מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

יצחק איש צבא ואיש חינוך המאמין במשפט "ממני תראו וכן תעשו".(שופטים ז-י"ז)

יצחק עם התלמידים המראיינים אליהו ונועם
יצחק עם ראש הממשלה ביבי נתניהו
מאמין בעשיה מתוך האהבה למען העם והמולדת

יצחק טאיטו נולד ב-13 ביוני בשנת 1941, בעיר הבירה תוניס שבתוניסיה.

ניסים, מרים ויצחק(משמאל לימין)

שם אביו שלמה ושם אמו מזל. ליצחק שני אחים: האח הגדול ניסים והאחות הקטנה  מרים.

בתוניס עיר הבירה של תוניסיה, המשפחה גרה בשכונה יחסית חדשה, בבניין בקומה הראשונה. בשכונה בה הוא גר הייתה אוכלוסייה  נוצרית רבה.

יצחק מספר שמקור השם טאיטו בא מספרד (משפחתו גורשה מספרד בתקופת גירוש יהודי ספרד), השם היה במקור טוויטו, אבל  לבקשת דודו שחי  בתוניס, שונה לטאיטו כדי שדואר יגיע  רק  אליהם לטאיטו  ולא למשפחה אחרת.  כי היו משפחות רבות שהגיעו  לתוניס לאחר גירוש יהודי ספרד בשם המשפחה טוויטו.

בשנות לימודיו הראשונות למד יצחק בבית הספר שהיה לא רחוק מהבית וקרוב לנמל. עוד לפני קום מדינת ישראל אחיו של יצחק, ניסים טאיטו אשר היה חלק מתנועת הנוער בית"ר (ברית יוסף טרומפלדור) החל ללחוץ על משפחתו לעלות לארץ ישראל.

כשהיה בן שמונה, יצחק ומשפחתו, עלו לארץ. הם עלו באוקטובר 1949, בספינה מתוניסיה לצרפת, ומצרפת לארץ ישראל. המשפחה עלתה, לאחר שחגגה  את בר המצווה של ניסים עם כל המשפחה המורחבת בתוניסיה.

יצחק מספר על אימו בהערכה רבה. אביו ואמו לימדו אותם לאהוב את המולדת, להסתפק במועט, להיות צנוע ובעיקר להודות לבורא עולם על הכל.

הוא מספר שאימו בעודה בתוניסיה הייתה חברת גרעין שמטרתו הייתה להגיע לארץ ולהקים ישוב, וכך היה. חברי הגרעין הקימו את מושב "עזריקם" (סמוך לאשדוד), משפחתו הייתה  אחת המשפחות החשובות בישוב.

יצחק סיפר כיצד בהתחלה הייתה בעית שפה, בין האנשים והוא קרא לזה "מגדל בבל". כי היה בליל של שפות. הגיעו למושב אנשים מכל קצוות תבל.

בהתחלה הם גרו באוהלים, יצחק סיפר שכבר  ביום הראשון נפל עליו האוהל. לאחר כשלושה חודשים הם עברו מאוהל לפחון, ואמו של יצחק החליטה לעשות חנוכת בית כדי להודות ל-ה' שהשתפרו התנאים, מאוהל שעף ברוח לקירות מפח, לאחר כמה שבועות הם עברו לבית, בבית לא היו מים זורמים  ולא שירותים. אמו של יצחק לימדה  אותם להודות על כל שיפור שקרה, ושוב עשו חנוכת בית.

תכונה זאת של הכרת הטוב אפיינה מאוד את אמו של יצחק, אשר נהגה להודות לבורא עולם על כל דבר או שינוי הנעשה לטובה.

עקב בעיות רפואיות של אימו, הם עברו בסוף 1951 לבאר שבע. אחד הגורמים למעבר דווקא לבאר שבע היה מכיוון שחלק ממשפחתה של אימו  התגורר בבאר שבע. היא רצתה להיות קרובה אליהם.

