מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כיצד נגעה טרגדיית השואה במשפחתי

נכדתי עלמה ואני
רוני ואני עם החוקר הדני בטקס הזכרון
טרגדיה של אדם ש'נקלע' לסערת השואה הנוראה ואבד

שמי גבי יעקבס. נולדתי בשנת 1947 וגדלתי בתל אביב הנפלאה, עם בתי ספר מעולים ואין סוף חוויות. שירתי בצבא כמאבחנת ומראיינת במדור הפסיכוטכני. משנת 1967 למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1968 נישאתי לדובי – טייס בחיל האויר. במלחמת ההתשה עברנו מירושלים לבסיס חצרים.

מאז – מסלול ארוך – לימודים בחיפה, כחמש שנים בברקלי קליפורניה וחזרה לישראל, להרצליה. בארץ הקים בעלי חברה שעסקה בפיתוח ואינטגרציה של מערכות איסוף נתונים והובילה בתחום טכנולוגיית הברקוד מיום שזו נוצרה. היינו בקופות המרכול ועד מרבית המחסנים הלוגיסטיים ופסי היצור בכל ענפי המשק הישראלי.

נולדו לנו ארבעה ילדים: מאיה, תמר, עמי ויעל. בנובמבר 1995 איבדנו את דובי בתאונת דרכים והחלו החיים שאחרי… בשנת 2007 מכרתי את החברה לאחר שנים רבות של עשייה והצלחה ובהמשך חזרתי לגור בתל אביב הנפלאה אפילו יותר משזכרתי אותה.

סיפורי הוא טרגדיה של אדם ש'נקלע' לסערת השואה הנוראה ואבד. סיפור אמת, יחיד, מול מיתוס פעולות ההצלה של העם הדני ואיך הגיע אל ביתנו בתל אביב עשרות שנים אחר כך. הסיפור שלי מתחיל בתל אביב, ביוני 1947, ביום בו נולדנו אחותי רוני ואני, אחיות תאומות – אטרקציה תל אביבית בפני עצמה – להורים צעירים, מהדור שחלם והאמין שיגשים את החלומות. מצד משפחתה של אמי היינו ברי מזל. חלק גדול מהמשפחה הגיע לארץ מאירופה בשנות ה 20 וה 30 של המאה העשרים. היו לנו קרובים שנספו בשואה והיו שניצלו והגיעו אחרי המלחמה, אבל אנחנו, הדור הצעיר, גדלנו עם סבים ודודים והיינו אפילו נינים בילדות הרכה. היתה זאת זכות גדולה וייחודית בילדותנו. למי הייתה אז סבתא? במציאות הזו "נכח" הסיפור ששמענו מאבא שלנו, הסיפור של האבא שלו, סיפור של שואה שהבנו את מלוא משמעותו רק בבגרות, רק כשהייתי אני אימא וסבתא בעצמי. אבא שלי, בן זקונים לאביו, יתום מאמו ואח צעיר לשלוש בנות, גדל בוינה. בשנות התבגרותו התחזקה התנועה הנאצית באירופה בכלל ובאוסטריה בפרט. האחיות עזבו – כל אחת והסיפור שלה – לארץ ישראל (פלסטינה) ולארה"ב והאבא – סבי – ובנו הצעיר עברו ללונדון. בלונדון המשיך האבא בעיסוקו מזה שנים, מסחר טקסטיל, וחיכה למסמכי הגירה לארה"ב שם יצטרף אל שתיים מבנותיו. יחסי המסחר שניהל היו עם הולנד ודנמרק שם ביקר בקביעות, בעיקר בקופנהגן, בירת דנמרק. תמיד שהה שם מספר ימים ולעתים לקח איתו את הבן (אבי), וכך סיפר לנו האבא שלנו:

באחת מנסיעות העסקים של אביו לקופנהגן, פלשה גרמניה לדנמרק. אבא שלו נעצר ע"י הגרמנים ומעולם לא חזר משם. לאחר תקופה ארוכה, כשהתברר גורל אביו וכשהמלחמה כבר בעיצומה, בדרך לא דרך הגיע אבי לארץ ישראל, אל אחותו בירושלים, שם גם הכיר את אמי.

עם גיוס הישוב היהודי לצבא הבריטי, התגייסו הוריי ואבי היה לקצין בלשכת מפקד הבריגדה היהודית. כאשר הסתיימה המלחמה, בעודם מוצבים בבלגיה, קיבל אבי היתר ממפקדו, לצאת עם נהג בג'יפ צבאי לקופנהגן לגלות מה באמת קרה לאביו.

