים…

ילדות…

שמי אתי שי, אני ומשפחתי אבי, אמי ושלושת אחיי  גרנו בעיר אלכסנדריה שבמצריים. למדתי בבית ספר יהודי הצמוד לבית הכנסת הגדול, שבו התחתנו הורי. (קיים היום במלוא הדרו באלכסנדריה). למדנו ערבית ושפת אם הייתה צרפתית. בשבתות באנו לבית הכנסת יחד עם קהילה גדולה של יהודי מצרים. הייתה מקהלת ילדים שנקראה: "מזמרים". ביקרנו גם במרכז הקהילתי "מכבי" שבו  היו משחקי כדור סל ועוד פעילויות. הורי חיו תמיד בקהילה ובקושי היינו מעורבים עם תושבי מצרים. בבית דיברנו צרפתית וקצת ערבית . אני ואחי הגדול חיים, שהושפע משיחות בקהילה על הציונות ועל ארץ ישראל, חלמנו להתיישב בה. אולם, הורי לא חשבו על העלייה.

עלייה…

בשנת  -1956 פרצה מלחמת קדש, אני הייתי בת 10 וחצי. רוב יהודי מצריים גורשו ותוך  שבועיים  אנשי  הסוכנות היהודית העלו אותנו על אניית  משא לדרכנו בארץ ישראל.  המשא היה קשה ביותר והורי הרגישו עצובים ומפוחדים מחיי רווחה – אל הבלתי ידוע. גם אני ואחי הגדול היינו מפוחדים אבל מאוד מאושרים שאנחנו עולים לארץ ישראל.

דמיינו איך חיינו עומדים להשתנות ונצטרך ללמוד שפה חדשה, היכן נגור,  איך נשתלב בבית ספר חדש, לדבר עברית, חברת ילדים חדשה, מנהגים שונים.

הגענו לארץ בחודש ינואר, היה מאד קר. יישבו אותנו בעיר חדשה שנקראה אשדוד ים. חיינו ללא חשמל כחצי שנה, הובטח עתיד לעיר גדולה עם נמל.

ילדי העולים למדו בצריף ודלת הצריף, שימשה כלוח. היות שלא היו מספיק בתי ספר, אני ואחי הגדול נשלחנו לפנימייה של עליית הנוער. בפנימייה נקלטו ילדי העולים  שהגיעו מכל מיני ארצות: מצרים, פולין, מרוקו וטוניס. אני לא התאקלמתי, בכיתי כל הזמן, רציתי את הוריי, לכן חזרנו ללמוד באשדוד.

כאשר העיר התפתחה החלו לבנות נמל וכן מפעל  לטקסטיל בשם: "רוגוזין", שהקים יהודי עשיר. אבי עבד במפעל זה והצליח לפרנס את המשפחה. במשפחה שלנו הקפידו לדבר עברית, לעומת משפחות עולים אחרות שהמשיכו לדבר בשפה של המולדת שהם עזבו עם שאר ילדי העולים. התחלתנו ללכת לתנועת הנוער העובד ולומד. היו מדריכים ישראלים שהכניסו בנו מוטיבציה להתאקלם לחיים חדשים ושונים.

בתור נערה  רציתי מאוד להמשיך ללמוד, אך לא היו הרבה אפשרויות באשדוד. סיימתי ללמוד בכיתה י' ולכן נאלצתי לעבוד מגיל מאוד צעיר בניהול חשבונות בחברת בנייה. חלמתי כל הזמן ללמוד בקורס לאחיות אך לא קיבלתי עזרה.

בתום הלימודים היינו חבורת נוער, שהתבגרה באשדוד, שכונה מאד קטנה, לכן הקשר בינינו היה מאד חזק. היינו כמו משפחה גדולה, היינו מחוברים מאד. חגגנו  ביחד, עזרנו אחד לשני. כל מוצאי שבת התכנסו כולם ברחוב  רוגוזין של היום, שהיה רחוב קטן ובו מרכז קטן עם בתי קפה. גם חוף הים שהיה  מאד בתולי  ונקי, הווה מפלט לילדי העולים, נהגנו להשתולל וליהנות מהחוף המקסים..

בתקופה זו, רציתי מאד להתגייס לצבא, אך הדבר לא התאפשר. גם הוריי התנגדו כי לא ידעו איך בנות מתנהלות בצבא ובצער ויתרתי..

משפחה:

בשנות הששים היה נהוג שזוגות התחתנו מגיל מאד צעיר, לכן כל החבורה שלנו התחילה להקים משפחות, גם אני התחתנתי בגיל 18 שזה גיל מאד צעיר ..ממש ילדה, אבל התנהגנו כמו מבוגרים לכל דבר, הלכתי לעבודה וילדתי את בני הבכור יוסי, בבית קטן שקיבלנו ממשרד השיכון, בשכונה שנקראה "זוגות צעירים". בשכונה כל ילדי הזוגות הצעירים גדלו יחד, כבר התחלנו להרגיש ישראלים לכל דבר, היינו קהילה שעזרה אחד לשני עם הילדים. כשיוסי היה בן שמונה חודשם פרצה מלחמת ששת הימים, בעלי אליהו  גויס  והשתתף במלחמה ואיבד הרבה חברים בקרב,  הצטרכתי להתמודד עם הטראומה ביחד אתו, על המשבר שהוא עבר.

ב1969 נולד בני ירון, אני החלטתי שהתינוק הזה לא אמסור למטפלת, והחלטתי לא לחזור לעבוד ואטפל בו בעצמי.

אליהו השתתף במלחמת יום הכיפורים הקשה, ולימים סיפורי המלחמה סופרו בכל מפגש. השרישו בילדיי את הרצון לקחת חלק בשמירה על ביטחון המדינה .

התחלתי לעבוד כמזכירת בית ספר בשכונה, ולקחתי חלק בפעילויות בית הספר ונקשרתי לילדי השכונה, שהייתה שכונת מצוקה והמון ילדים  נזקקו לתשומת לב. מאד נהנתי לעבוד עם הילדים ועם הוריהם, ב-1975 החלטנו להרחיב את המשפחה, ונולד תומר, אח לשני בנים שלקחו חלק בגידולו.

בגלל העלייה והמעבר לא השלמתי את השכלתי, לכן תוך כדי גידול הילדים למדתי בערב בבית ספר למבוגרים, והצלחתי לעבור את רוב הבגרויות.

מילדה הפכתי לאמא לשלושה בנים, התמודדתי עם החינוך שלהם. ילדיי גדלו כישראלים, שירתו בצבא ביחידות קרביות, למדו והקימו משפחות.

היום אני בפנסיה,סבתא לשמונה נכדים מקסימים, מעורבת בהנאה בגידולם, נכדי הגדול יובל, מתגייס בקרוב לצבא ..זה מאד מרגש.

עדיין  גרה  בעיר אשדוד, זה כמעט 60 שנה, שזכיתי לראות את פיתוחה, משכונת צריפים, לעיר גדולה וחדשה.

הזוית האישית

נהניתי מאד במהלך התכנית ומהקשר שלי עם כלנית שהייתה חביבה וסבלנית אליי. היה בינינו קשר שיימשך בזכות תיעוד הסיפור שלי.

מילון

צריף
מבנה צנוע שעשוי לרוב מעץ; בקתה

ציטוטים

”"זה כמעט 60 שנה שזכיתי לראות את פיתוחה משכונת צריפים לעיר גדולה וחדשה".“