מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כוחה של אמונה

עם נכדתי האהובה לוטם.
הוריי יצחק ורבקה איזנשטיין
מכישלון בלימודים, לניהול בית ספר.

הם באמת לא האמינו בי, ההורים והמורים כאחד. הם פשוט היו חסרי אונים מולי. לא הצלחתי לעמוד בציפיות שלהם.

נולדתי בט"ו אדר תש"ד, 1944, להורי היקרים, רבקה ויצחק אייזנשטיין, ממייסדי המושבה אבן יהודה שבלב השרון.

1-17-576x1024

הורי היו צברים, איכרים בני איכרים. הורי סיימו כיתה ח' ונשלחו לעבוד ולעזור לפרנסת המשפחה. אבא עבד בכרמים ובמשק בבת שלמה עם אביו, ר' אריה לייב יהודה. אמא ילידת כפר תבור, נשלחה להיות עוזרת טבחית בבי"ס כדורי. שניהם היו בעלי מוסר עבודה מאד גבוה. עבדו מבוקר עד ערב במשק החקלאי שהקימו. ומה בסה"כ ביקשו?! קצת נחת! נחת רוח מהבנות. אחותי אילנה זיכתה אותם ברוב נחת. וזו הקטנה, הייתה מאד אנרגטית ושובבה, מאד שונה מאחותה, עשתה להם הרבה 'כאב ראש' וצרות. והילדה הזו – זו אני.

עד כיתה ג' הייתי תלמידה חרוצה ושקדנית. בכיתה ד' החלה בהדרגה הצניחה בהישגי הלימודיים. מאד אהבתי זימרה, מוסיקה, מלאכה וספורט. בלימודים התקשיתי להתרכז. הייתי מוצאת את עצמי מאבדת קשב וקשר עם המורה. חלמתי, ציירתי, פטפטתי וכיו"ב. ידעתי לקרוא, ועם זאת התקשיתי להתרכז בקריאת ספר שלם. הייתי ילדה מאד אנרגטית. משחקת עם גדולים וקטנים, בתופסת, בקלאס ובמחבואים. רצה בשדות, משתוללת, נופלת וגם נפצעת. להורי היה מאד קשה איתי. מה שנקרא – לא הסתדרנו זה עם זו. הם קראו לי ביידיש 'אווילדא חייא' – ילדה שלא ניתנת לריסון – חיית פרא! אי לכך, הורי היו זקוקים מדי פעם לאתנחתא ממני אז… כל חופשה מבי"ס שלחו אותי לבת שלמה לדודה עליזה והדוד עמנואל .הדודים מאד אהבו אותי. מהם זכיתי לקבל חום ואהבה והרבה תשומת לב.

78
חווית בת שלמה חלק מעיצוב אישיותי. בבית הראשון מימין, נולד אבי מורי משה יצחק איזנשטיין.

מאד אהבתי לשחק ב'מורה' בחצר ביתנו, למרות שאת בית ספר לא ממש אהבתי. הפעלתי את ילדי השכנים. מאותה תקופה, גיל 8-9, חרוט בזיכרוני קול פנימי שעלה מתוכי: "אני אהיה מורה של ילדים שסובלים כמוני". אף אחד לא ידע מה מתחולל בתוכי פנימה. חייתי עם חוויה שאף אחד לא מבין אותי. היו לי חברות, אך באמת הרגשתי לבד.

5
רשגדית בצופים

כיתה ח', שנת 1957-8 כל תלמידי כיתות ח' בארץ, דאז, נבחנים במבחן 'הסקר' שנערך לצורך מיון התלמידים – מי לתיכון עיוני ומי לתיכון מקצועי. ואני – נכשלתי במבחן 'הסקר'! "שומו שמיים!", "איזו בושה?!" אבא יצא מכליו. "מה יצא מה'וילדא חייא' הזאת? רק בנים וצופים ראש שלה!" ואכן, הצופים מילאו תפקיד מאד משמעותי בחיי, מכיתה ד' עד יא'. בצופים זיהו את הפוטנציאל הגלום בתוכי. ולמרות הכישלון ב'סקר', נבחרתי ללכת לקורס מדריכים. כולי הייתי מכוונת מטרה להוכיח את עצמי. מה שלא השקעתי בבי"ס – השקעתי בצופים במסירות נפש. הייתי מדריכה, ראשג"דית (ראש גדוד) ומאד פעילה בשבט.

בעוד הורי מודאגים שאף תיכון לא יקבל אותי, מגיעה ישועה מתיכון חקלאי רופין שבעמק חפר. הם מחפשים תלמידים שימלאו להם את הכיתות. רק שיבואו. אז… באתי! וכך זכיתי בתיכון עיוני. בתיכון היה לי מחנך אחד מט' עד יב', ממש 'יאנוש קורצ'אק', יששכר שילה. הייתי תלמידה בינונית ומטה.