אבי הגיע במדי קצין בריטי למלון בקופנהגן, שם הכירו אותו מביקוריו אצלם בעבר וכמובן הופתעו ביותר. נקבעו לו פגישות עם הרב הראשי ואפילו עם יורש העצר הדני, פגישה שבעצם לא התקיימה. כך נודע לו סופו של אביו במחנה השמדה והוא קיבל לידיו ממכרה ותיקה ועמיתה לעסקים של הסבא את חפציו האישיים כפי שהשאירם כאשר נעצר. כך סופר לנו, בקצרה, בלי הרבה פרטים נוספים וכך גדלנו, אחותי ואני. הקמנו משפחות, השנים עברו ואבא שלנו נפטר, הרבה לפני הזמן.

אבא – קרל (טובי) פלצקו

בקיץ 2000 התקשר אל אימא שלנו אדם מקופנהגן. הוא הציג את עצמו בשם קשה להגייה: ד"ר וילהלמור אורן וילהילמסון. היסטוריון, חוקר תקופת הכיבוש הנאצי בדנמרק. נקבעה פגישה איתו בתל אביב זמן קצר אח"כ, ובפגישה סיפר לנו ההיסטוריון:

בתאריך 9.4.1940 פלשו הגרמנים לדנמרק. הממשלה ורוב האוכלוסיה השלימו עם הכיבוש והוקמה "ממשלת בובות" צייתנית. עם הפלישה, קבוצה של פקידים ועובדי רשויות טרחו לרצות את השלטון הכובש וכך, בשנים 1940-1943 נתפסו והוסגרו 21 יהודים, שחלקם נקלעו לדנמרק במקרה ולרוע מזלם היו 'חסרי אזרחות'. ביניהם היה הסבא שלנו, הוא היה תושב זמני באנגליה ה'אויבת' והיה לטרף קל. למרות שהוכר כאיש עסקים מוערך, עם חשבון בנק עסקי וקשרים בקופנהגן הוא נעצר במלון, הוגדר כפליט חסר כל ובתיעוד קפדני, אופייני לגרמנים, נכתב ברשומות:

ארנסט פלצקו

נולד 1.4.1882

נעצר 17.8.1940

נשלח למחנה זקסהאוזן ב 18.9.1940 …. (בן 58)

הומת ב 16.10.1942

התעודות כולן בידינו. הן הובאו ע"י ההסטוריון מתוך בתי גנזך דניים, מוסתרים היטב. זהו סיפור אחד מתוך 21 סיפורי המוסגרים.

ארנסט פלצקו

כשהחלו משלוחי היהודים הגדולים ב 1943, התחילה פעילות ההצלה של המחתרת הדנית. אזרחים רבים מילטו יהודים לשבדיה, אך השלטונות שיתפו פעולה עם הנאצים. המחקר ההסטוריוני שעסק בפרשה זו החל בשנת 1998 וכאשר הממצאים פורסמו בשנת 2004-2005, הציבוריות הדנית סערה ושאילתות הועלו בפרלמנט. רבים באקדמיה ובשלטון עדיין הצדיקו את מדיניות דנמרק במלחמה אך ראש הממשלה התנצל בפני המשפחות והקהילה היהודית. נודע כי רבים מהמעורבים בהסגרה ומשתפי הפעולה התקדמו אחרי המלחמה לתפקידים בכירים בממשלה ובמשטרה. החוקר מצא את חשבון הבנק של הסבא ואת פרטי הביקור של אבינו. היינו המומות, הגילויים היו נוראיים. קבלנו צילומים ומסמכים מרגע המעצר. רשימה בכתב יד של החפצים האישיים, אגרות צלב אדום שהועברו בין הרשויות הנאציות למטה בשבדיה מהן מובן גודל הזוועה ואף את ה'הודעה על מותו' של ארנסט ישראל. לכל אסיר יהודי הוצמד שם נוסף – ישראל. כך, עם משפחותינו, התוודענו לראשונה באופן הבלתי צפוי לחלוטין לסבא שידענו רק מעט עליו, באופן קורע לב ומכמיר ביותר.

עתה החלק האחרון בסיפור. החלק שלנו. במאי 2019 התקשר אל אחותי ההיסטוריון מדנמרק. בהתרגשות סיפר על החלטת עיריית קופנהגן להנציח את קרבנות השואה. בהמשך לנוהג שנקבע בשנים הרבות האחרונות בגרמניה, קביעת אבני זכרון באתרי המחייה של הנספים, עיריית קופנהגן, בשיתוף האמן מעצב האבנים, החלה בתהליך דומה ובהחלטה שראשונים יונצחו קבוצת היהודים שהוסגרו לגרמנים לאחר הפלישה. כמעט עשר שנים אחרי המפגש המטלטל עם פרק ההיסטוריה הפרטי שלנו, שוב נוצר החיבור להקשר היהודי הרחב ולחשבון הנפש הלאומי הדני.

