מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כיצד הכרתי את בעלי

אני עם נכדי במהלך הפרויקט
אני בחתונתי בשנת 1966
הקשיים שהיו לאחר החתונה

שמי רותי חיון (לוי). נולדתי בתל אביב בבית חולים הדסה בשנת 1946, לפני קום המדינה.

בשנת 1966, כשהייתי בת 20, הוזמנתי למסיבת אירוסים של בת דודה שלי, ברחוב סלמה בשכונת התקווה בתל אביב. החתן הזמין את החבר שלו לעבודה. הגיע בחור חמוד שנראה כמו קיבוצניק, והוא מצא חן בעיניי. הזמנתי אותו לשבת לידי וליד אמי שהייתה איתי. דיברנו ורקדנו ביחד והיה לנו מאוד נחמד. בסוף הערב יצאנו לכיוון הבית, עלינו על אוטובוס וישבנו באותו ספסל. אחרי תחנה אחת אמרתי לו שעוד תחנה אני יורדת  ואם הוא רוצה לראות אותי שוב אז זה הזמן… הוא אמר שישמח מאוד לפגוש אותי שוב, אז נתתי לו את הכתובת והוא הגיע לביתי והכיר את משפחתי.

בתקופה זו גרתי בתל אביב ודני, בן זוגי, בהרצליה. לא הייתה תחבורה ציבורית כמו היום, אז עברתי לגור אצל אחותי ברמת השרון ובכל יום נפגשנו. עד השלב בו אמי אמרה שזה לא בסדר לצאת יותר משישה חודשים, וצריך להתחתן. לכן, לאחר שמונה חודשים התחתנו וגרנו בהרצליה.

לאחר נישואינו

לאחר החתונה קנינו דירת חדר וחצי עם משכנתא גדולה מאוד, דני עבד בתע"ש (תעשייה צבאית) והוא היה מכונאי רכב. אני הייתי מטפלת של ילדים, המשכורות לא היו משהו והיו לנו הרבה חובות. אחרי שנתיים וחצי נולד בני הבכור, גבי. לא היו תחליפי חלב והוא לא רצה לינוק. הוא היה אוכל חלב מעוקר. אחרי שנה וחודשיים נולדה בתי איריס. המצב היה די קשה בבית ולא היו לנו חיתולים חד פעמיים, אלא חיתולי בד. לא הייתה אז מכונת כביסה והייתי מרתיחה את החיתולים בתוך דוד על פרימוס עם מים ופתיתי סבון. פעם אחת הכביסה הרותחת עם פתיתי הסבון נשפכה לי על הרגל, והייתה לי כוויה. הייתי חבושה, אך המשכתי לטפל בתינוקות.

בנוסף, עבדתי בבקרים. בישלתי במסעדה במשך חמש שעות  בין השעות 7:00 עד 13:00. חצי ממשכורתי שילמתי למטפלת שטיפלה בילדיי. אחרי חצי שנה חסכנו מספיק כסף כדי לקנות טלוויזיה. כשבתי הייתה בת ארבע נולדה לי בת נוספת, לילך. הייתה שמחה גדולה בבית ופתאום, ראינו שהבית נורא קטן והרגשנו שצפוף לנו מאוד. שלושת הילדים ישנו בחדר הקטן, ואנחנו ישנו בסלון על ספה נפתחת. אחרי שנה התחלנו בתהליך תוספת בנייה לדירה. הוספנו שני חדרים חדשים והגדלנו את המטבח ואת האמבטיה, במשך שנתיים גרנו בתוך אתר בנייה. כשגמרנו לבנות היה לנו שלושה וחצי חדרים והיה לנו בית יותר גדול, מזמין ושמח.

היום ילדינו הם בני 44, 48 ו-49. יש לנו 9 נכדים מדהימים מגיל 3 עד גיל 23. גבי הוא סמנכ"ל פיתוח במובילאיי והוא בין המפתחים הראשיים של המכונית האוטונומית. איריס למדה כימיה והיא אשת מכירות של מוצרים בתחום הכימיה. לילך הקטנה שלי, אמא של רועי, הייתה 25 שנה בצבא (בחיל הים), לבסוף הגיעה לדרגת סגן אלוף ושירתה בבסיס חיפה ופרשה. כיום היא מורה לאזרחות בתיכון.

הזוית האישית

סבתא רותי: הרצליה של פעם הייתה יותר מיוחדת, יותר חברית, אנשים עזרו אחד לשני. היינו הולכים ביחד עם חברים, מטיילים הרבה בחוץ, עושים פיקניקים ורוב הרצליה הייתה פרדסים. כיום בהרצליה אין אפילו פרדס אחד, הרבה אנשים מבלים בזמנם הפנוי בטלפונים. אבל עדיין הרבה ילדים הולכים לבלות ביחד בחוגים ובשעות אחר הצהריים. פעם החיים היו יותר רגועים, איטיים, לא הייתה רדיפה אחרי הכסף והשכלולים. אמנם כיום התקופה היא הרבה יותר נוחה עם כל האלקטרוניקה והשכלולים. בנוסף, היום ניתן לעשות דברים שפעם לא היה ניתן לעשות כמו לראות טלוויזיה, לנסוע באוטו, לטוס לחו"ל ועוד.

הנכד רועי: פעם הכול היה יותר קשה ומסובך לעשייה לעומת היום מכיוון שיש לנו את כל השכלולים והאמצעים. היום הכול יותר נגיש וקל לעשייה. אבל אני חושב שהייתי רוצה להרגיש איך היה פעם, עם הרבה יותר טבע, הרבה פחות לחץ ובעיקר בגלל שכולם היו נורא מגובשים. כמובן שגם היום כולם מגובשים ויוצאים לשחק, אבל פחות.

מילון

פרימוס
כלי שהיו מניחים עליו סיר או דוד כביסה והוא היה מופעל על נפט.

ציטוטים

”עוד תחנה אני יורדת“