מאגר סיפורי מורשת

הגעתי בגיל 12 לארץ, כילדה מפונקת, שמורה בצמר גפן, מוקפת במשפחתי ובבני דודיי, צמודה לסבא וסבתא שלי, לבושה במיטב הבגדים שאימא תפרה. חברה טובה של ספרים שקראתי כבר מגיל צעיר, דוברת צרפתית. המשלים של לה פונטיין היו אבן דרך והלהיבו את המחשבה. השועל והעורב הערמומי, הצרצר והנמלה, שלגייה שקראו לה סינדרלה. בגיל מבוגר יותר, עלובי החיים של ויקטור הוגו, הבובות הענקיות שלי, המורה הפרטית שלי מדם הלן, העוזרת הערבייה ששירתה אותנו יום וליל, כל אלה נשארו מאחור.

Irene שהפכה להיות רינה כבר ביום הראשון שהגענו ארצה, נתן לי מיד הרגשה שמשהו הולך להשתנות, אפילו מזג האוויר היה מוזר, קריר וגשום, אפור, דבר שלא הייתי רגילה בארץ החמה שהנילוס חוצה אותה לאורכה.

כיתה ז' בבית הספר הדתי. אף מילה בעברית, אלופה באנגלית ומתמטיקה. צמודה למילון עברי צרפתי. הצלחתי לבלוט ולהוכיח את עצמי. אני עם השיער הבלונד והמתולתל. בהירת פנים ועיניים ירוקות. השתלבתי עם בנות הכיתה האשכנזיות וגם המזרחיות. קיבלתי מלגת לימודים בגלל הישגיי במתמטיקה. נרשמתי ללמוד בתיכון עירוני א' ברחוב מז"א  בתל אביב, לימודי ערב. בבוקר למדתי פקידות והנהלת חשבונות. התקבלתי כעוזרת במשרד שניהל את החשבונות בשוק הסיטונאי בתל אביב. אני בת 14, חוזרת הביתה מאוחר בלילה. אימא מחכה לי בתחנה ללוות אותי כדי שלא אלך לבד עד הבית.

הבית איבד את שמחת החיים שהייתה בו. סבתא בוכה על מר גורלה, אימא רכונה על מכונת התפירה, אבא עדיין מחפש עבודה, אבי שהיה סוכן תרופות במצריים, לבוש חליפה ועניבה, נאלץ לעבוד בבניין כדי להתקיים. היה חוזר הביתה עם כפות ידיים אכולות מהמלט. הוא שהיה רגיל ללכת כל שבוע לטיפול אצל פדיקוריסט. כאב לו המצב החדש. אימי השלימה את החסר בבית  ע"י פינוקים קטנים. הכינה ריבות מחושחש או מקליפות תפוזים. ארוחת הערב שלנו הייתה כוס תה ופרוסה מרוחה במרגרינה וריבה. הפתילה שעליה סיר שהתבשל בנחת היה תמיד חם ומנחם. תוכנו הייה חידה, שאר ירקות, עדשים כתומים, מג'דרה, עדשים ירוקים עם אורז. ואני הבאתי בסלסלת הרשת, ירק שקיבלתי במתנה משוק הסיטונאים. פעם כרוב ופעם חסה. כשקיבלתי מילון הייתה חגיגה.

עברה עוד שנה, אבא סוף סוף מצא עבודה שמתאימה לו. הוא התקבל לתעשייה הצבאית והחל לעבוד ולהתקדם. המשיך בעבודתו עד צאתו לפנסיה. מצבנו השתפר. הגעתי לגיל 18, הפרויקט הבא היה להתחתן עם החבר החייל שלי. לא התגייסתי ודבר זה השאיר בי ריקנות וחסך.

משפחתה של סבתא לונה, אם אימי חיו במצרים, מדורי דורות. היו להם חוות ואדמות "ברשיד" כפר על גדות הנילוס. אחיה של סבתי היו צורפים, ברובע היהודי שבקהיר. במשך הזמן הם עברו לקהיר והמשיכו לעסוק בצורפות. כל משפחת אימי היו אמידים ומלומדים, דוברי שפות ואת הערבית דיברו ביניהם. סבי, אב אימי, יליד איזמיר שבטורקיה שהיגר למצרים. סבי גבר נאה גבוה ובהיר היה ההיפך הגמור מסבתי, היא הייתה קטנת קומה ושמנמנה, בעלת ראיה רחבה וחוכמה שלא ראיתי כמותה. כשהחלו השינויים במעמד היהודים וכשהם חשו  סכנה ועוינות, סבתי אספה את כל המשפחה לשיחה וכך אמרה: אנחנו נוסעים כולנו ביחד ואף אחד לא יישאר כאן לבד, או ייסע לארץ אחרת, כולנו ביחד, לגורל אחד, לעתיד אחד וכך היה.

הרהיטים אט אט נעלמו מהבית, אבי כבר לא יצא לעבודה ואימי נרתמה ליד מכונת התפירה ותפרה לנו בגדים חמים, כי בארץ קר, כך הגיעו שמועות. במקום הסלון נעמדו ארגזים גדולים. מעץ לבן בהם נדחפו כלי בית ואלבומי תמונות, ספרים ובגדים. מכונת התפירה שפרנסה אותנו בארץ במשך שנים קיבלה יחס מיוחד, היא נעטפה בשמיכה ושקעה בתחתית המכולה כדי שלא יגלו אותה אנשי המכס. קיבלנו היתר לקחת 20 לירות מצריות לאדם, משקל זעום במזוודה, שני צמידים מזהב בכל יד.

ביום בהיר נסענו לאלכסנדריה, דוד שלי סידר את הניירת ושילם שוחד במכס. מצאנו את עצמנו בחודש מרץ של 1957 על סיפון אוניה ליעד שתואם מראש, בזכות הדרכון היווני של סבי. הפלגנו בים סוער ובלב כבד כשסבתי לא הפסיקה לבכות ולמלמל על מר גורלנו וביכתה את בתה ויולה שנשארה קבורה בבית קברות יהודי בקהיר. היא ידעה היטב שלחזור לשם היא לא תוכל לבקר את המתים. הפרדה הייתה כה קשה, הנתק כל כך חד, השינוי כל כך גדול שסבתי מתה באבלה ולא זכתה לראות את ההצלחה שלנו. את השתלבותנו בחברה החדשה, היא לא ראתה את חתונתי ולא זכתה לראות את הארץ ואת יופייה. נשארה תקועה בעבר וביכתה את מה שהיה ואת מה שאבד.

ואני ילדה בת 12, התגעגעתי לדברים אחרים שנראו אז חשובים, התגעגעתי לבובות שלי, לחברות שלי מספסל הלימודים שלא נפרדתי מהם. התגעגעתי אפילו לעוזרת הערבייה שהייתה כמו בת בית למרות שישנה על מזרן במטבח.

התגעגעתי לגנים היפים, לשיט על גדות הנילוס, התגעגעתי למורה לצרפתית שלי ואפילו לתלבושת האחידה.

בהגיענו לנמל חיפה הבנתי שזה לא חלום, זו מציאות! הדגל המונף והשמחה ששררה על הסיפון, פעילי הסוכנות היהודית שעלו והחלו לרקוד הורה, המילים הראשונות בעברית, ארץ זבת חלב שנשמע ברמקול, הרישום, קבלת תעודת עולה, העלייה למשאית שלקחה אותנו לכיוון צפת, מזג האוויר הקר עם טיפות הגשם, ריח הים, כל אלה נחרטו בזיכרוני.

את מה שהשארתי שם, הנחתי בעדינות באחת ממגרות מוחי, בידיעה ברורה שיום אחד אספר על יציאת מצרים שלי.

הזוית האישית

רם ורביד נפגשו בתכנית הקשר הרב דורי, עם רינה מכיתת הוותיקים בביה"ס. למדנו ממנה הרבה, כולל איך כותבים סיפור, וקשבנו בסקרנות לסיפורה של רינה.