מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

יקיר העיר אשדוד

עם ראש הממשלה שמעון פרס, 1984
נבחרתי ליו"ר ההסתדרות באשדוד
מקים ביה"ס הראשון, מנהל קופת חולים הראשון ויו"ר ההסתדרות באשדוד

תקציר סיפור חיים של בנימין (בני) מסיקה, יקיר העיר –אשדוד

תקופת ילדותי

נולדתי בעיר תוניס שבמדינת תוניסיה בחג החנוכה בסוף שנת 1935. זיכרונותיי הראשונים מתקופת ילדותי רק מתחילת nשנת 1940, שלהי מלחמת העולם השנייה/ בשנה זו גרנו כנראה, בבנגאזי שבלוב ומשם זכורה לי תמונה של לימוד בחדר עם רב שלימד קריאה בתורה והחזיק בידו מקל, בו היה מכה כל משלא היה קשוב או פיגר אחרי הילדים האחרים.

בבית שמעתי את אבא מדבר עם אימא על מלחמה, על חששות, על הפצצות, שכילד לא הבנתי מה משמעותם, עד שביום אחד, אני זוכר רעש של מטוסים, ומיד החלו רעשים ופיצוצים חזקים ומפחידים.

[כיום אני יודע שזו הייתה הפצצה על העיר בנגאזי בשנת 1940}.

עקב חששותיו של אבי מהתפתחות המלחמה ובעיקר מהשילטון הפשיסטי, ששלט אז בבנגאזי שבלוב, מצאתי את עצמי כילד קטן עמוס על משאית גדולה, יחד עם חבילות גדולות ועם עוד אנשים וילדים שלא הכרתי מעודי, כולנו נדחקנו בין החבילות ושתקנו מפחד. מכאן בעצם מתחיל זיכרון ילדותי הראשון, כשאני מיטלטל על גבי משאית ימים ולילות, אני זוכר את אורות הכוכבים המרצדים בלילה כשהמשאית מיטלטלת בדרכי המדבר וסביבנו חולות אין סוף, כוכבים ושמיים, כשמפעם לפעם המשאית נעצרת ו"הגדולים" היו מורידים אותנו וגוררים אותנו למקומות שונים.

כך הגענו, לאחר תלאות ולינות בדרכי המדבר, עד מצריים. שם שהינו תקופה מסוימת ואז התחילה בהלה ובריחה נוספת, שכילד לא הבנתי ולא ידעתי לאן ולמה, שוב נסיעות על גבי משאיות והסתתרות בלילות, אלא שהפעם נוספה גם רכבת, שעבורי זה היה חידוש מעניין, כי להבדיל מהמשאית, ברכבת יש קרונות, יש ספסלי ישיבה ויש הרבה אנשים והרבה חיילים אנגלים, ואני כילד אהבתי להתרוצץ בין הקרונות. אף על פי שהיה אסור ומפעם לפעם גם קיבלתי מהחיילים בסקויטיים וסוכריות, דבר שלא היה בר השגה עבורנו.

באחד הלילות בדרך ממצרים לארץ ישראל, הרכבת נעצרה באמצע "שום מקום" והורידו אותנו בצעקות ובמהירות, למבנה מקלט באמצע המדבר והוכנסנו פנימה, תוך כל ההמולה הזו, נשמעו פתאום רעשי מטוסים ופיצוצים רבים ומפחידים. עד היום נחרת בזיכרוני הפחד כשלפתע ראיתי הבזק אור כברק שחדר מחרך שהיה קרוב לגג המקלט, ורעם אדיר של פיצוץ הרעיד וזיעזע את כל היושבים בו שפרצו בצעקות ובכי רווי פחד מהבלתי נודע. בתום ההפצצה, הוציאו אותנו מהמקלט והרכבת המשיכה בנסיעתה.