שנת 1961, כיתא יא' הורי מתעקשים שניסע לרשום אותי לסמינר למורים בנתניה. – "עם תעודה כזאת את רוצה להיות מורה?!" אמרו לי, ושלחו אותי לדרכי. אמי-מורתי, יצאה חפויית ראש ואני אומרת בלבי: "אני רוצה לראות מי לא תהיה מורה?!" בזכות האמונה העמוקה שהייתה בי כנגד כל הסיכויים – זה פשוט קרה! בסוף יא' היינו כעשרה תלמידים מועמדים לסילוק מביה"ס מפאת השכים לימודיים נמוכים. "לא יקום ולא יהיה!" הכריז ה'יאנוש קורצ'אק' שלנו, מחנך הכיתה. "אנחנו פותחים להם כתה יב' מיוחדת, רק להם". וכך בזכות מורה עם נשמה יתרה, סיימתי יב' בתיכון עיוני רופין, ללא שום תעודה.

שנת 1962. גיוס בוגרות יב' לצבא בה"ד 12 בצריפין. חוסר מורות ביישובי הספר. משרד החינוך פונה לצבא לגייס טירוניות בוגרות יב' להוראה. כשלושים נבחרו, ואני ביניהן. חודש קורס מזורז כהכשרה להוראה ו… לעבודה ולמלאכה – סוד כוחה של אמונה! נשלחתי כמורה חיילת לחנך כיתה ב' במושב פטיש, בנגב המערבי. השקעתי ימים ולילות כדי ללמוד מה ואיך ללמד. לא היתה מאושרת ממני – ממש ברגשתי שהייעוד שלי בחיים האלה קורם אור וגידים. הורי סוף סוף זוכים לנחת, והרבה!!!

1963, נישאת לאבי אדמוני החלטנו להקים את ביתנו בבאר שבע.

4
תחילת מימוש החלום.

 

2

טקס פתיחת שנת לימודים: 31.8.1988 בית ספר "אשלים" באופקים.

שלושים ושתיים שנים עסקתי בהוראה בתפקידים שונים, חינוך כיתות, הדרכת מורים, וכלה בניהול בכמה בתי ספר. עם העבודה, התעורר בי צימאון לידע. השלמתי בגרויות, תואר ראשון ושני. למדתי ולימדתי. מה שלא עשיתי ב-12 שנות ביה"ס, עשיתי עם מימוש חלומי להיות מורה. מאז ועד היום אני תלמידה נצחית. לומדת ומלמדת. היו עליות, היו ירידות, היו כישלונות, וגם הצלחות. אך לעולם לא היה ייאוש. הכוח שהניע ודחף אותי, היה כוח האמונה. האמונה בדרך, האמונה בשליחות!

 

הזוית האישית

מתבוננת ממרום גילי על מסע חיי ושואלת:

מי נתן לי כוחות? אבותי, אבות אבותי, אבות אבותיהם?! שנת 1882. הם גיבורי הילדות שלי, אמיצי לב, נחושים בדעתם, חדורי כוח אמונה בצדקת דרכם. נאחזו בדם, יזע ודמעות באדמת הטרשים שבארץ הקודש. הם היו ממייסדי ראש פינה וזיכרון יעקוב. בניהם היו ממייסדי כפר טבור ובת שלמה ובני בניהם היו ממייסדי נתניה ואבן יהודה. הם השורשים שלי כאן בארץ אבותינו. מאז ומעולם זוכרת את עצמי קשורה בעבותות לארץ הזו, לאדמתה, לנופיה, לריחותיה, ולאנשיה.

הסיפורים על האנשים המופלאים הללו, היו הזרעים שלימים נבטו בתוכי ועיצבו את אישיותי. ומי נתן להם כוחות? אבותיהם ואבות אבותיהם?! ומי שלח לי כול – כך הרבה שליחים שיושיטו לי ליד להעלות אותי על מסלול הגשמת חלומי למימוש שליחותי בעולם הזה? ממשיכה ללכת אחורנית, נוסעת במנהרת הזמן לאורך שרשרת הדורות. ובעזרת השם, מגיעה אל המקור, אל השורש, אל שורש השורשים – אל מי שאמר והיה העולם – אבינו שבשמים!

מילון

עבותות לארץ
קשר חזק ואמיץ , הבלתי ניתן לניתוק

ציטוטים

”האמונה מעצימה, מחזקת ומאפשרת להגשים חלומות“