אבני הזיכרון נקבעו בכניסה לבית הכנסת הראשי ולזכר הסבא שלנו נקבעה אבן בכניסה לבניין בו התגורר כשביקר בעיר ושבו נעצר. פגשנו אנשים. ביקרנו במקומות החשובים לסיפורנו. היה טקס מרגש. נציגי הקהילה, הרב הראשי, נציגי העירייה ובתי ספר, תושבים מהסביבה והרבה תקשורת. חזרנו הביתה למשפחות וסיפרנו.

טקס הזיכרון בקופנהגן ואבן הזיכרון לארנסט פלצקו

גם לי יש שלוש בנות ובן, חתנים ונכדים. סיפרנו עליהם בטקס. זה הנצחון שלנו, הסיפור שלנו וזה הסיפור שבחרתי לספר במפגש תכנית הקשר הרב דורי.

האושר והסיפוק הגדולים בחיי הם מליווי וחבירה לילדים המצוינים שלי וההנאה העצומה מהם, מבני זוגם ומילדיהם: ארנון, עלמה, שירה, אלונה ונועה: מאורח החיים, הבחירות וההישגים שלהם ובעיקר מהחברות והאהבה שלהם ואיתם.

הזוית האישית

סבתא גבי: בתולדות משפחתי הרבה אפשר לספר על הדורות שקדמו – מאין באו, חלקם בישוב ארץ ישראל, תרומתם לתחומי עשייה שונים וגם עלינו, הדור שלי – הצלחות, התמודדויות, מלחמות ישראל ועוד ועוד. בחרתי בסיפור הזה בלי התלבטויות. מכל כך הרבה היבטים הוא מסמל בעיני טרגדיה של עם שברגע בלתי צפוי התנקזה, לגבינו, לסיפור גורלו של אדם אחד. הטרגדיה וגורל העם היהודי המוכרים טוב כל כך למי שגדל כאן בארץ קיבלה פנים של אדם אחד. סבא שלנו. וגם – אבני הדרך של הסיפור כאילו נתפרו לרעיון המפגש הרב-דורי: סיפור שתחילתו לפני כ 80 שנה, הגיע אלינו בדרמה גדולה לפני כעשר שנים ושוב סגר מעגל בשנה שעברה. הייתי ילדה כשידענו כל כך מעט, אימא וסבתא בהמשך וכשאכן נסגר המעגל השתתפו בחוויה המרגשת שלושה דורות. לצערי הוריי כבר אינם אבל נכדינו היו שותפים איתנו. נהניתי מאוד ממפגשי תכנית הקשר הרב-דורי, מההיכרות עם הסבים, הסבתות והנכדים והסיפורים של כולם.

הקשר בין בני משפחתי חשוב ביותר לכולנו ונשמר באדיקות רבה ובכל זאת, הקרבה המיוחדת כסבתא עם עלמה נכדתי סביב נושאי השיחה והעבודה המשותפת מול המחשב גרמו לשתינו שמחה רבה וקרבו ביננו עוד יותר.

עלמה: נהניתי מאוד להשתתף עם סבתא גבי בתכנית הקשר הרב דורי. למדתי להכיר יותר טוב את תקופת צעירותה של סבתא שלי, למדתי דברים חשובים על המדינה ועל דורות משפחתי הקודמים. הכרתי לעומק את סיפור אביה וסבה של סבתא שהוא מאוד משמעותי עבורה. בחירתה של סבתא שלי בסיפור זה היתה מושפעת מכך שאני ונכדיה הנוספים היינו שותפים לחווית הנסיעה שלה לקופנהגן לפני כשנה. נהנינו ביחד מאוד! בזכות התכנית הצלחתי להכיר את סבתא שלי יותר לעומק וקיבלנו הזדמנות לבלות ביחד וללמוד המון, גם אחת על השניה. זאת היתה עבורי הזדמנות לחוויה משותפת ומיוחדת של סבתי ושלי.

מילון

פליט
אמנת הפליטים קובעת כי פליט הוא מי שיש לו חשש מבוסס מפני רדיפה על רקע גזע, דת, לאום, השקפתו הפוליטית או השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כך התוודענו לראשונה לסבא שידענו רק מעט עליו, באופן קורע לב ומכמיר ביותר“