יצחק מספר כיצד הוא גדל עם ההתפתחות של באר שבע, פעם באר שבע הייתה קטנה, גבולותיה היו  מהרחוב שגובל בבית העלמין המוסלמי עד וויטמן, ומעט צפונה משם הייתה תחנת הרכבת עוד מתקופת הטורקים.

יצחק למד בבית ספר בארי  שנקרא אז מצדה ולאחר מכן  במקיף א'. את ילדותו יצחק העביר בעיקר בתנועות נוער, אשר החלו להתפתח רק לאחר שהוא הגיע לגיל  התיכון. יצחק הצטרף  לתנועת הנוער בית"ר, שם הם למדו להכיר את העבר, את השורשים.

הוא  זוכר כיצד הנוער גויס למשימות במלחמת סיני. זכור לו כיצד  בכיתה ט' היה במשמרת מעל בית הקולנוע והפעיל את האזעקות, וכיצד היה יוצא ואוסף ביגוד לחיילים ומבצע משימות נוספות שנדרשו בתקופה זו.

לצד  משימות  אלו  הוא זוכר משחקי ילדות: הוא מספר  שהוא וחבריו נהגו לצפות במשחקי הכדורגל במגרש אשר היה באזור הקטר. יצחק וחבריו היו צופים בשתי הופעות, המשחק בין הקבוצות ו"הופעה שנייה" – מריבות  האוהדים בסוף המשחק.

משחק נוסף שבו אהבו לשחק הוא "תחרות ריצה"- יצחק וחבריו היו נוהגים לעשות "תחרות ריצה " עם האוטובוס, הם היו רצים לתחנה ומנסים להגיע לפניו. יצחק מציין: "אלו הם משחקים בתקופה בה הנוער לא היה מחובר למסכים."

האווירה  בין השכנים והחברים  הייתה מאוד חמה ונעימה. השכנים עזרו אחד לשני  והוא זוכר שדלת הבית תמיד הייתה פתוחה לקבל אורחים וחברים.

יצחק מספר שהערכים המושרשים בו חזק, הם בעיקר מהחינוך בביתו  ובמיוחד  מאמו אשר טבעה בו  ערכים של  אהבת האדם, הכרת הטוב ועשיית טוב. יצחק נותן דוגמה כיצד אימו חינכה לערכים: פעם שכנו שגר מולם הגיע עם טנדר ובו ציוד של שטיחים, נברשות  ועוד, ציוד אשר לקח שלל כשהיה במלחמה. אימו  ציינה בפניו, שהשכן עושה מעשה שאינו תקין. ציינה והוסיפה, גם כאשר אנחנו מצליחים במלחמה אין לקחת ואין לשמוח בנפול האויבים, מכיוון שזה גזל.

"לעולם לא לשמוח בנפול אויבך, אל תיקח רכוש  שאינו שלך." מסר זה שקיבל מאימו  הוא העביר הלאה. במלחמת ששת הימים לימד את חייליו את מה שאמו לימדה אותו, לא לגעת בפריט אחד אזרחי, לא לקחת לא אורז ולא  כל רכוש אחר.

בשנת 1959 גויס יצחק לפיקוד והדרכה, שם ביצע תפקידים רבים: מפקד כיתה, סמל מחלקה ורב-סמל פלוגתי. בשבטה, עבר קורס מכי"ם.

בשנת 1964 עבר לשרת בבית ספר לקצינים (הידוע בשם בה"ד 1), ושם היה רב-סמל פלוגתי וסגנו של נגד המשמעת.

לאחר מאי 1968, ביום שבו הועבר הבסיס למקומו הנוכחי ליד מצפה רמון, מונה יצחק טאיטו לנגד המשמעת של הבסיס ולמפקד המחנה, מאז הוא משמש בתפקיד זה ברציפות וכיום הוא החייל בעל הוותק הרב ביותר בצה"ל.

במהלך שירותו, יצחק חינך טירונים רבים על קפדנות ומשמעת צבאית. הוא מנסה להטמיע את ערכי התורה בחניכים שלו. הוא גם אומר: דיוק אינו תחביב, צריך לדייק!

