מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כיצד עליתי לארץ מתימן

סבתא ציונה שפירה והנכד אלמוג
משפחתה של סבתא ציונה
יונה שפירה מספרת על העלייה לארץ וההתאקלמות בה

כאשר הייתי בת שמונה עלינו לארץ ישראל מתימן ב-1949. משפחתי מנתה תשע נפשות: שבעה ילדים וזוג הורים. יצאנו מן הכפר עם עלות השחר בשיירה ארוכה של כל יהודי הכפר: ילדים, נשים וטף. יציאה זו זכורה לי היטב כיוון שאף ילד ותינוק לא השמיע קול או בכה היות ולא רצינו שאנשי הכפר הערבים יבואו להיפרד מאתנו ועל ידי זה יעכבו אותנו. חודש ימים הלכנו ברגל היות ולא היו אמצעי תחבורה פרט לגמל שהיה לנו ששימש לחלשים (זקנים, תינוקות וכ"ו). בכל ערב הגענו לכפר שננטש ע"י יהודים ושם לנו. דבר זה חזר על עצמו חודש ימים עד שהגענו למקום שבו היו יתושים, זבובים ומחלות. המון אנשים חלו. שם שהינו מספר ימים ושילמנו לערבים שהסיעו אותנו במשאיות על דרכים לא סלולות היות ובאותם ימים לא היו כבישים בתימן. נסיעה זו הייתה עינוי עד שהגענו לעדן ושם שמו אותנו בתוך אולם ענק שכל אחד תפס לו פינה ושהינו שם מספר ימים.
 
לאחר מכן הפרידו נשים מגברים והטיסו אותנו לארץ ושמו אותנו באוהלים, מחנה ענק של אוהלים בו לא היו מים או תנאים ונאלצנו ללכת מרחק רב בכדי להביא מים. היינו מתרחצים בגיגיות גדולות. זמן מה שהינו שם ולאחר מכן עברנו למעברה בשם עין שמר ומשם עברנו לישוב יבניאל. חודש ימים היינו שם עד שתושבי המקום גרשו אותנו. עברנו למושבת מגדל שבה היו יהודים מהמון ארצות. התאקלמנו יפה עם כולם מפני ששם כולם אהבו אחד את השני. לאחר מספר שנים אבי ז"ל חיפש מקום תפילה ומכיוון שהוא היה מתפלל יחיד ולא הייתה במגדל תפילה בציבור החליט לעבור למושב גאולים, בו גרו הרבה תימנים ואבי ז"ל חשב שיהיה לו מקום תפילה כפי שצריך, אך כשהגיע לשם התאכזב מפני שלא היו מספיק דתיים ושוב לא הייתה לו תפילה.    
חזרנו למגדל (על יד טבריה) עד שכל האחים והאחיות נישאו, כך שההורים נשארו לבד. דאגנו להביא את ההורים לשיכון ותיקים על יד נתניה היות ורוב הבנים והבנות גרו סביבם. וכך תמו נדודינו.     

מילון

טף
יְלָדִים קְטַנִּים (מִילָה קִיבּוּצִית לִכְּלָל הָיְלָדִים הָקְטַנִּים).

ציטוטים

”התאקלמנו יפה עם כולם מפני ששם כולם אהבו אחד את השני“