למחרת הצצתי מחלון הרכבת החוצה ולאורך כל נתיב הנסיעה ראיתי גופות, של חיילים לבושי מדים, מוטלות בשטח כשלידם רובים ופריטי ציוד צבאי אחר. לימים למדתי כי בריחתנו ממצרים על כל תלאותיה הייתה עקב הגעת הצבא הגרמני, בראשות הגנרל רומלל-איל עלמין בדרך לכיבוש קהיר, והחשש הגדול מכניסת הגרמנים למצריים, גם במקרה זה הקדים אבי-עמוס (חמוס) מסיכה ז"ל את הסכנה והבריח אותנו לכיוון ארץ ישראל, בתקווה להגיע אל השקט והביטחון.

אלא שעם הגעת הרכבת לתחנת הגבול דאז, שבין מצריים לבין ארץ ישראל, הקרויה "פלסטינה", סירבו השלטונות האנגליים לאפשר למשפחתי להיכנס לארץ, על אף היותנו פליטים נמלטים מהמשטר הנאצי, כי היינו בעלי אזרחות צרפתית. אך עקשנותו של אבי ז"ל, וגם העיכוב הרב שנגרם לכל הנוסעים, כולל חיילים אנגליים רבים, שיכנעו את הפקידים, במעבר הגבול, לאפשר למשפחתי להמשיך בנסיעה עם הרכבת לכל ארכה של הארץ דרך מעבר ראש הנקרה, עד לבנון שהייתה אז תחת שלטון צרפתי. בלבנון נתקבלנו ע"י נציגי צרפת החופשית בברכה ונקלטנו זמנית במקום ציבורי שניראה כמו פנימייה עם נזירים וכמרים ואוירה נעימה של שקט ושלווה.

בהמשך הצליח אבי ז"ל להעביר אותנו בסוף שנת 1943 לארץ וכאן הועברנו לכפר סבא, בה השתלבנו כחלק מתושבי המקום. אני נקלטתי בבית הספר העממי ע"ש מ. אוסישקין בכיתה ג' בשנת תש"ג ומאז התחלנו בחיים סדירים,.בית קטן אבל אמיתי, חבריםתנועת נוער ועוד.

בתקופה זו שלטו הבריטים בארץ וכמו כל הישוב סבלנו גם אנו, מאיומי הערבים ומהטרדות החיילים האנגלים שהטילו עלינו עוצר ולא אפשרו לנו לצאת מהבית, (לנו הילדים, העוצר היה דווקא כיף, כי לא היינו צריכים ללכת לבית הספר).

בסוף שנת 1947 פרצה מלחמת השיחרור ואני כמו כל תלמידי כיתה ח' שולבתי כקשר בין המפקדה לבין העמדות שהיו על הגבול בתוך פרדסים {אז לא היו פלאפונים ומכשירי קשר, והקשר, בין המפקדה לבין עמדות ההגנה, היה ע"י מכתבים שנמסרו ביד}. בסיום לימודי סייעתי בפרנסת הבית ולמדתי מקצוע, תוך כדי השתלבות בנוער העובד, בתחילה כחניך ובהמשך כמדריך ומרכז פעיל בעיקר במעברת כפר סבא, שקלטה עולים רבים שהגיעו למדינה, בשנות החמישים הראשונות.

באותה תקופה בה בלטה פעילותי הציבורית בקרב הנוער במקום, נקראתי ליושב ראש ההסתדרות ולאחר שיחת שכנוע, נשלחתי לשנת לימודי חינוך והדרכה בבית ברל בתנאי פנימייה.

בסיום למודי בבית ברל התגייסתי לצה"ל ונשלחתי לגולני, גדוד13בו שרתי עד סיום שרותי בצה"ל. בחלק מתקופת שרותי בצפון הארץ המשכתי, באישור מפקדיי, לחנך ולהדריך נוער בעכו ובסביבה, אלא שבמועד שחרורי מהצבא, חודש אוקטובר 1956, החל מבצע סיני והשתתפתי, יחד עם כל הגדוד שלי, במלחמה בה הגענו עד תעלת סואץ. בתום המבצע, בסוף דצמבר 1956, שוחררתי בפעם "השנייה" מהצבא וכאן מתחיל הקשר שלי עם אשדוד –ים.

