מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כולנו רקמה אנושית אחת

אני וסבתא
סבתא וסבא מתחתנים
סיפור ההורים שלי

סבתא מספרת על ההורים שלה:

"אמא שלי נולדה בירושלים (1910) בת זקונים למשפחת שריון בבית דתי ועני בשכונת מאה שערים. אבא שלי נולד בירושלים (1910) בבית חילוני בשכונה של המעמד הגבוה שכונת רחביה. הם נפגשו בתנועת נוער שנקראה "הליגיון". אמא שלי הלכה כל יום ברגל מהשכונה שבה גדלה לבית הספר "אליאנס", לשם הגיעו מדריכים כדי לשכנע ילדות לבוא לתנועה. אמא שלי הסכימה. אבא שלי למד בבית הספר "תחכמוני", אותו ניהל אבא שלו (סבא שלי) וגם לשם הגיעו מדריכים  וכך הם  נפגשו בתנועת הנוער.

תמיד תהיתי איך שני עולמות כאלה נפגשים, אבל לא עלה בדעתי לשאול כדי לדעת. לימים כשגדלתי והייתי בעצמי לאמא, התחלתי לחקור, ללמוד ולשאול כל מה שרק אפשר היה".

עידו: שאלתי את סבתא שלי על הבית של אבא שלה וסבתא סיפרה:

"הסיפור מתחיל מסבתא רבתא שלי – רבקה בהרב שהייתה מהמשפחות הראשונות של תל אביב והשתתפה בהגרלה של "אחוזת בית". היא זכתה בבית לה ולבני משפחתה שבאו אתה מרוסיה. הבת שלה (סבתא שלי) סוניה בהרב התחתנה עם יהודה הלב"ץ ויחד הם הקימו משפחה בירושלים.

אבא שלי נולד בירושלים בצריף מאוד מעניין, מפני שבירושלים כל הבתים היו מאבן ירושלמית ורק 4 צריפים נבנו, ביניהם הצריף  של הנשיא בן צבי. הצריפים האלה נבנו ע"י יהודים מגדוד העבודה. באותם ימים רוב פועלי הבניין היו ערבים, אבל אמא של אבא שלי הקפידה שאת הצריף שלה יבנו יהודים. היא קראה לזה עבודה עברית, הצריף קיים עד היום ברחוב קק"ל 13, והוא היחיד שנשאר בירושלים.

אני זוכרת את הימים שעברתי לירושלים (1941) וגרתי באותו צריף. הסיבה שעברתי לירושלים הייתה עצובה. נולדתי בקריית חיים, וכשהייתי בת 5, אחותי תלמה בת 7 ואחי הקטן בועז בן שנתיים, אבא שלנו נפטר. אחרי התייעצות עם בני המשפחה, הוחלט שנעבור לירושלים. אחות של אמא שלי הדודה חנה, לקחה על עצמה לעזור לאמא, וכך המשפחה של הדודה גרה בצריף ואמא שלי ואנחנו הילדים גרנו באותה חצר, אבל בבניין. למעשה רוב שעות היום גרתי בצריף שאבא שלי גדל בו, וזה זכור לי כמקום שעזר לי להתגבר על השבר שחשתי עם מותו של אבי.

עידו: סבתא ספרי לי על החיים שלך בירושלים בזמן שלמדת

"אני לא אספר לך רק על הלימודים עצמם אלא גם על כמה מקרים שלא היו קשורים ללימודים. הייתי חברה בתנועה המאוחדת, החל מכיתה ה' ועד לצבא. הבילוי בתנועה היה לא פחות משמעותי מהלימודים בבית הספר. זכורה לי תחרות תחפושות בפורים כשהייתי בת 14, ואני והחברה הטובה שלי אורה החלטנו להתחפש לזוג מבקשי נדבות שחיו באמת בירושלים. (פיפלה ורוזלה). עקבנו אחריהם וכתבנו כל מה שקשור בלבוש, בתסרוקת ובצורת ההליכה שלהם. עבדנו קשה מאוד על התחפושת הזאת, וכמובן שההצלחה הייתה גדולה (קיבלנו פרס ראשון). אבל יותר מכל אני זוכרת את הרגעים המרשימים שחווינו באותו יום. במקום אחד זרקו עלינו חפצים וגרשו אותנו, במקום אחר נבהלו וברחו מאתנו ובמקום אחר נתנו לנו כסף. בערב קנינו לנו גלידה וממתקים אחרים בכסף שקיבלנו – נדבה, אבל העיניים של שתינו היו עצובות, כי חווינו באותו יום מעט מהחיים האומללים של אותו זוג. בירושלים היו עוד מקבצי נדבות מי לא מכיר את "קשר לאחד" אישה מוזרה שקצת פחדנו ממנה וקצת התענינו בה וכן הייתה "ממה נדבה" שקיבלה ממני הרבה פעמים את הכריך שקיבלתי לבית הספר".

