מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מיתמות למשפחה חמה

אני וסבתא
סבתא בציעורותה
ילדות חוץ בקיבוץ

שמי זהבה שמעון, אני בת 78 ואני גרה בקיבוץ חולתה. נולדתי בסופיה עיר הבירה של בולגריה ועליתי לארץ ישראל בחודש מאי 1949.

סיפורי מתחיל בגיל 8, גיל בו נשארתי בלי הורי, אני ותאומתי. דודיי חיפשו עצה מה לעשות. הם רצו לחפש משפחה מאמצת לשתי ילדות, כאשר נמצאה משפחה, הייתה זו  משפחה שרצתה רק ילדה אחת מהתאומות. דודיי לא רצו להפריד בינינו, כי היינו מאוד קשורות, לכן עליית הנוער קלטה אותנו למוסד ילדים בגילנו. עברנו שלושה מוסדות ילדים, כשהאחרון היה בן שמן ליד העיר לוד. כשאחותי הגדולה הייתה בקיבוץ מנרה במסגרת הנחל, היא ביקשה מהקיבוץ לחפש לנו קיבוץ שיכול לקלוט אותנו בגליל העליון, קיבוץ חולתה שיושב בעמק החולה הסכים לצרף אותנו לבני המשק הראשונים. היינו ילדות חוץ בין בני המשק וזה היה  מאוד קשה. אני זוכרת שבאותה תקופה הפסקתי לדבר, ונחבאתי אל הכלים, זה עזר לי לעמוד מול קבוצת ילדים שלא חסו על שתי ילדות יתומות. הייתי מאומצת במשפחה שכולה של אמא ושלושה בנים קטנים ששימשתי להם כאחות גדולה. אחר הצהריים הייתי באה למשפחה והרגשתי מקום חם ודואג. גדלתי בקיבוץ והתחזקתי ורכשתי לי חברות. לתאומה שלי היה קשה, כי היא דיברה בשמי וגוננה עליי מפני ילדים שהציקו. גרתי בבית ילדים כולל (הכל היה באותו בית, הכיתה, חדרי שינה, חדר אוכל, מקלחות,).בשנת בר המצווה עשו בקיבוץ מסיבה גדולה לכל הכיתה. המתנה שכל ילד קיבל הייתה שעון, וכולנו מאוד התרגשנו. שעון  היה דבר יקר ולא כל משפחה יכלה לרכוש לילדיה שעון באותה תקופה. במסיבת בר המצווה כל ילד היה צריך להכין סיפור שהוא למד בכיתה, והרצה לפני כל אנשי הקיבוץ. זה היה מעמד מאוד משמעותי ומרגש בשבילי. אני הרציתי על אנפת הבקר שיושבת על הבקר ואוכלת את הטפילים שיושבים על העור.

בגיל 18 התגייסתי לצבא ועשיתי קורס קשר במורס ( שפת קשר בהתכתבות בנקודות ). בגיל 19 התחתנתי כי גם בצבא היה לי מאוד קשה. חוסר הביטחון שלי התבטא בכל דבר שעשיתי, וזה ליווה אותי לאורך כל חיי. הקיבוץ עזר לי לשקם את עצמי והשתלבתי בחיי הקהילה. נולדו לי חמישה ילדים והם הביאו שמחה לחיי.הם התחנכו בחינוך המשותף, גרו וישנו בלינה משותפת בבתי הילדים, ואנו ההורים היינו באים להשכיב אותם, ולספר סיפור לפני השינה. בלינה המשותפת הייתה שומרת לילה שישבה בחדר עם אינטרקום שהיה מחובר לבתי הילדים, וכשהשומרת שמעה בכי של ילד, היא הייתה באה לראות מה הבעיה ומרגיעה את הילדים. אני זוכרת שבאחת הפעמים הילדה שלי בכתה כי היה לה קשה לנשום, השומרת נתנה לה מים וחזרה למשמרת שלה. לילדה זה לא עזר והיא ברחה בלילה בחושך, לבית של ההורים, כי היה לה קשה לנשום והיא היתה במצוקה. עשיתי לה אדים חמים וזה קצת הרגיע אותה.

הילדים שלי גדלו והתחתנו, רכשו מקצוע, ופרחו מהקן. אחרי הטיול לחוץ לארץ ילדיי חזרו לקיבוץ ועבדו כשנה כי כל בן משק היה צריך היה לעבוד שנה בקיבוץ, לפני שהוא עוזב. כל אחד מילדיי פרש כנפיים ומצא את בן זוגו, עבר לגור איתו ובנה משפחה. לשמחתי שניים מילדיי חזרו לגור בחולתה. הקשר עם המשפחה המאמצת נמשך גם כשבניתי לי משפחה, האמא המאמצת הייתה כמו סבתא לילדי. כיום אני אמא לארבעה ילדים, סבתא לאחד עשר נכדים ומתכוונת ליהנות עם המשפחה המורחבת.

אני והתאומה שלי בילדותי

הזוית האישית

סבתא זהבה: נהנתי מאוד לעבוד עם הנכדה שלי ולספר את סיפור ילדותי, אני מאחלת לנו שתמיד נבקר אחת את השנייה ונשחק ביחד.

גלי: נהנתי מאוד לעבוד עם סבתי והרגשתי שאני מכירה אותה הרבה הרבה יותר לעומק, למדתי על ילדותה ועל משפחתה, התרגשנו, צחקנו, בכינו…… למדתי על עברה של סבתי, למדתי מה היא עברה וחוותה, היו רגעים קשים, גם מרגשים. אני מאחלת לה הרבה בריאות בהמשך הדרך ושתמיד תמיד נהיה ביחד.

מילון

ילד חוץ
ילד חוץ הוא כינוי לילד שלא היה מבני הקיבוץ והצטרף לקיבוצים שבהם הוסדרה לינה משותפת, או חברת ילדים ומסגרת חינוכית מופרדת ועצמאית מהחברה הבוגרת, בהיעדר משפחה ביולוגית בסביבה, הוצמדה לילד "משפחה מאמצת" מתושבי הקיבוץ.(ויקיפדיה)

ציטוטים

”מה שאני זוכרת מאותה תקופה שהפסקתי לדבר, נחבאתי אל הכלים ,וזה עזר לי לעמוד מול קבוצת ילדים שלא חסו על שתי ילדות יתומות.“