מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

יציאת מצרים שלי

לבנה זמיר
לבנה זמיר
יציאת מצרים שלי, והתקומה בארץ-ישראל - לבנה זמיר.

בליל ה-14 במאי 1948, יום בו הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, בשעת חצות – פרצו 10 קצינים מצריים אל תוך ביתנו במצרים וערכו חיפוש אלים: פתחו ארונות, פתחו מגרות, קרעו מזרונים, אך לא מצאו דבר – כי גם לא היה דבר.

הייתי אז בת 10, ואני זוכרת כאילו היה זה אתמול.
כתובת בית הדפוס שלנו בקהיר, כפי שמופיעה במדריך המצרי the egyptian directory למסחר ותעשיה בשנת 1941. בשורה שלישית: כתובת הבית שלנו בקהיר, הבית בו נולדתי. [מתוך אוסף פרטי של דוד ליסבונה, חיפה]
אותם קצינים ערכו חיפוש גם בדירתו של דודי, אח של אבי – חביב וידאל, שהיה גר קומה אחת מעלינו. גם אצלו לא מצאו דבר, אך לקחו אותו לבית-סוהר. טענו שהוא ציוני. באותו לילה נעצרו 600 יהודים, ועד סוף חודש יוני הגיע מספר העצורים היהודים ל-1600 גברים ו-50 נשים.

הדוד שלי, חביב, נשאר בכלא המצרי "האקסטפ" למשך שנה וחצי – ללא משפט. כך גם רוב העצורים בגל המעצרים הראשון של 1948. היו ביניהם צעירים – חברי תנועות נוער – ואנשי עסקים מהידועים במצרים, בעלי אזרחות מצרית, זרה, או חסרי נתינות.

למחרת, ה-15 במאי 1948, ממשלת מצרים החרימה את העסק המשפחתי של אבי, ויקטור וידאל, בו היה שותף עם שני אחיו: חביב ואלי. אחד מבתי הדפוס הגדולים בקהיר imprimerie vidal freres, ברחוב גאמע אל-בנאת 46 קהיר. בית דפוס שהעסיק 60 פועלים, והיה אחד מחמשת בתי הדפוס ברחבי מצרים המוסמכים לבצע הדפסות עבור משרד החינוך המצרי ובתי המשפט. טענת השווא שניתנה על-ידי הרשויות למעצר ולהחרמת הרכוש הייתה: חביב וידאל הוא ציוני, כלומר אויב המדינה, וממשלת מצרים מחרימה רכושם של אויבי המדינה. זאת על פי חוק מיוחד שנחקק למטרה הזאת במצרים בחודש יוני 1948.הוחרמו גם חשבונות הבנק, ושלושת משפחות וידאל – 24 גברים נשים וטף – מצאו עצמם ללא פרנסה וללא רכוש. אבל לא רק אנחנו. הציד נמשך, ועד סוף אותה שנה, כ-2000 משפחות יהודיות – בקהיר ואלכסנדריה – מצאו עצמן באותו מצב.

אך הטראומה הפרטית שלי התרחשה למחרת בבוקר. חלואן, עיר גנים מקסימה שבה גרנו בפרברי קהיר, היא עיר קטנה. בהגיעי לבית ספר, הנזירה הראשית אמרה לי: אתמול בלילה לקחו את הדוד שלך לבית-הסוהר. פרצתי בבכי ורצתי הביתה לשאול את אמי. היא ניסתה להסביר לי ברכות שדודי אינו פושע, שלקחו אותו לבית-סוהר כי אנחנו יהודים. לפתע, בהיותי יהודייה, הפכתי בעיני רוחי לפושעת… חברתי הטובה ביותר בבית ספר הייתה מוסלמית למשפחת הייכל הידועה, השנייה נוצרייה, והיינו השלישייה של בית הספר. אך לא עוד בעיניי. במשך שנים רבות אחר כך, היו לי סיוטי לילה, בהם חלמתי שערבים צרים סביבי כדי לקחת אותי לכלא…

 
הוריי לא שיתפו אותנו בבעיות שלהם, אך ידעתי ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר.

באותה עת, גם לא יכולנו לעזוב את מצרים. היינו בני ערובה בידי משטרו של פארוק, עד להפסקת האש בין ישראל ומצרים שנחתמה בשנת 1949, וגם אז לא היה קל לקבל אישור יציאה.