סבתא מספרת על מקרה בזמן שלטון האנגלים

"השנה 1947 והאנגלים שולטים בארץ. כמובן שאנחנו לא אהבנו שלטון זר עלינו. אנחנו הילדים מצאנו דרכים משלנו להמאיס על האנגלים את החיים  בארץ לא שלהם. אחת הדרכים לעשות זאת הייתה שירה אדירה של הפזמון החוזר לשיר כלניות. בחרנו בשיר זה כי הכומתות שהם חבשו היו אדומות. אנחנו שרים והם רודפים אחרינו אך זריזות של ילדים תמיד מנצחת.

היום אני רוצה לספר לך עידו מה קרה לי באחד מימי השבת ביום הולדת תשע של אביבה חברתי הטובה מבית הספר. קניתי לה מתנה – שתי סיכות בצורה של כלבלבים. ביום ההולדת היה מאוד שמח, שרנו ורקדנו וגם זללנו, בילינו שעה נעימה ושימחנו את אביבה. לפתע נשמע קול פיצוץ אדיר. נדמה לי שהפיצוץ הזה נשמע בכל רחובות ירושלים. החיילים האנגלים נהגו במקרים כאלה להכריז על עוצר; זאת אומרת שאסור להסתובב ברחובות ואסור לצאת מהבתים עד שיגמר העוצר. באמת מיד שמענו הכרזה ברמקולים: "כל אנשי ירושלים, בעוד רבע שעה יהיה עוצר בעיר עד מחר!" מיד נפרדתי מאביבה ומהחברים והתחלתי לרוץ הביתה. עברתי רחוב אחר רחוב … הסתובבתי… נשמתי …. נאנחתי… אבל המשכתי לרוץ. "עוד מעט כבר אגיע" הרגעתי את עצמי. רצתי עד שהגעתי לקצה רחוב קרן קיימת, שבסופו אני גרה, אבל אז נתקלתי במחסום. הדרך סגורה חיילים אנגלים עם רובים עומדים ושומרים שאף אחד לא יעבור.

ניסיתי להמשיך לרוץ אבל חייל אנגלי כיוון אליי את הרובה ואמר באנגלית stop לא ידעתי לדבר אנגלית וכל כך רציתי להסביר לו שאני גרה בקצה הרחוב אבל לא ידעתי איך. עמדתי ליד המחסום ומולי חיילים אנגלים ואין מי שיעזור. באותו רגע התקרבה אלינו ילדה בגילי עם שיער שחור ועיניים ירוקות. לא הכרתי אותה. היא נגשה אל החיילים ובאנגלית רהוטה אמרה: "אני גרה בבית השני על יד המחסום תנו לי בבקשה לעבור", אבל החיילים הפנו גם אליה את הרובים. הסתכלנו זו אל זו ואני אמרתי "קוראים לי יעל" והיא אמרה "שמי נורית". נשמתי לרווחה טובים השניים מן האחד. ישבנו שתינו על המדרכה ליד המחסום וניסינו למצוא עצה. מידי פעם נורית נגשה אל החיילים וניסתה להסביר להם אבל דבר לא הועיל. החלטנו להערים על החיילים. ישבנו בשקט בשקט עד שהחשיך ואז קמנו על קצות האצבעות וברגע שהחיילים היו עסוקים בהחלפת משמרות קפצנו שתינו מעל הגדר של הבית הראשון ורצנו מאחורי הבית. האנגלים הבחינו בנו והתחילו לרדוף אחרינו אבל הפעם הזריזות שלנו נצחה. שתינו הגענו לבית של נורית, ישבנו על הספה בסלון ונשמנו נשימות כבדות, היינו נרגשות.

