מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כך ניצלתי מגורלה האכזר של המלחמה

ילדותי בהולנד

ילדותי בהולנד

"בבית החולים היה נורא משעמם, הייתי מקלפת את הצבע ממיטת הברזל ואוכלת אותו."

סבתא רבקה מספרת:

"נולדתי באמסטרדם בהולנד בראשון לינואר שנת 1943.

בשנת 1940 הולנד נכבשה על ידי הגרמנים אשר שלחו את כל היהודים וביניהם הורי שלושת אחי ואני למחנה הריכוז ברגן בלזן שהוקם על ידי אדולף האס ויוזף קרמר. השתחררנו מהמחנה בשנת 1945. החל מינואר 1945 התדרדרו תנאי היהודים בברגן-בלזן, ועשרות אלפי אנשים מתו במחנה. חלקם גססו באיטיות, ימים ושבועות ללא טיפול כלשהו. בחודש מרץ לבדו מתו בברגן-בלזן 18,168 יהודים.

הייתי מאוד חולה, הייתה לי שחפת והייתי שנה וחצי בבית חולים בדבוס אשר בשוויץ. בבית החולים הייתה לי תקופה מאוד קשה בתור ילדה קטנה לא ביקרו אותי וחשבתי שהורי זרקו אותי, אחת האחיות אמרה לי שאם אבכה אבא ואימא לא יבואו לקחת אותי.

כאשר החלמתי חזרתי להולנד ושם התייחסו אליי לא יפה משום שבבית חולים לימדו אותי לדבר גרמנית וכך דיברתי. וברחוב כאשר התחלתי לדבר אחותי הייתה מושכת ומרחיקה אותי כדי שלא ישמעו. חזרתי לגור עם הורי, שלשמחתי חזרו גם הם מהתופת.

על הורי.

אימא שלי, לאה רום הייתה עקרת בית ואבי, אברהם סלומונס  היה חזן ופעיל בקהילה היהודית. אבי הקים את ארגון "תקוותנו" במטרה להחזיר ליהדות ילדים אשר הסתתרו במשפחות נוצריות וגדלו במנזרים. בזכותו הרבה ילדים שאמצו את הדת הנוצרית ואת המנהגים של האנשים שהחביאו אותם בזמן המלחמה חזרו אל היהדות.

אבי גם הכין נערים כחזן לקראת הדרשה בבר המצווה וארגן מסיבות לרגל חגי-ישראל. בנוסף יזם פרויקט מחנות קיץ לכל הילדים היהודים  בהולנד.

אבי היה הבכור מבין 6 ילדים והיחיד שחזר בחיים מהשואה. גדלתי בבית עצוב ומלא בשכול לא סיפרו לי סיפורים או שמעו מוזיקה בביתנו. אימי הייתה דיכאונית והיינו עניים.

אני למדתי בהולנדית בבית ספר יסודי יהודי בשם "ראש פינה" בכיתה שכללה ילדים מגיל 12-6 בית הספר היה במרחק של 45 דקות הליכה שאותם צעדתי גם בשלג כבד מאוד. בית הספר התיכון נקרא "מימונדס" ואותו כמעט שלא פקדתי כי בגלל השחפת הייתי חולה המון ובנוסף היו לי מעט חברות והורי אסרו עלי לדבר עם הנוצרים.

העלייה של סבתא

כשסבתא הייתה בת 20, שנתיים אחרי סיום התיכון עלתה לארץ. במשך שנתיים עבדה בהולנד בעבודות משרדיות וחסכה לטיסה. כאשר הודיעה לאביה שהיא עולה ארצה, הוא דרש שתגיע למקום דתי וכך עשתה.

סבתא מספרת:

נרשמתי לאולפן בקיבוץ בארות יצחק. כאשר הגעתי לשם עבדתי חצי יום ובחצו השני למדתי עברית. ומכיוון שאני מבית יהודי דתי למדתי לתרגם תפילות וזה עזר לי לכתוב ללא שגיאות. בצריפים שהקציבו לנו היו חורים בגג והיינו צריכים להתקלח מתחת לכיור בחוץ. לקראת סוף תקופת האולפן נכנסתי לסניף המרכזי של בנק לאומי בתל אביב ושאלתי אם יש משרה לפקידה שדוברת אנגלית , אך התנצלתי, שכיוון שלא עבדתי תקופה ארוכה ייקח לי יותר זמן. הוא צחק עלי אך קיבל אותי לעבודה במחלקה לענייני חוץ בבנק.

התחלתי לחפש מקום לגור בו ואחרי זמן מה מצאתי חדר אצל אישה זקנה. בסופו של האולפן הייתי היחידה שאמרה "ביי ביי אני הולכת" והלכתי. התחלתי לעבוד בבנק לאומי ואחרי כמה חודשים אמרו לי שיש עוד פקידה שהגיעה מהולנד. גיליתי שזו חברתי מן העבר. "קרלה" שכבר התחתנה עם איש מקסים וגרה ברעננה. הגעתי אליה לסוף שבוע והלכנו לקולנוע "אורות" שהיה באותה תקופה הקולנוע  היחיד ברעננה באותו ערב הכרתי את סבא ברוך, אחרי חצי שנה התחלנו לצאת ואחרי חצי שנה נוספת התחתנו בכפר סבא והורי הגיעו לחתונה מהולנד.

אני רבקה רחמן.

אני אוהבת לצייר, לשיר, לשחק ברידג' ולהיפגש עם חברים ומשפחה. אני יועצת לארגון איילה – גזברית הארגון ומומחית בחוקי התשלומים שמקבלים יוצאי הולנד בגלל השואה. אני אם לשלושה בנים מקסימים שנישאו לכלות נהדרות.

אני סבתא לעשרה נכדים שאני מאוד אוהבת. גידלתי משפחה לתפארת.

וכמו כל ניצול שואה "ניצחתי את היטלר עשר פעמים לפחות".

הזוית האישית

במהלך כתיבת העבודה נקשרתי אל סבתי ולמדתי להכיר אותה לעומק. אני מאחלת לי ולה עוד המון שנים של אושר ובריאות טיולים משותפים וצבירת חוויות.

מילון

גזברית
גִּזְבָּרִית - גִּזְבָּר, נקבה מנהל הכספים שממונה על ההכנסות וההוצאות

ציטוטים

”וכמו כל ניצול שואה"ניצחתי את היטלר עשר פעמים לפחות"“