כך הגעתי לאשדוד:

עם שחרורי מצה"ל, זומנתי למשרד החינוך בתל –אביב לפגישה עם מר פרישמן, שהיה אז מפקח בכיר, והוא הסביר לי ,שקיבל עלי המלצות טובות מגורמים חינוכיים, והציע לי לעבוד כמורה מטעם משרד החינוך, בכמה מקומות, ביניהם בנימינהואשדוד-ים. בתום הפגישה סוכם: שאני אבקר, במקומות שהוצעו לי ואודיע למר פרישמן, את החלטתי.

המקום הראשון אליו נסעתי היה אשדוד-ים, עם הגיעי למקום, על כך עוד יסופר, נקשרתי לנוף הקדומים המלהיב והפראי, שתאם את אופיי והחלטתי אני נשאר כאן. ומאז אני תושב אשדוד ללא הפסקה, בתחילה כמורה והמחנך הראשון, שהתחיל הכול מבראשית, אחר כך כמנהל קופת חולים ראשון, כמזכיר ההסתדרות בתקופת קליטת עליה גדולה, בניית הנמל באשדוד ותפעולו, נציג המחלקה לתיעוש אזורי פיתוח בשנת 1966, עובד אלת"א וממונה על העברת העובדים מכל רחבי הארץ לאשדוד ועוד, ועוד..

.הדרך מכפר סבא לאשדוד-ים

כשנשלחתי ע"י משרד החינוך כמורה לאשדוד-ים הוסבר לי שעלי לנסוע מתל-אביב באוטובוס הנוסע לאשקלון ולבקש מהנהג שיעצור לי בתחנה של אשדוד-ים, נשמע פשוט וברור בהחלט, אלא שכאן מתחיל סיפור חדש, כי נהג האוטובוס אכן עצר ואמר לי, בחור רד כאן זו התחנה של אשדוד-ים, ירדתי ומצאתי את עצמי, לבד בכביש כשמסביבי אין כלום, לא שלט לא ישוב, לא אנשים ולא סימן חיים כלשהו, כך עמדתי מבלי לדעת מה לעשות, עד שלמזלי עצרה משאית וירד ממנה אדם ובא לכיוון שלי, שאלתי אותו אם הוא יודע איך מגיעים לאשדוד-ים? ולשמחתי ענה שגם הוא בדרכו לשם, ואמר בא נלך זה מכאן.

כך הלכנו ברגל מהכביש {צומת בני דרום}, כשכל פעם הוא מרגיע אותי ואומר "הנה זה כבר קרוב מאוד" וכך המשכנו בין שבילים עלינו גבעות חול ירדנו מספר פעמים והערב נטה ,עד שעלינו על גבעת חול ממנה ראיתי בפעם הראשונה אות חיים, זה היה מיקבץ של צריפוני פח מבהיקים מאור שקיעה ומולם זוהר שקיעת השמש בכל הודה, בתכול הים הרוגע, זו תמונה שלא ניתן להסבירה במילים, אותי זה כבש ממבט ראשון ולא חשבתי יותר על יתר האפשרויות שהוצעו לי, אלא החלטתי אני נשאר כאן.!!!.

לבסוף הגענו למקום שהיה שקט ופניתי למקום שנראה לי מרכזי יותר, זה היה משרד של נציג הסוכנות, והצגתי את עצמי בפני מר שלמה לוי ז"ל ,"המנהל", כמורה שנשלח ע"י משרד החינוך, ולתומי שאלתי "איפה יש כאן בית ספרומי המנהל?" לא אשכח לעולם את מבטו התמוה של מר שלמה לוי ז"ל, הוא הסתכל עלי כמי שהיגיע מכוכב אחר וענה בחוסר סבלנות ,"איזה מנהל? ואיזה בית ספר? אתה רוצה בית ספר? קח פחון ותעשה לך בית ספר". אז הבנתי לראשונה שאני לבד בשטח והתחלתי בהקמת בית הספר הראשון באשדוד-ים.