ההורים של נורית הרגיעו אותנו ואז עלתה השאלה איך להודיע לאמא שלי, שבוודאי דואגת מאוד. בימים ההם לא היה בכל בית טלפון וגם בבית שלנו לא היה, אז איך מודיעים לאמא? אבא של נורית ניסה פעם נוספת לדבר על ליבו של החייל האנגלי שעמד על יד הפתח אבל ללא הצלחה. המרחק בין הבית שלי לבית של נורית היה כחמישה בתים. עלינו על הגג והתחלנו לצעוק אולי אמא תשמע, אבל לא. עבר עליי לילה קשה וכואב. לפנות בוקר אבא של נורית נתן לי יד ואמר בואי נלך הביתה. לחייל האנגלי הוא אמר "אדוני הקצין אני לוקח את הילדה הזו הביתה, אמא שלה דואגת. אתה יכול לירות עלינו אם אתה רוצה" הוא לא חיכה לתשובה ומשך אותי אחריו הלכנו ולא סובבנו את הראש, פשוט המשכנו ללכת. ראיתי את אמא שלי יושבת על החלון שיער ראשה פרוע, עיניה אדומות. מבטינו נפגשו אמא קפצה מהחלון לעברי ורק אז הרשיתי לעצמי לפרוץ בבכי".

עידו: סבתא ספרי לי על יום הכרזת המדינה

"אני אספר לך על היום המיוחד הזה, כ"ט בנובמבר 1947 בירושלים.

שמש של חורף זרחה ואני התעוררתי כדי ללכת לביה"ס, אבל אמא נגשה אליי ואל תלמה אחותי ואמרה: "בנות, היום אני צריכה את עזרתכן." אמא דברה ברצינות ותלמה שאלה "מה קרה, אמא, לא נלך היום לביה"ס?" אמא אמרה בקיצור "היום לא". שתקנו. "היום תעזורנה לי" היא הוסיפה . הרגשתי שהיום אסור לשאול יותר מדיי שאלות. צחצוח שיניים… בגדים… ובמהירות כולנו מוכנים. התחיל יום קניות אבל לא סתם יום קניות. אמא קנתה שק גדול של קמח, המון סוכר ויותר מ-100 קופסאות שימורים – זיתים, מלפפונים חמוצים, סרדינים , קופסאות, קופסאות. את הכול הבאנו הביתה . אמא הניחה סולם אל הקיר ואנחנו עזרנו לה להעלות הכול לעליית הגג (אמא קראה לזה בויידם). עבדנו עבודה קשה יחד עם אמא להעלות הכול לבויידם. לא שאלתי למה ומדוע ומה פתאום, לפעמים אסור לשאול את אמא יותר מידי, אבל הבנתי שמשהו חשוב קורה.

השמש שקעה וחושך ירד על ירושלים, אמא ערכה את השולחן לארוחת ערב. ישבנו… אמא אמרה: "הלילה יחליטו אם תהיה לנו מדינה." שאלתי: "ומה עם האנגלים?" ואמא אמרה: "יחזרו לארץ שלהם לאנגליה" שאלתי "ומה עם הערבים?" ואמא אמרה: "יחלקו את הארץ חצי לנו וחצי לערבים" אמרתי: "אמא , רק עוד שאלה אחת מי יחליט?" "באו"ם יושבים אנשים חשובים מכל העולם והם יחליטו" ענתה. אמרתי: "רק עוד חצי שאלה" אמא צחקה ואמרה שאלי, שאלי ואני שוב שואלת "איך יחליטו?" "זה פשוט", היא מסבירה, "כל האנשים החשובים מכל העולם ישבו מסביב לשולחן ויצביעו כמה מהם מסכימים שתהיה לנו מדינה וכמה לא. אם יותר אנשים יסכימו אז האנגלים יעזבו והארץ הקטנה שלנו תהיה חצי לערבים וחצי לנו וזהו. עכשיו לאכול ומיד ללכת לישון כבר מאוחר."