צריך גם להוביל ולא לעמוד בצד, לתצפת ולהגיד "תרוצו!",  צריכה להיות דוגמא אישית ולרוץ יחד עם החיילים.

יצחק כל שנה עורך את הטקס של הדלקת נר הזיכרון ביום הזיכרון – ברחבת הכותל – בנוכחות הנשיא והרמטכ"ל. לפני הטקס הוא עושה חזרות עם החניכים, וגם מקדיש זמן לחינוך כדי להשריש בהם את המסורת של העם היהודי. הוא נכנס איתם למנהרות הכותל, הולך איתם לכל הרובעים בירושלים כדי שהם יבינו למה הם נמצאים שם בטקס. אפילו כאשר לא רצו להקצות לו מדריכים לסיורים הוא התעקש והעניק בעצמו לפחות 3 שעות של חינוך.

יצחק מספר כיצד היה מנהיג פלוגות במסלולי מכשולים ולא היה מתצפת מהצד. היה לו מוטו בחיים  "אתה שחקן כמו כל השחקנים", זאת אחת הדוגמאות האישיות אשר יצחק היה נותן.

במהלך שירותו הוא היה אחראי לארגון טקסים רבים.

במוצ"ש, ה-4 בנובמבר, לאחר שעה של הלם מוחלט מהירצחו של ראש הממשלה, הוא הבין מיד שעליו תוטל האחריות לניהול טקס הלוויה והחל כבר באותו ערב את ההכנות לטקס הממלכתי של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל.

אחד השיאים שהיו ליצחק ואשר ריגשו אותו מאוד, היה ניהול טקס לכבוד סאדאת נשיא מצרים. ביקור שהתקיים ב1979, והיה אחד משיאי ההיסטוריה של מדינת ישראל, בחתימה על הסכם השלום עם מצרים.

יצחק  השתתף גם בתחרות כלל עולמית מטעם הצבא לצעידה בהולנד.

יצחק מספר בצניעות שרבים מהצוערים שלו המשיכו במשרות בכירות. רבים מהם למרות שעברו שנים, עדיין שומרים על קשר, מתייעצים אתו וסומכים על דעתו.

מה שמיוחד בשירותו של יצחק, שהוא מעולם לא חתם שירות קבע, יצחק היה מאריך את שירותו בצבא בכל שנה, מכיוון שהוא רואה את השרות כתרומה לעם ולמדינה.

לדעתו, חתימה לטווח ארוך זהו אקט, שבו האדם ממשכן את עצמו למען תרומה. עקרונית הוא לא חתם. זו הייתה דרכו  להביע כמה עז רצונו לתרום לארץ, ולעשות שינוי מרצון ולא כי זו חובה.

גם היום הוא ממשיך לשרת מתוך רצון  עז לתרום לחברה ולמדינה.

יצחק אומר: "הרי בגילי יכולתי להיות היום על הספה ולצפות בטלוויזיה. לעשות לי ולמשפחתי אך אני עדיין יכול לתרום  ולהשפיע, ולכן אני עדיין משרת".

במהלך שירותו הצבאי הארוך, זכה יצחק להוקרה רבה. במהלך שירותו, עברו דרכו מאות ואלפים, שהם היום המובילים את המדינה בכל התחומים, הן בכנסת הן בבתי המשפט, מוסדות ציבוריים וחינוכיים. וכמובן ששת הרמטכ"לים האחרונים בצה"ל.

במסגרת חגיגות החמישים לבה"ד 1, הוענק, פרס מפעל חיים ממפקד זרוע היבשה, אלוף קובי ברק , לרנ"ג יצחק טאיטו, החייל הוותיק ביותר בצה"ל. המשמש כנגד המשמעת של בה"ד 1, מזה חמישים שנה.