בשלב הראשון: קבעתי מקום שהיה בקצה אזור המגורים וסימנתי שני פחונים ככיתות לימוד. בשלב השני, התחלתי בחיפוש אחר תלמידים, לשם כך הלכתי לכל צריף בנפרד וניסיתי בכל הכלים שהיו לי להסביר להורים כי באתי לקחת את ילדם או ילדתם, לבית ספר כדי ללמוד עברית ומקצועות לימוד נדרשים. הפעילות הראשונה שלנו הייתה לארגן ולסדר כיתות, הואיל והפחונים היו ריקים ו"ערומים" מכל, הלכתי עם קבוצת בוגרים שהיו בני 12-13 לאזור בו החלה בנית הבתים הראשונים {סולל בונה}, אספנו משם מספר לוחות עץ בנין ארוכים ומשומשים, ומספר בלוקים והבאנו לצריפים. כאן העמדנו את הבלוקים והנחנו עליהם את לוחות העץ, כך יצרנו את הספסלים הראשונים, שולחנות לא היו ולא היה גם מה להניח על השולחן. במקום לוח השתמשתי בצד האחורי של דלת הצריף ובמקום גיר לכתיבה, אספתי גוש סיד יבש מהבניין ואיתו כתבתי על דלת העץ, גם כלי כתיבה לילדים לא היה, לכן הלכתי למכלת של מר חדד ז"ל ובמעט הפרוטות שהיו לי, מכספי הפרטי, קניתי מספר מחברות ומספר עפרונות, אותם חילקתי לחצאים ונתתי לכל תלמיד חצי מחברת וחצי עפרון. זה היה כל הציוד של בית הספר בימיו הראשונים. שיטת הלימוד בתחילה הייתה הומוגנית וכשנוספו ילדים חילקתי אותם לשתי קבוצות ולמדתי אותם במשמרות.

בחודש אפריל –1957 הגיעו העולים הראשונים מפולין, עבורי כמורה היחיד של הישוב, החלה משימה חדשה, נוסף ללימוד שתי הכיתות שהיו קיימות, ביקרתי בשעות הערב אצל המשפחות החדשות שהסתגרו בבתיהם והתנכרו לסביבה שנראתה להם זרה ומוזרה.

בביקורים אלה ניצלתי את כל הידע שרכשתי בשנות עבודתי בכפר סבא, כשוליה אצל מעביד שרוב הזמן דיבר אידיש וממנו למדתי להבין ולהשיב באידיש, כך שמהר מאד הפכתי לחביבם של העולים מפולין והם מסרו לי ילדיהם כתלמידים.

בסוף חודש אפריל 1957 היגיע אלי מורה מרמת-גן עם הפניה ממשרד החינוך, כמובן ששמחתי וקבלתי אותו בברכה, הצגתי אותו בפני התלמידים והראיתי לו את הפחון בו ילמד, המורה הסכים ואמר שביום ראשון יגיע לעבודה. מאז לא חזר "עד היום הזה". אחר כך הגיעה לבית הספר, שהיה כבר מוסד מוכר ביישוב, בחורה עם תיק ביד ומסרה לי מכתב הפניה לעבודה כמורה בבית הספר באשדוד-ים ,

בפגישה קצרה בעמידה מחוץ לפחון "כיתה", הסברתי לה בקצרה על תנאי העבודה והקשיים, והיא אמרה לי שהיא מורה לכיתות א-ב, ושאלה אותי "איפה יש כאן חומר דידקטי?" הסתכלתי עליה בתמיהה ואמרתי לה "אני לא מבין על מה את מדברת. אלו התנאים ועם זה אנחנו עובדים" והעברתי לה את הילדים הקטנים, כך החלה חנה בורשטיין, את עבודתה כמורה באשדוד.