באותו לילה לא נרדמתי וחיכיתי לחדשות ברדיו… השידור התחיל,  שמעתי וניסיתי להבין … צרפת, רוסיה, ארה"ב, … ועוד ועוד שמות של ארצות זה אומר yes  וזה אומר no  ואני מנסה לספור כמה אמרו כן וכמה אמרו לא. הלב דופק בהתרגשות, אמא מטה אוזן קרוב קרוב לרדיו והשפתיים שלה מתנועעות, אולי היא סופרת ואולי היא מתפללת… שקט … פתאום דפיקות בדלת זה היה אדון רובינשטיין הזקן השכן שלנו הוא דפק בדלת וקרא בקול-  "יש לנו מדינה! יש לנו מדינה!" כולנו קפצנו מהמיטות ויצאנו לרחוב. מכל הבתים יצאו אנשים קטנים וגדולים צעירים וזקנים כולם שלבו ידיים זה עם זה ובשירה ובריקודים עברנו ברחובות ירושלים. הרגלים מקפצות הלב הולם  ובפי כולם שירה אדירה: דוד מלך ישראל חי חי וקיים  חיפשתי את אמא בין הרוקדים – היא עמדה בצד ובעיניה דמעות אולי של שמחה ואולי של דאגה גדולה, צעקתי: "אמא, יש לנו מדינה!" על יד אמא עמד שכן אחר שלנו סעדיה שמו שמעתי שהוא מספר לאמא על מלחמה שתפרוץ כי הערבים לא מסכימים לחלוק אתנו את הארץ. הוא סיפר לאמא שבבוקר הוא מתגייס. חזרתי למעגל הרוקדים. כל אותו הלילה רקדנו. כל אנשי ירושלים אנשים נשים וטף בשמחה גדולה".

סבתא מספרת על הפעילות עם העולים החדשים:

"ירושלים 1949. אני מתחילה ללמוד בסמינר אשכולי לגננות אך יחד עם זאת ממשיכה במרץ לבלות בתנועה המאוחדת המחנכת להגשמה זאת אומרת שאחרי הצבא אחיה בקיבוץ".

עידו, האם אתה יודע מה זה "מעברה?"

עידו עונה: "המילה אומרת לי שמעבירים משהו…"

סבתאמסבירה: "נכון את המעברות הקימו בארץ כדי לשכן את העולים הרבים שבאו לישראל. הם חיו במעברה רק עד שהצליחו לקבל דירה בשיכון.  אני רוצה לספר לך על העולים החדשים ב "תרום".

אני וחברי דוד ודוד מ"תרום"

"יום אחד בא אלינו איש ושמו אדון מימון, איש נמוך קומה עם מגבעת על הראש ואמר: " צריך ללמד את העולים החדשים עברית. "הם ארגנו אותנו ולימדו אותנו להיות מורים צעירים. אני רוצה לספר לך על היום הראשון שלי ב"תרום".  כל הדרך לשם התרגשתי מאוד, כבר מרחוק מעבר לכביש בין הרי ירושלים ראיתי ים של אוהלים, פחונים וצריפים קטנים. התקרבנו עד לפחון הראשון . המון ילדים רצו לקראתנו, הם היו יחפים ופרועי שער אבל עיניים היו להם שחורות וגדולות ופה היה להם מחייך. נכנסתי לפחון אחד שם עמדו זו ליד זו חמש מיטות, בפינה עמד שולחן ועליו פתיליה לבישול וכיסא אחד. כל בני המשפחה באו לקראתי והושיבו אותי על הכיסא. ידעתי שהם לא מבינים אפילו מילה בעברית, או יותר נכון הם ידעו רק מילה אחת "שלום" אמרתי "שלום" והם חזרו אחרי – הראיתי עם היד שלי על הכיסא ואמרתי "כיסא" והם אחרי – כיסא. אמרתי שמי יעל והראיתי על עצמי. ניגשתי אל כל אחד מבני המשפחה והם אמרו את שמם.  סבא – יחזקאל, סבתא – מריומה, אבא – יצחק ואמא – רחל. חמישה ילדים היו להם והגדול מביניהם אמר – דוד חייכתי אליו. הוא היה בערך בגילי.