התנכלויות ורדיפות נגד יהודים הפכו לחיי היום-יום שלנו. יהודים הוכו ברחובות – לפעמים עד מוות תחת עיניהם הפקוחות של שוטרים מצריים, שלא נחלצו לעזרה. אחי הבכור דוד, בן ה-17, הוכה יום אחד באוטובוס בדרכו לבית-הספר על-ידי קבוצת צעירים ערביים עד זוב דם. ידידו המוסלמי שהיה איתו באוטובוס, מוחמד אל-גזאר, נשבע אז לאספסוף שאחי אינו יהודי, אלא מוסלם והציל כך את חייו. לעתים, הטלפון צילצל באמצע הלילה, אך איש לא נשמע מהעבר השני של הקו. שקט מחריד. פעמים אחרות נזרקו אבנים על חלונות ביתנו – וילה רחבת ידיים של שתי קומות – אך לא העזנו לפתוח כדי לראות מי השליך את האבן.

באותה עת, ממשלת פארוק גם המציאה סיפור עלילה, והאשימה אלפי אנשי עסקים יהודים ברישום כוזב של הדוחות למס-הכנסה, וחייבו אותם בתשלום מסים בסכומי עתק שלא יכלו לעמוד בהם. זה קרה לאבי. רשויות המסים הגיעו לביתנו בחלואן, וערכו מכירה פומבית לבית ולכל תכולתו. בכיתי כשראיתי אותם מוכרים את הפסנתר שלי, אך לאחר שהלכו אבי הסביר לי שהוא נתן כסף לידידים ערבים, ביניהם בעל המכולת הערבי, והם קנו הכל בכסף שלנו. כך יכולנו להישאר בביתנו עד שיצאנו ממצרים, יותר משנה לאחר מכן.
לאחר 16 חודשים בכלא, בתנאים תת-אנושיים, הדוד חביב גורש, ישירות מהכלא לספינה, כשידיו באזיקים, אל מחוץ לאדמת מצרים. השלטונות המצריים הודיעו לאשתו וגם לאבי שאנחנו יכולים למצוא את הדוד שלי בספינה באותו יום ואותה שעה, והוסיפו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, שגם אנחנו מוזמנים. בסתר, עם שחר, כמו גנבים בלילה ומבלי לומר מילה לאיש, עזבנו את הבית שלנו כמו שהוא, עם מזוודה אחת ביד לכל אחד מאיתנו. מאוחר יותר, נודע לי שהרשו לאבי לקחת גם 20 לירות מצריות לכל אחד, כלומר 180 לירות מצריות לכל המשפחה. 

זכור לי שחשתי אז הקלה. אפילו שמחתי שאנחנו מפליגים לצרפת, אל תרבות שאותה הכרתי היטב על כי למדנו אותה יום-יום בבית הספר. אך כגודל הציפייה כך גם גודל האכזבה. בהגיענו לעיר הנמל מרסייל, העבירו אותנו למחנה הפליטים grand camp d'arenas, ששימש כמחנה צבאי במלחמת העולם השנייה. הכניסו אותנו לבראקה ארוכה, שלוש משפחות בחדר אחד גדול וצר, ללא חלונות, קיר אחד לכל משפחה…

חילקו לנו אוכל בדליים, וזכורה לי היטב התמונה המשפילה של אמי עומדת בתור, כדי לקבל דייסה או מרק ירקות חם בתוך דלי של פח לכל המשפחה… התנאים היו קשים מנשוא להוריי, וזכורה לי מהומה גדולה יום אחד במחנה, כי אביה של ילדה שהכרתי ניסה להתאבד. זכור לי גם כיצד שני ילדים צרפתים בסמטאות מרסיי, קראו לעברי ולעבר אחיי הקטנים "sales juifs". לא הבנתי מה הם אומרים וספרתי לאמי…

ואז הגיע תורנו לעלות ארצה. למרות שאבי כבר התחיל לעבוד במרסיי ורצה שנעבור לגור בדירה בעיר, ידה של אמי הייתה הפעם על העליונה. היא אמרה: "אני לא רוצה שהילדים שלנו יחוו אי-פעם את הסבל הזה, כפי שעובר עלינו עכשיו. אני רוצה לחיות בארץ שכולם יהודים" ועלינו ארצה. אך אמי לא ידעה איזה תלאות חיכו לה כאן.