בטקס בו הוענק לו פרס מפעל חיים עם משפחתו  ונכדיו

                                                                                                                                                                                                                                                                                            

יצחק התחתן ב-16 לאוקטובר 1972 עם דניאל. נולדו להם שלושה ילדים, בת אחת ושני בנים.

עדנה, בתו הבכורה של יצחק מחנכת ומרכזת שכבה במקיף ז', עופר (הגדול) ויאיר (הצעיר) הם מהנדסים ועוסקים בתעשייה
בברית של הנכד

ליצחק שני נכדים מתן ויהב.

תרומתו של יצחק היא בעיקר לנוער המגויס, לנוער שיוצא לחיים האזרחיים, הוא מאמין שהנוער יכול להשפיע והוא נותן להם את הכלים כדי לעשות זאת. תרומתו של יצחק אינה רק בבאר שבע, אלא בכל ישראל.

יצחק מאמין שבמקום להתלונן ולקטר על מה שיש לנו היום, עלינו לראות את העבר, לראות כיצד פעם לא היה לנו כלום ולשמוח במה שיש. להסתכל על  ההישגים של היום, תמיד לשאוף קדימה ליותר. להמשיך הלאה כי אף פעם אין זה מספיק. יצחק מאמין שהנוער הוא זה שיכול לעשות את השינוי. להמשיך לשאוף להתפתח ולהתקדם בכל התחומים.

המהפכה שעברה העיר באר שבע בשנים האחרונות היא ההוכחה שהשמים הם הגבול, ושאסור לעזוב את באר שבע והנגב. זהו המסר של יצחק לנוער באר שבע.

יצחק אומר שחשוב שידעו את סיפורו כי "בלי עבר אין עתיד" ומישהו צריך להיות ה-"שורשים" בשביל העתיד, והוא (יצחק) בעצם העבר, הוא השורשים שממנו ילמד דור העתיד מהי נאמנות ומסירות.

 

תיעוד: נועם כהן ואליהו מינדל  תלמידי כתה י'  מהמכללה הטכנולוגית של חיל האוויר

עריכה לשונית : הגב' ליזט פרץ

עריכת מבנה ותוכן: שוש לוי מובילת  הנוער בפרויקט הקשר הרב דורי ,כיוונים באר שבע.

הזוית האישית

יצחק היקר אנחנו רק רוצים לומר תודה! תודה על הערכים שקיבלנו ממך במהלך המפגשים בהם שמענו את סיפורך האישי המרתק. הבנו כמה הערכים של נתינה, של הסתפקות במועט והערכת הקיים הם ערכים שספגת ממשפחתך ובעיקר מאימך ז"ל. הבנו מהי ציונות ואהבת המולדת. עבורנו זו הייתה חוויה מיוחדת להיפגש עם אחד האנשים אשר תרמו את רוב שנות חייהם למען המדינה, תרומתך למדינה היא מגיל – 18 ועד בכלל. את חייך הקדשת בתרומה בלתי פוסקת למען המדינה ולא מתוך חובה, אלא מתוך שליחות ואהבה לתפקיד ומתוך עניין ורצון לתרום לנוער. בכל שנה חידשת את החוזה על הישארות בצבא ולא הסכמת לחתום מעבר לשנה. התפעלנו שבכל שנה בדקת האם אתה משמעותי בשירות, האם אתה עדיין יכול לשפר, לעזור ולהגשים. אתה דוגמא הכי טובה למסירות ולעשייה למען האחר, עשייה שאינה תלויה בשכר, ותלויה ביעדים שהצבת – לא חושש לסיים את שירותך במידה וערכיך אינם באים לידי ביטוי. ולבסוף אנו רוצים להודות לך, זאת הייתה החוויה הכי מרגשת שהייתה לנו.

תודה שתמיד קיבלת אותנו בסבלנות ובמאור פנים. אליהו ונועם.

מילון

הסכם השלום עם מצרים.
הסכם שלום ,שנחתם בין סאדת לבגין.

ציטוטים

”" אני עדיין יכול לתרום ולהשפיע, ולכן אני עדיין משרת".“