סבתא מריומה עמדה ליד השולחן ובישלה דייסה, כנראה בשביל הילדים הקטנים. ניגשתי אליה, הרחתי את ריח הדייסה ואמרתי: "ריח טוב" כולם חזרו אחרי "ריח טוב" טעמתי ואמרתי "טעים" וכולם אחרי… כך לימדתי כל אותו יום וגם בפעמים הבאות. לפתע נפתחה הדלת ובפתח עמד נער, דוד ניגש אל הנער ושניהם התקדמו לעברי דוד אמר "דוד דוד" הוא הראה על שניהם וכולם צחקו גם אני צחקתי כי לשניהם קראו דוד. באותה פגישה לימדתי אותם את משחק האצבעות "סבתא בישלה דייסה לזרת נתנה, לקמיצה נתנה, לאמה נתנה, לאצבע נתנה רק לאגודל לא נתנה הלך הלך הלך, דפק בדלת, צלצל בפעמון, טרררר יצאה גברת לשון ואמרה-נננננ" דוד ודוד יצאו יחד איתי וערכו לי סיור בין האוהלים והפחונים. הם דברו ביניהם שפה אחרת ואני לא הבנתי אף מילה, אבל ידעתי שיבוא יום בו אוכל לדבר עם חברי החדשים בעברית".

אדון וגברת מימון ואנחנו העוזרים הצעירים

סבתא מספרת על ההיכרות עם סבי:

"איציק (סבא של עידו) נולד בשנת 1932 בתל אביב. הבית שלו היה מאחורי פרדס גדול, רחוק ממרכז תל אביב. כשהוא הגיע לגיל 17 הוא החליט להתגייס לגיוס הראשון של הנח"ל, ההורים שלו התנגדו כי הוא לא גמר עדיין את לימודיו בתיכון, סבא איציק ניצל את חוסר הידע של ההורים שלו בענייני צבא, והסביר להם שהוא מתגייס לנח"ל, ובמקום לתת להם את הפירוש הנכון שהוא "נוער חלוצי לוחם" הוא נתן להם הסבר "נוער חלוצי לומד", וכשההורים שמעו את המילה לומד מיד הסכימו, וכך הוא הגיע עם חבריו לנשק להקים קיבוץ חדש בארץ ישראל ,קיבוץ "האון" על שפת הכנרת.

אני הגעתי לקיבוץ האון בשנת 1953 בזמן שהייתי חיילת בנח"ל. הקיבוץ היה קיבוץ צעיר שנוסד באוקטובר 1949. החברים הראשונים היו עולים חדשים שקיבלו הכשרה בקיבוצים וותיקים בעמק הירדן אליהם הצטרפו ארבעה "צברים" (רצוי להסביר) ביניהם סבא שלך איציק. בשנת 1953 הצטרפנו גם אנחנו, הכשרה גדולה של צברים ברובם מירושלים ואני השתייכתי לאותה קבוצה. כאן איציק ואני הכרנו והתחתנו. השילוב בין שתי האוכלוסיות שנפגשו היה מאתגר מאוד. באנו מרקע שונה ותרבות שונה. לנו הצברים היו הורים שנתנו עזרה ככל שנתבקש ואילו לעולים החדשים לא היו קרובי משפחה בארץ.

על הרקע הזה עבדנו קשה אני זוכרת שקיבלתי מאמא שלי מתנה רדיו ונאלצתי לתת את הרדיו לחדר תרבות כדי שכולם יוכלו ליהנות ממנו. אני זוכרת שבהתחלה לא הצלחנו אפילו להבין את הבדיחות האחד של השני. החיים של שתי הקבוצות יחד היו מעניינים מאוד, אנחנו הצברים היינו להם מודל של הישראלי השורשי שאליו הם רצו להדמות ואילו הם הביאו אלינו מקצת מהעולם הגדול. חיינו ועבדנו ביחד מתוך השתדלות שזה יצליח. סבא עבד כל השנים בחקלאות, בייחוד בענף הבננות, וחלק מהזמן הוא היה מרכז משק או מזכיר פנים. אני עבדתי כל השנים כגננת בקיבוץ השכן "מעגן". החיים בקיבוץ היו חיי שיתוף, וזה תמיד מהווה בעיה לאנשים שהפרטיות חשובה להם. אחרי היכרות קצרה החלטנו להתחתן, כשאני בת 20 ואיציק בן 22. החתונה נערכה ברוב פאר כי באותו יום ובאותו מקום התחתנו 4 זוגות. החופה נערכה ליד כל צריף של בני הזוג ,והמסיבה נערכה מול חדר האוכל. היו מאות אורחים, ואנחנו הכנו תוכנית אומנותית גדולה. את 4 הזוגות הביא טרקטור מקושט בצמחים אל מול האורחים הצוהלים.