שנתיים במעברה של טבריה, עם שבעה ילדים באוהל, בקור העז של דצמבר 1950, הייתה חוויה קשה להוריי.  בפרט כאשר רוח עזה העיפה את האוהל מעלינו בלילה סוער במיוחד, וחשפה אותנו לגשם שניתך עלינו ועל המזוודות. אמי הייתה בוכה כל לילה, אבל מעולם לא ראינו אותה בוכה. גילינו זאת שנים מאוחר יותר, ביומנה, לאחר שנפטרה. אבי עבד עם טוריה על הכביש, סלל כבישים במורד ההר בטבריה במשך היום, ולמד עברית בלילה. והימים ימי צנע בארץ. אך כאשר הגיע תורנו לקבל שיכון בטבריה שם על ההר, אמי סירבה. אמרה עוברים לתל-אביב, כי בטבריה אין אוניברסיטה בשביל הילדים שלי…

שני חדרים על הגג בשכונת פלורנטין בתל-אביב, החזירו את החיוך על פניה של אמי. בגלל הידע שלו בשפות רבות, אבי התחיל לעבוד כפקיד קבלה במלון הממוקם בטיילת של תל-אביב, ומהר מאד הפך למנהל הקבלה. אחיי גויסו לצבא כל אחד בתורו, וכולנו עבדנו ביום ולמדנו בלילה. גם אמי הלכה ללמוד עברית באולפן… שאיפתה שנלמד באוניברסיטה אכן התקיימה, ובדרך הקשה. היום, אנחנו חלק מאלה שבנו את המדינה הזאת ותרמו לפיתוחה בכל התחומים: אחד מאחיי הוא דוקטור בפיזיקה גרעינית, שני הוא משפטן, אחר מזרחן וחבר קבוץ, שניים הם בכירים בבורסה לנ"ע, אחד מהם מבקר במוסד ממלכתי, וגם אני התבעתי חותם. בשנות הששים, בהיותי מנהלת המשרד ליחסי ציבור של תעשיית המטוסים הצרפתית ofema, כאן בתל-אביב, ממשלת צרפת הטילה אמברגו על ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, וביטלה משלוח של 50 מטוסי המיראג' שחיל האוויר רכש בצרפת. בתוקף תפקידי, הייתי שותפה למבצע הברחת 50 מטוסי המיראג' האלה לישראל…מתחת לאפם של הרשויות בצרפת. בשנים 1989 עד 2007, כיהנתי כנשיאת אירגון נשות העסקים בישראל "נטע" ופילסתי דרך לנשים צעירות רבות בדרכן לצמרת, בתחום העבודה והקריירה.

כנשיאת האגודה לידידות ישראל-מצרים, פגשתי בארמון גיזה בקהיר את ג'האן סדאת, רעייתו של נשיא מצרים באותה תקופה, ושוחחנו שעה ארוכה בערבית-מצרית, כאילו הכרנו מימים ימימה. בדצמבר 1994, הוזמנתי על-ידי הנשיא עזר וייצמן כחלק מפמלייתו, בביקור ממלכתי שנערך בארמונו של הנשיא מובארק בקהיר. כאן חשתי כי נסגר מעגל.

באחד הביקורים שלי במצרים, הלכתי לראות את הבית שלנו, ברחוב מנצוּר בחלואן, והתאכזבתי. הגינה הרחבה שלנו והקיוסק המכוסה יסמין עם ריחו המשקר, הפכו לבִּיצה שהביוב טפח בה על גדותיו. הגדר נחרבה, והבית מוזנח מבפנים ומבחוץ. נכנסתי בכל זאת, וגיליתי שגרה בו בתו של השוער שלנו, סמיחה. היא חששה שאני באה לדרוש את הבית חזרה, אך חיבקתי אותה ואמרתי: "אני שמחה שאת היא זו שגרה פה, ולא אדם זר".

היום, אני יכולה רק להודות להוריי על שלא נותרו בצרפת והחליטו לעלות לארץ-ישראל. אך הוריי גם שילמו את המחיר ומחיר יקר. הם הקריבו למעננו, למען העתיד שלנו. בזכותם, בזכות סבלם, הדור שלי זכה בפריבילגיה הזאת של שיבת ציון, לאחר 2000 שנות. לחיות בארץ ישראל, יום-יום לנשום אותה, זהו הנס שקרה לנו. ירצה ה' והנס הזה יימשך לעד, אמן.
 

מילון

אמברגו
האמברגו הצרפתי על ישראל היה אמברגו על יצוא נשק צרפתי לישראל שהוטל זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לאחר 2000 שנות. לחיות בארץ ישראל, יום-יום לנשום אותה, זהו הנס שקרה לנו.“