מיד אחר כך גייסתי עוד 4 מורות חיילות ובמקביל פעלתי מול משרד החינוך והסוכנות היהודית עד שקיבלנו טורשל 6 דירות במבנה קליפורני {במבנים שאחרי בנין ההסתדרות כיום}, בהמשך נסעתי למשרד החינוך בתל-אביב והבאתי ריהוט וציוד, {כולל שולחנות, כסאות, לוחות, חומרי כתיבה וציוד ראשוני}, ל-6 –הכיתות הראשונות של בית הספר הראשון באשדוד. באותה תקופה בקרתי בבית ספר בלפור בתל –אביב שאימץ אותנו וקיבלתי מהם חומר לימוד וציוד עזר רב.

ב-חודש מאי– 1957 (ל"ג בעומר) נישאתי לאשתי עדנה, שהייתה אז חיילת ואחר כך הייתה לעובדת הראשונה במועצה המקומית של אשדוד-ים. כך היינו לזוג הישראלי הראשון שנישא באשדוד, אלא שלמחרת נישואינו ובמקום ירח דבש, יצאתי עם קבוצת עולים להכין את המקום לטקס הנחת אבן הפינה למפעל רוגוזין, באשדוד, ע"ש ישראל רוגוזין ז"ל.

בתום שנת הלימודים ערכתי רישום חדש ומסודר לקראת שנת הלימודים החדשה, על פי הנחיות משרד החינוך, ולאחר סיום השנה, היגיע לאשדוד מר מנחם צוריאל שקיבל ממני בית ספר מסודר שכלל 6 כיתות לימוד נפרדות ומושלמות, עם 5 מורות מהן 4 חיילות ו183 תלמידים רשומים כחוק.

 עם חלק מתלמידי בית -הספר הבוגרים בסיום שנת הלימודים -1957 

מגורים ומשפחה

בימים הראשונים לנישואינו ועד שזכינו כזוג נשוי ועובדי ציבור לדירה, גרנו אשתי ואני בפחון כמו כל העולים, אחר כך עברנו לגור, יחד עם מורות חיילות, בקליפורני שהיה חלק ממבנה בית הספר, עד שקיבלנו דירה ברחוב מרזוק,בה נולד בנינו עמוס ז"ל, שהיה מראשוני ילדי הישוב והיה הבכור לזוג ישראלים ראשון בישוב, למד בבית ספר גאולים עד כיתה ג' ונפגע בראשו במהלך משחק עם חבריו. גן עמוס ליד בי"ס גאולים קרוי על שמו.

בהמשך עברנו לרחוב סיני שם נולדה הבת טללית, כיום מורה לאנגלית בבי"ס תיכון, ומשם לרחוב השיקמה שם נולדו עומר, כיום מהנדס חשמל בחברת החשמל והילית, כיום בוגרת תואר שני באונירסיטה העברית בירושלים, בחינוך גופני ובבריאות הציבור. כולם, למדו והתחנכו בבית ספר גאולים באשדוד.

בנינו עמוס ז"ל

המרפאה הראשונה של קופת חולים כללית באשדוד

בשנת 1958 עברתי לקופת חולים כמנהלן. ואחר כך כמנהל המרפאה הראשון, בתחילה עסקתי ברישום ראשוני של חברי קופת חולים שרובם היו חברי הסתדרות, חלקם נתמכי סעד, כאשר כולם היו קשיי יום וחסרי עבודה מסודרת.

המרפאה שכנה בצריף קטן שכלל חדר אחד לרופא וחדר לאחות בלבד, החולים שהמתינו בדרך כלל בחוץ או נדחקו בכניסה, דיברו בשפות שונות ולא פעם נקלענו לצעקות ואיומים שרובם היו בגלל חוסר הבנה או מנסיבות אחרות שמצאו את ביטוין דווקא במרפאה ,שהייתה גם מקום "המפגש המרכזי" של הישוב.

עד שנת 1960 נאלצו החולים לנסוע לרחובות עבור כל תרופה או בדיקה מקצועית. עם התפתחות הישוב וגידול האוכלוסייה הצלחנו להביא לבניית מרפאה של ממש, המרפאה הראשונה , באזור א', בנין שהיה אז מבנה גדול ומפואר וכלל שני רופאים קבועים דר" בסן דר" פסח, ביקור של רופאים מקצועיים, רופאת ילדים, חדרי אחיות, מעבדה ואפילו בית מרקחת מקומי.

אז נקלט גם מאיר בהלול, כעובד משרד. ועם בחירתי למזכיר ההסתדרות באשדוד, המשיך לנהל את המרפאה עוד שנים רבות.

במקביל לעבודתי כמנהל המרפאה שימשתי בתפקידים ציבוריים נוספים, הייתי חבר פעיל במזכירות מועצת הפועלים, לימדתי את העולים עברית, במסגרת "הנחלת הלשון" והייתי גם מזכיר מפא"י הראשון באשדוד, בזמנו זה היה מוסד חשוב וקובע בחיי החברה והיישוב.

נבחרתי ליו"ר ההסתדרות באשדוד,(מזכיר מועצת הפועלים)

עם בחירתי כיו"ר ההסתדרות באשדוד, בראשית שנת 1962, שהייתה גם תקופת מיתון קשה הבנתי מהר מאוד כי זהו תפקיד פעיל, נמרץ ותובעני, והתחלתי להתמודד עם בעיות ארגון המועצה, קליטת עולים רבים, בעיקר העלייה הגדולה מאלג'יריה שחלק גדול מהם השתלב בעבודות בנית הנמל יחד עם עולים וותיקים אחרים, יצירת מקומות עבודה לתושבים ולעולים החדשים, ארגון פעולות תרבות והסברה, הרחבת פעילות לחברות וטיפוח גני ילדי העובדים, הרחבת ההשכלה וחלוקת מלגות לבני עובדים.

הקמת בית לזרוס, כמרכז תרבותי ראשון לילדים ונוער באשדוד, פיתוח קשרים עם מוסדות ממשלתיים, עם שרים, עם ראשי ההסתדרות ובהמשך גם עם ראש הממשלה, לוי אשכול ז"ל ועם קודמו דוד בן-גוריון ז"ל תוך חתירה מתמדת להבאת מפעלים נוספים לישוב, שאחד מפירות מאמצים אלו היה, כשראש הממשלה מר לוי אשכול ז"ל הכריז, בשנת- 1965 מעל בימת אסיפה כללית כשאני עומד לידו, על הקמת המפעל הבטחוני אלת"א.

 

ראש הממשלה מר לוי אשכול מכריז באסיפת עם על הקמת מפעל בטחוני גדול באשדוד – אל"תא

לימים, הוקם מפעל אל"תא, המעסיק אלפי עובדים רובם תושבי אשדוד. בנוסף על הפעילות השוטפת של ניהול המועצה, הכוונת צוות ראשי האיגודים המקצועיים וועדי העובדים במקומות העבודה, כולל המועצה המקומית אשדוד, שהייתה בראשית צעדיה. 

מפעל רוגוזין, (שהעסיק מאות עובדים) חברת החשמל תחנת הכוח א' ובנית תחנת הכוח ב", מפעל מטפיק, מפעל צמר אוסטרלי, מפעל אקרילן מפעל יהלומי פרלמן ומפעל יהלומי אשדוד, (כן היו גם כאלה), מפעל רבלון לתמרוקים,שמנהלו היה יצחק מודעי ז"ל, שלימים היה שר האוצר בממשלה, מפעל ליילנד להרכבת משאיות ואוטובוסים, חברות וקבלני בניה שונים, נטלתי עלי גם את הטיפול הישיר בכל בעיות הנמל.

בנית נמל אשדוד מסוף שנת 1961 עד פתיחתו ותפעולו ב-1965

 

כאן יבנה נמל אשדוד מבט מגבעת יונה בני מסיקה עם פ. שרל 1962

ביקור שר הפנים ח.מ.שפירא על סלעי שובר הגלים, בצד למטה צבי צילקר -1963.

על בנית נמל אשדוד,שהינו הנמל הראשון שנבנה במדינת ישראל, נכתב רבות ונעשו מספר עבודות מחקר,מהם, עבודת מחקר לתואר דוקטור, של דרור אסנת (בן אשדוד שאביו היה עובד נמל תל אביב ועבר לאשדוד) עבודה זו ששמה הוא "מחייטים וסנדלריםבנינו כאן נמל ", מתארת בעיניים של חוקר את הבעיות והקשיים המיוחדים שעמדו בפני בוני הנמל שרובם מעולם לא עבדו בעבודות כפיים ובודאי שלא התנסו בעבודות בניית נמל. והיו באמת חייטים, סנדלרים, סוחרים ,פקידים ועוד

כמזכיר ההסתדרות באשדוד בתקופה זו, נפלה בחלקי הזכות לעמוד ליד "עריסת"הנמל מימי ילדותו הראשונים ועד לסיום בנייתו ותפעולו ע"י רשות הנמלים ומנהלה הראשון, רא"ל חיים לסקוב, שהיה רמטכ"ל צה"ל.

בנית הנמל החלה ונמשכה בתנאים שהיו כמעט "בלתי אפשריים" וזאת מבלי לפרט את הנסיבות והשיקולים שהביאו להחלטת הממשלה על הקמת נמל עמוק מים בדרום בכלל ובאשדוד בפרט, בהנחה שעל זה נכתב ועוד ייכתב רבות. כידוע: הבסיס הראשוני לקיומו של נמל, בכל מקום בעולם, הוא מיקומו הגיאוגרפי, שהוא בדרך כלל, בחסות מפרצים יבשתיים שנוצרו ע"י הטבע .

באשדוד החוף הוא ישר, חלק ואין בו שום מפרצים או הגנות מפני סערות וגלים חזקים, דבר שהיקשה מאוד על המתכננים ועל הבונים במיוחד. המתכננים והמנהלים הראשונים היו חברה אמריקאית בשם "פרידריק-הריס" יחד עם חברת "סולל-בונה" ההסתדרותית. אולם לאחר תקופה קצרה החברה האמריקאית פרשה וכל הניהול והביצוע, של הבנייה, עבר לידי מנהלי סולל-בונה ,שלא היה להם ניסיון מיוחד בבניית נמלים.

הצלע השנייה בבניית הנמל היו העובדים, שכאמור היו מיקבץ מיקרי של עולים מארצות שונות, שכל קבוצה דיברה בשפה שונה, אחד דיבר בצרפתית, שני ענה בפולנית או אידיש ושלישי התערב בשפה הערבית מרוקאית,שפת ההנהלה הייתה כמובן עברית ומיותר לציין כי מצב זה גרם להרבה מאוד אי הבנות קשות, תקלות בעבודה ואולי גם לחלק מתאונות העבודה.

הצלע השלישית הייתה ההסתדרות הכללית, שפעלה משיקולים שונים, ונציין רק חלק מהם:

כבעלים של חברת סולל-בונה ההסתדרותי, היה לה עניין

מילון

אלת"א
"אלקטרוניקה תעשייה אווירית". חברת בת של התעשייה האווירית לישראל, ואחת החברות המובילות בעולם במערכות אלקטרוניות צבאיות בתחום המכ"ם, התקשורת והלוחמה האלקטרונית.

ציטוטים

”במעט הפרוטות שלי קניתי מספר מחברות ועפרונות, אותם חילקתי לחצאים ונתתי לכל תלמיד“

”פגישתי עם בן גוריון בשיחה אישית של כחמש שעות מהווה רגע שיא והתעלות הרוחנית.“