יצחק ויעל נוי מתחתנים בקיבוץ האון 1953

האורחים הרבים יושבים מסביב לשולחנות

קיבוץ האון 1955

בתנו הבכורה כנרת נולדה בשנת 1955 בקיבוץ האון. והייתה מראשוני הילדים שנולדו בקיבוץ הצעיר. היה לי קשה להתרגל שהילדה שלי ישנה בלילה בחדר ילדים וכשהיא בוכה אני אפילו לא שומעת. בכל זאת ניסינו להתגבר וחיינו בקיבוץ האון עוד שנתיים.

סבא וסבתא בקיבוץ

קריית חיים 1957

אחרי שנתיים החלטנו לעזוב את החיים השיתופיים, ועברנו  לקריית חיים. (1957) לבית שבו נולדתי. כאן נולדו לנו עוד 2 בנות שלומית ותמי ובן ושמו עמיחי (אבא של עידו ), קראנו לו עמיחי כי הוא נולד אחרי מלחמת ששת הימים (עם ישראל חי).

" כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" מדליקים חנוכייה בגן

החיים החדשים לא היו קלים. התרגלנו לחיי השיתוף והעזרה ההדדית ועברנו לחיים עצמאיים כשהכל תלוי בנו, גם ההצלחות וגם הכשלונות. הצעד הראשון היה כמובן פרנסה. חיפשנו מקום עבודה אני קיבלתי עבודה כגננת בקריית ים שם עבדתי מאותה שנה במשך 33 שנה. המיוחד בעבודה הזאת היה כמובן שילוב העולים החדשים בחיי מדינת ישראל וכן שילוב בין העדות השונות שהתקבצו בארץ. אצלי בגן היו מידי שנה ילדים שבאו מכל קצוות תבל. לרוב הם לא ידעו איך לדבר זה עם זה וכמובן שגם אני לה הבנתי אותם והם לא אותי. את המשימה הזו אהבתי כל כך וראיתי בה חשיבות ממדרגה ראשונה.

אני זוכרת שהייתה שנה אחת שהיו אצלי בגן ילדים מ-12 מדינות שונות וזה היה אתגר רציני. החלטתי שיש צורך לשתף יותר את ההורים וכך הקמתי חוג של הורים קראנו לו "קדמה". נפגשנו פעם בשבוע בשעת ערב מוקדמת בלי ילדים דנו בענייני חינוך. הייתה לנו מסורת שלכל פגישה אחד ההורים מביא מאכל אופייני למדינה ממנה הוא בא. השיחות התנהלו בשפה פשוטה וקלה בתקווה שכולם יבינו. האתגר היה כמעט בלתי אפשרי אבל האווירה והידידות עזרו לנו להתגבר על מכשולים. אני זוכרת שבחג החנוכה ערכנו מסיבה גדולה שבה הדגשנו את המשמעות של השיר:

באנו חושך לגרש

בידינו אור ואש

כל אחד הוא אור קטן

וכולנו אור איתן

ניסיתי להעביר גם לילדים וגם להורים עד כמה המדינה שלנו זקוקה לכל אחד מהם ועד כמה הם זקוקים למדינת היהודים. 33 שנים עבדתי עם אותה אוכלוסייה וזה נתן טעם לחיי".

עידו: סבתא ספרי לי על החיים שלך ושל סבא בימים אלה.

