מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

יקנעם בשנות ה – 50

טל ויהודית
יקנעם ראשית ההתישבות
יקנעם המושבה, המעברה והיישוב

קצת עברית.

החיים בהתחלה לא היו פשוטים אבל למרות הקושי הסתדרנו והקמנו משפחות ולבסוף היה לנו טוב .
נולדתי בשנת 1942 בעיר צנעא שהיא בירת תימן והעיר הגדולה במדינה. הורי יחיא ורומיה סאייני היו מטופלים כבר בארבעה ילדים אהרון, שושנה, יוסף ואביבה. אחרי נולד אברהם. הורי היו אנשים מאמינים. באותה התקופה הגיעו שליחים מהארץ והתברר לקהילה התימנית כי יש קהילות יהודיות שחוזרות לארץ. בתפילות שלנו תמיד חלמנו שנגיע לארץ ישראל. אבל העלייה לא הייתה פשוטה.
היינו צריכים להגיע לעדן כדי שייקחו אותנו במטוסים. בצנעא היינו קהילה די עשירה היה לנו רכוש ועסקנו בעיקר בצורפות. כשהורי החליטו לעלות לארץ ישראל הם היו חייבים לעזוב הכול ואפילו לא למכור את בתיהם ולצאת לדרך. אני הייתי בת שמונה. העמסנו את בגדינו וקצת תכשיטים על גבי גמלים וחמורים ויצאנו לדרך . רוב הדרך הייתה מדברית ולא היה קל. בשלב מסוים הגיעו משאיות שעלינו אליהן ונסענו עד לעדן. עדן היא עיר מפרץ לחופו של ים סוף. לשם הגיעו המטוסים. למבצע העלאת היהודים בשנת 1949 קראו "על כנפי נשרים" על פי פסוק ד' בפרק י"ט בספר שמות :" ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". המבצע גם כונה בשמות עממיים "מרבד הקסמים"  או "מבצע ביאת המשיח". זה היה מאוד מתאים כי הורי באמת האמינו כי הגיע המשיח והם יגיעו לירושלים וינשקו את אדמתה.

בעדן הייתה מהומה רבה. היו הרבה אנשים חולים והיה מאוד קשה. נדרשנו להשאיר את התכשיטים שלנו שהיו כל רכושנו. ועלינו בצפיפות אל המטוסים שלקחו אותנו לשדה התעופה בלוד.  מלוד העבירו אותנו לעין שמר. בעין שמר ליד הקיבוץ היה מחנה עולים שאליו הגיעו רוב יהודי תימן ושהו בה זמן מה עד שהועברו ליישובים שונים בארץ.

 

אחרי זמן מה העבירו את כל המשפחה ליקנעם עילית. אימא שהייתה מטופלת בהרבה ילדים נשארה בבית ואבא קיבל עבודה בקרן קיימת. אני למדתי בבית ספר עממי (יסודי) עד כיתה ח'. אחר כך לא היה להורי כסף להמשיך ולממן את לימודי. אז עוד לא היה חוק חינוך חובה עד כיתה י'. רוב אחיי יצאו לעבוד כדי לעזור בפרנסת הבית. אני הייתי קטנה ולכן נשארתי לעזור לאימא בבית. מכיוון שהבית היה דתי לא התגייסתי לצה"ל. את בעלי אהרון כהן פגשתי כבר כנערה. כשהייתי בת עשרים נישאתי לו. במשך הזמן עבדתי עם ילדים.

 

לי עצמי נולדו חמישה ילדים שלהם כבר היו חיים שונים. הם למדו  תיכון שרתו בצבא ולמדו באקדמיה. בתי הגדולה פנינה היא מורה וגרה בירושלים. בני יוסי הוא עורך דין וחי בארה"ב. בתי השלישית נוגה היא מזרחנית ומרצה באוניברסיטה. בתי הרביעית נחמה מורה ובתי החמישית היא אפרת. יש לי גם תשעה נכדים.  בעלי עבד כל השנים במפעל סולתם ביקנעם והיה חבר פעיל בוועד העובדים.

 

הסיפור העצוב של משפחתי הוא חטיפת אחי הצעיר  אברהם. כשהגענו ליוקנעם הייתי אחראית על אברהם. באחד מהטיולים שהלכתי אתו ביישוב כשאני מחזיקה בידו, בא מישהו לקח את אברהם ממני ומאז לא ראינו אותו יותר. כבר שנים אנחנו מחפשים אותו ולא יודעים מה קרה לו. זה צורב בנשמה והולך אתי כמו צל כל השנים.

 

אני ובעלי למדנו באותו בית ספר וגם שנינו עלינו מתימן באותה שנה. אני ובעלי התחתנו בשנת 1960 ונולדו לנו 5 ילדים 4 בנות ובן אחד. הבן שלנו גר באמריקה הוא עובד כעורך דין, במשרד עורכי דין. ארבעת הבנות שלנו כולן מורות בישראל.
 
העשרה
"ביולי 1950 הוקמה בסמוך למושבה יקנעם, במעלה ההר, מעברה. המעברה הפכה לשיכונים שהיו חלק ממועצה מקומית אחת עם המושבה, ובכך היו תושבי המושבה למיעוט במועצה. בשנת 1967 נפרדו השיכונים מהמושבה, למושבה ניתן השם הרשמי "יקנעם" ולמועצה המקומית אשר בשנת 2006 הייתה לעיר, ניתן השם הרשמי "יקנעם עלית"."
יקנעם המושבה – ויקיפדיה: "יָקְנְעָם היא מושבה במערב עמק יזרעאל, בתחום השיפוט של המועצה האזורית מגידו. היא הוקמה בשנת 1935 על ידי עולים מאירופה, מבבל וילידי הארץ, ומנוהלת על ידי ועד מקומי. יקנעם נועדה להיות מושבה גדולה שבה יחיו מאות משפחות, אך בהדרגה הפכה ליישוב קהילתי ששמר על אופיו הכפרי, יחד עם קליטת משפחות שאינן חקלאיות."
תשע"ה

מילון

יקנעם המושבה
יָקְנְעָם היא מושבה במערב עמק יזרעאל, בתחום השיפוט של המועצה האזורית מגידו. היא הוקמה בשנת 1935 על ידי עולים מאירופה, מבבל וילידי הארץ, ומנוהלת על ידי ועד מקומי. יקנעם נועדה להיות מושבה גדולה שבה יחיו מאות משפחות, אך בהדרגה הפכה ליישוב קהילתי ששמר על אופיו הכפרי, יחד עם קליטת משפחות שאינן חקלאיות.

כול כאלב איג'י יומו
כל כלב יבוא יומו

ציטוטים

”החיים לא היו פשוטים אבל למרות הקושי הסתדרנו והקמנו משפחות ולבסוף היה לנו טוב .“