מאגר סיפורי מורשת

ילדותי

נולדתי בתאריך 09/06/1945 בקהיר שמצרים בשם מיריי רוסנו. אמא שלי איווט (נכדתו של הרב הראשי של קהיר) ואבא שלי מקס גם נולדו במצרים אבא היה איטלקי ואמא צרפתיה. אבא עבד בבנק ואמא… כמו כל הנשים באותה תקופה לא עבדה. היה נהוג אז לגור עם ההורים… אז משפחתינו עם אחותי נינה שנולדה 3 שנים אחריי…

גרנו עם האחים של אמא אצל סבתא שלי. הבית היה ענק כל כך שהייתי רוכבת על קורקינט במסדרון. הייתה מזרקה בכניסה ומטבח גדול כמו של מסעדה. עם הזמן עברנו לדירה משלנו. אחותי ואני למדנו בבית ספר צרפתי פרטי והייתה לנו משרתת שהייתה סוחבת לנו את התיקים ומביאה לנו ארוחת בוקר טרייה בהפסקה. היא ישנה אצלנו ובלילה היינו פשוט מבקשות ממנה לקום ולהביא לנו כוס מים ! עם השנים הבנתי כמה זה היה נורא אבל בזמנו זה היה נורמלי! היה קשה לתושבים לשרוד והיה להם טוב שיש מקום עבודה עם מגורים ואוכל.

גירוש ממצרים

בשנת 1956 בדיוק אחרי מלחמת סיני (אני זוכרת טוב מאוד את האזעקות כי הייתי מסתתרת מתחת למיטה) המצרים גרשו אותנו מהמדינה כי הייתה לנו אזרחות צרפתית – (גם האנגלים גורשו). כיוון שלאבא שלי הייתה אזרחות איטלקית הוא לא נדרש לעזוב את מצרים, אך אבא שלי שרצה לעזוב איתנו שילם שוחד כדי ש"יגורש". השארנו את כל הדירה והרכוש שלנו ולאחר כמה ימים עלינו על אנייה כל אחד הורשה לצאת עם מזוודה אחת. במזוודה ארזנו מעט בגדים ותמונות והיה אסור לקחת תכשיטים – הם לקחו את הכל. היה חורף מאוד קר בדצמבר!

מעבר ביינים

הגענו לדרום צרפת בכפר קטן בשם לואינס ושם גרנו כ- 3 חדשים. אמא שלי נאלצה לעשות עבודות גיהוץ ועבודות מטבח כדי לקבל תוספת בארוחות הדלות שהמלון הציע. הסוכנות היהודית באה והציעה ליהודים סיוע ועזרה בעלייה לישראל. שילמו לנו עבור ההפלגה באניה לארץ ישראל שהחזרנו לסוכנות בהמשך. בנמל חיפה המתינו נציגים של הסוכנות והגענו ישר לחצי צריף בחולון. הלכנו לבית הספר וכל ערב היינו משחקות בחוץ עם ילדים אחרים במשחק חמשה אבנים. כל שבוע הייתי נוסעת עם שכנה לקניות בשוק בפתח תקוה, כי אמא לא הייתה רגילה לזה ולא ידעה איך עושים קניות. אחרי כשנה וחצי חזרנו לצרפת כי היה קשה מאוד לאמא להסתגל לחיים החדשים, לצריף הקטן ללא רהיטים ומוצרי חשמל, ללא עוזרת בית וקניות וכן היה לה קשה עם הקופונים שחילקו לנו, ללמוד את שפת העברית וחששה שיגייסו את אותי ואת אחותי לצה"ל. זה קרע לי את הלב כי מאוד אהבתי את ישראל והיו לי מלא חברים.

פריז

אחרי התחלה קשה בפריז, מגורים בחדר אחד, ארוחת צהריים במקלט ליהודים, התחלנו להסתדר. אבא עבד באותו בנק כמו במצריים. בסיום התיכון התחלתי לעבוד במשרד ביטוח. ושילבתי במהלך שנתיים לימודי ערב כדי להתקדם בעבודתי.

בבית ספר תיכון בפריז

הקמת משפחה ועליה שניה ואחרונה לארץ

בגיל 22 הכרתי את מישל במועדון צעירים ציוניים יהודיים. היינו נפגשים שם בכל יום ראשון כדי ליצור היכרויות בין נשים לגברים יהודים. בנובמבר 1967 הגעתי למועדון כמנהגי בימי ראשון, עם חברה ובעלי הגיע עם חבר. שמתי לב שהוא מסתכל עלי מעבר לבמת הריקודים. תפסתי יוזמה, הפלתי את המטפחת שלי כמו שראיתי בסרט וזה עבד. הוא חצה את האולם ומסר לי את המטפחת ואמר בצרפתי "מדמוזל זאת המטפחת שלך!".

אחרי שנה התחתנו ואחרי שנה נוספת נולד אורן הבן הבכור (אבא של נעמה). כל הזמן מישל  דיבר על לעלות לישראל "כי הוא לא רצה שהבן שלנו יתחתן עם משהי לא יהודיה" ועלינו כשאורן היה בן 9 חודשים בתאריך 18.01.1971, אחרי 3 חודשים במעון עולים בלוד קיבלנו כעולים חדשים דירה מהסוכנות בבת-ים ונולד לנו בן נוסף, גיל בשנת 1973. החלפנו דירה כמה פעמים בבת ים ולפני שנה וחצי עם הגיל והשכנועים של המשפחה התקרבנו והתיישבנו בכפר סבא.  כל שנה בסדר פסח עם המשפחה, רק אני באמת "יצאתי ממצרים" ומשה (שם עברי של בעלי מישל) הביא אותי לארץ ישראל ארץ אבותינו ! וכל שנה כולם מקפידים להזכיר את הבדיחה הזו. אנחנו סמל של משפחה טיפוסית ישראלית : האבא נולד בסטרסבורג שבצרפת, האמא בקהיר במצריים בן אחד בפריז צרפת בן שני ביפו בארץ ישראל. הורים של כלתי מרומניה ושל השנייה ממרוקו וישראל אבל פלא, מסביב לשולחן – אנחנו אך ורק משפחה ! ממש ישראליות טיפוסית !

בחתונתנו

מה זה בשבילי להיות ישראלי?

ביום הזיכרון שכולם עומדים דום ליד הרכב או ברחוב. הדגל והמנון ה"תקוו" שמאוד מרגשים.

בעלי והבנים ששרתו בצה"ל ועכשיו הנכדים שהתגייסו.

זו הגאוה הכי גדולה שבעולם! לשרת את המדינה שלנו!

הזוית האישית

היה מאוד כיף לכתוב ביחד את הסיפור.