"עידו נכד אהוב שלנו, אני רוצה לספר לך רק מעט על החיים שלי ושל סבא כשאנחנו כבר בני למעלה מ-70 שנה ועד היום אנחנו עדיין באותו בית בו נולדתי, שבמשך השנים לבש צורה המאפיינת את סבא ואותי…

בתקופה זו כשאנחנו כבר גימלאים, משוחררים מכל מה שהתחייבנו אליו בימים עברו ולכן מוצאים לנו טעם חדש לחיים. הכרנו קבוצה של חברים שהרעות ביניהם חזקה מאוד, והתחברנו אליהם בגלל אהבה משותפת לשירה בצוותא. קוראים לקבוצה שלנו "שמחת זקנתי". אני מכינה לנו פעם בחודש מצגת שירה העוסקת בנושא מסוים וכשאנחנו נפגשים אצלנו בבית אני מקרינה את המצגת על מסך גדול כשהמטרה היא לשיר. ולשמוח וכמובן שלא מוותרים על אכילה טובה. לערב כזה אנחנו מזמינים כ -25 חברים וביחד אנחנו מתרפקים על תרבות נעורינו. סבא ואני משתדלים מאוד שהערב יהיה על רמה תרבותית טובה וזה מצריך די הרבה עבודה. בקיץ אנחנו נפגשים על שפת הים בקריית חיים וסבא אירגן לנו מערכת רמקולים עם מסך. פעמיים בשבוע אנחנו יושבים עם הפנים אל המסך ושרים…  ושרים… ושרים…

עוד קבוצת חברים צועדת אתנו כבר שנים רבות. אתה זוכר עידו שסיפרתי לך על הכשרת ירושלים שיחד איתה השלמנו את קיבוץ האון? עם אותה קבוצה עם 30 חברים וחברות אנחנו בידידות רבה ובכל שנה בחג השני של פסח אנחנו נפגשים וקוראים בהגדה של פסח המיוחדת שהייתה לנו בקיבוץ.

כמובן שגם במשך השנה אנחנו נפגשים, גם בשמחות וגם בעצב, בייחוד 4 הזוגות שהתחתנו יחד בקיבוץ. איתם אנחנו מרבים להיפגש חוץ מזוג אחד שלצערנו הלכו לעולמם. כל המפגשים האלה במשך כ -60 שנה רעות אמיתית. היום כולנו מעל גיל 80 ואנחנו נאלצים להיפרד מחברים שהולכים לעולמם ולחלוק עם האחרים את הקשיים הבריאותיים שמגיעים עם הגיל. אבל תמיד בנחישות להמשיך ולתת טעם לחיים ובייחוד לא לוותר ולא להיכנע לקשיים.

סבא ואני ממש משתדלים להיות פעילים, ולכן אנחנו מארגנים את מפגשי השירה ומפגשי החג השני של פסח, משתדלים לקיים מצוות ביקור חולים , לראות הצגות, לשמוע הרצאות וכן ליהנות מהטבע ומהחצר היפה שלנו. מעל הכול חשובה לנו המשפחה הנפלאה שלנו ולכך התכוונתי כשבחרתי את הכותרת " הלאה והלאה בלי הרף נמשוך ברתמת העמל".

עידו אתה ודאי זוכר את חוברת השירים שאמא של סבא שרה לו וסבא לימד גם אותך. אני יודעת שמכל השירים אהבת את השיר "הך פטיש עלה וצנח" הנה סבא שר לך את השיר באהבה רבה".

סיפור האהבה שלי

"אספר לך עידו על סיפור האהבה שלי. סיפורי אהבה שונים חווה אדם בימי חייו. על אהבה אחת שלי אני רוצה לספר לך. בחרתי בסיפור הזה בשל כך שהוא התחיל לפני 75 שנים ונמשך עד היום.

ירושלים שבת בבוקר אני יוצאת מהבית והולכת לבית הכנסת ישורון שבקצה הרחוב בו גרתי. המשפחה שלי לא משפחה דתית ולא שומרת שבת אבל האווירה בירושלים ביום הזה היא אווירה מאוד מיוחדת אפילו אווירה של קדושה. נשאתי רגליים לחצר בית הכנסת וישבתי על הגדר שליד החלון הסתכלתי פנימה וראיתי את כל הגברים עם כיפות וטליתות מתפללים ושרים, ילד אחד עמד ליד החזן שר בקול יפה. שנשמע מעל כל הקולות. שעה ארוכה הקשבתי ולא זזתי ממקומי, כל כך התרגשתי מהשירה הזו ומאותו יום חזרתי שוב ושוב לבית הכנסת ישורון כדי לשמוע את השירה.

לימים שמעתי ברדיו שירה מרגשת שהתחברה לי עם השירה של אותה שבת ושירת הילד עם כל הגברים. זו הייתה שירה של פרקי חזנות, כל שבת בצהריים הקולות של השירה הזו ריגשו אותי שוב ושוב הרבה שנים.

אחרי שנים רבות באחד הימים הזדמן לי להיות בבית האופרה בתל אביב שם ראיתי ושמעתי את האופרה "נבוקו" של ורדי. ברגע אחד חזרתי אל אותו ריגוש של בית הכנסת ישורון ואל קולו של אותו נער שהפליא לשיר, אל אותו שילוב של קולות אנושים, אל אותה הרמוניה של היחיד והמקהלה.

אני מנויה על האופרה כבר הרבה שנים כדי לשמור על האהבה הזאת שלי ועל אותו ריגוש שמתעורר מדי פעם מתוך הבנה שטעם החיים בנוי מאותן אהבות קטנות, מאותם רגעים קסומים.

הזוית האישית

סבתא לולי: עידו נכד שלי אני רוצה לספר לך על ההרגשה מהזווית שלי בפגישות שהיו לי אתך בתכנית הקשר הרב דורי. כשהחלטתי להצטרף לתוכנית היו לי שתי מטרות ואת שתיהן לשמחתי קיימתי.

האחת היא, פגישות אחד על אחד אתך והעמקת הקשר בינינו. אני מרגישה שבתקופה הזו למדתי עליך המון וזה גרם לי הרבה נחת אני מודה לקשר הרב דורי שנתן לי את ההזדמנות הזו. המטרה השנייה הייתה להעביר אליך מורשת – אני מאמינה שאדם המכיר את עברו והשורשים שלו  גדל להיות בוגר מאושר יותר וערכי יותר. זה ניכר בקשר למשפחה ואחר כך לחברה ולמדינה. אתה גילית עניין במה שאני מספרת כך שאני מאמינה שהמורשת העברה אליך בדרך נעימה, כמו שלי היה מעניין להזכר ולספר.

עידו נוי: סבתא אני מתרגש לספר לך על החוויה שלי אתך בתכנית המיוחדת הקשר הרב דורי. אני אתחיל בציפיות שהיו לי במהלך התכנית. הראשונה היא ליהנות אתך כמה שיותר לשמוח ולצחוק כמובן לספק אותך כי לא היה לי מספיק זמן לבלות אתך ולהיות אתך וההזדמנות הזאת נתנה לי את דברים אלה וזה שימח אותי עד הגג. השנייה היא ללמוד את מה שקרה בילדות שלך לשמוע עלייך עוד ועל מורשת המשפחה ואת עזרת לי בכך וסיפרת לי דברים מעניינים בלי סוף ולא הייתי יכול להפסיק לשמוע את הסיפורים.

סבתא אני מודה לך על כל שנייה שהיית איתי ואת לא יודעת כמה זה היה לי כיף את נכנסת לתכנית עם הרבה רצון להשקיע ואת לא הפסקת להפתיע אותי בגלל שכל הזמן היית מוכנה מהבית עם דפים שהשקעת וכתבת בהם בבית ובאת כל יום שלישי לספר לי עלייך, את כל יום שלישי באת מהצפון שעה וחצי נסיעה וזה לא מובן מאליו, היית רצינית ולפעמים צוחקת, אבל כל הזמן פה בשבילי בכל רגע ובכל מצב ואני מקווה שהייתי גם בשבילך.

מילון

פתיליה
היא כירה ניידת, הבנויה ממכל דלק נוזלי, בו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת. קרוסין הוא הדלק הנפוץ לפתיליות; בישראל הוא מכונה "נפט" אף כי אינו נפט אלא דלק המתקבל מזיקוק נפט. את הקצה העליון של הפתילה מדליקים על ידי גפרור וחומר הדלק עולה בפתילה בשל עקרון הנימיות, מתאדה ובוער. על מסגרת המתכת שמעל מניחים את כלי הבישול.

ציטוטים

”כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן“