מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

יעקב חליל הקסם

סבא יעקב דביר והנכדה דנה
יעקב דביר בחו"ל
מילדות של בריחה מהנאצים לעולם המוזיקה

ילדותי עברה עלי בבריחה מתמדת מפני הגרמנים.                                                                                    
 
הורי חיו בפולין, בעיירה בשם פורסוב. אבי שירת בצבא הפולני, שניגף מפני הגרמנים, הוא הצליח לברוח ולחזור ברגל לעיירה ולהתחתן עם אמי. היא אילצה אותו לברוח לרוסיה וכך, ניצלו. מצד אמי לא נשאר אף אחד בחיים. מדי פעם בפעם נאלצו הורי לברוח ברכבות לתוככי רוסיה, עקב, הכיבושים של הגרמנים.
 
את ההיריון עשתה אמי לבדה, כי, אבי נלחם בצבא רוסיה נגד הגרמנים. כשנולדתי בקווקז בעיר ארמוביר בשנת 1940, נאלצה אמי להשאיר אותי לבדי בבית, כדי, להביא אוכל או זרדים לחימום הבית. למדתי לא לבכות, כי , במילא זה לא עזר לי וגם מכיוון שלא הכרתי משהו אחר.
 
הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל 3 בעיירה בריזניקי שברוסיה. גרנו בצריף גדול שבמרכזו, פרוזדור ארוך ומשני צדדיו חדרים. כל משפחה גרה בחדר. בחדר היה תנור וגם פתח ברצפה למרתף, שם שמרו מעט תפו"א במקום מקרר. היה רעב ברוסיה והורי נאלצו לעבוד כדי לפרנס. רוב הזמן נשארתי במיטה. בתנור החימום והבישול עשיתי גם פיפי כי לא יכולתי לצאת. סגרו אותי בחדר…
 
הזיכרון הטוב שחוויתי בשנות ילדותי היה הנסיעות הארוכות ברכבות ברחבי רוסיה, בבריחה מהגרמנים שהתקדמו לעומקה של רוסיה. להורי זו הייתה חוויה קשה ומלאת חרדה. בעת הנסיעות היינו זמן ממושך בצוותא. נסענו בקרונות משא שהתמלאו באנשים שברחו מהאויב. אני ישבתי וישנתי לסירוגין על מדף ארוך לרוחב הרכבת, ליד החלון, דבר שאפשר לי לצפות בנוף מדהים. במרכז הקרון היה תנור חימום עם ארובה.בזמן המלחמה, היה חשוב שלאנשים יהיה מקצוע מבוקש.
 
אבי היה סנדלר, והנעליים היו מצרך מאוד נדרש!!! בעת ההיא הוא עבד בבית חרושת לנעליים, ובלילות עבד בבית בהכנת נעליים. אימי הייתה הולכת לשוק, מציגה את הנעליים לראווה וכך שרדנו. עקב הרעב הקשה, ומותם של הרבה אנשים, נצמדו אלינו זוג סטודנטים יהודיים לרפואה, כדי, להינצל מרעב. הם טיפלו בי כשחליתי בשפעת בכוסות רוח, חוויה כואבת.עזרה לנו גם השמיכה. אותה שמיכה, שאמי ואבי נשאו על גבם כל ימי המלחמה, עד שהגיעו לישראל. זו הייתה שמיכת פוך, שקיבלו מתנה לחתונה וזו שהצילה אותנו מהכפור הרוסי.
 
עם סיום המלחמה חזרנו לפולין ברכבות עם יהודים רבים וישנו על רצפת הקרון. שם היה המפגש הראשון שלי עם שוקולד! אבי ניסה לשכנע אותי לאכול איזו "אבן שחורה", כנראה, שוקולד לבישול. זה היה מאוד טעים. כשהגענו לפולין, התגלתה הזוועה, גילינו שכל משפחתה של אימי נכחדה. ולאבי נשארה אחותו בלבד. שם הלכתי לראשונה לגן. זה היה המפגש הראשון שלי עם ילדים. הפולנים המשיכו בפוגרומים על יהודים, והחלטנו לעזוב את פולין בעזרת ארגון שנקרא "ג'וינט". נסענו ברכבת לצ'כיה. שם ישנו  באהלים של הצבא הצ'כי מספר חודשים ומשם לגרמניה. בגרמניה גרנו בבתים גרמניים, שפונו על ידי הצבא האמריקאי, בעיירה וסרלפינגן. שם נפגשתי לראשונה בבית שימוש עם ניאגרה.
 
העלייה לארץ 
אני זוכר את תהלוכת היהודים עם לפידים כשהוכרזה מדינת היהודים. לאחר כשנתיים בגרמניה, עלינו לארץ דרך איטליה באניית המשא "עצמאות". בבטן האנייה היו מיטות של 4-5 קומות. כאשר האנייה נעה מצד לצד אנשים הקיאו מלמעלה. באנייה, לראשונה, נפגשנו בצוות ישראלי ונתמלאנו בגאווה.כשהגענו לנמל חיפה הובלנו במשאיות דרך רחובות העיר, שהתפעלנו מיופים, למעברת "שער העלייה", שהייתה עיר אהלים. הייתי רעב מאוד ולא התלוננתי. לקח זמן עד שהביאו לנו כריכים. מספר משפחות שוכנו באהל אחד. בחורף האהלים דלפו ובקיץ היו חמסינים שלא היינו רגילים אליהם.
 
משם עברנו למעברת "בית-ליד". ושם פגשנו לראשונה עולים מתימן, נחמדים, חייכנים ולבושים בלבוש מסורתי. אני זוכר בחור נמוך ורזה שהתאהב בנערה אשכנזיה בלונדינית והיה מוכן להוריד את הפאות בשביל לקבל אותה. נפתחה כיתה שבה למדו ילדים שונים שלא יודעים את השפה העברית. ישבנו על ספסלים לאורך שולחנות ארוכים. באחד הימים הופיע מורה להתעמלות, אסף ילדים רבים, חילק אותנו לקבוצות וארגן תחרות ריצה. זכיתי במקום הראשון! המורה ליטף את ראשי ומאז התוודעתי ליכולות הספורטיביות הטובות שלי.
 
משם עברנו למעברת "מחנה ישראל", ליד שדה התעופה בן גוריון. זה היה מחנה צבא בריטי נטוש. גרנו במבנה ארוך עם גג פח מעוגל. האוכלוסייה שם הייתה מעורבת מעולים ממרוקו ועולים מפולין. היה שם בי"ס מסודר ובהפסקות, הלכנו מכות, "הפלות". שם למדתי להגן על עצמי, בזה הייתי טוב!
 
אבי עבד בבית חרושת לנעליים ביפו והגיע לשם באופניים. בהמשך קנינו דירה בנווה כיבוש בפתח תקווה. גרנו בבית דו משפחתי בן חדר אחד, מטבח ושירותים. בחצר גידלנו ירקות ופרות, תרנגולות, ברבורים ותרנגול הודו, שעזרו לנו לשרוד בארץ. המפגש עם הצברים לא היה קל. הייתי צריך להוכיח את עצמי כדי להתקבל לחבורתם.
 
אמי הייתה ידועה כזמרת בעיירה שלה ולכן, טבעי הדבר שהפכתי למוזיקאי. מכיוון שהתרשמתי מאוד מנגינתו של המלחין עמנואל זמיר, החלטתי לקנות חלילית. כסף לא היה לי, לכן, הייתי בא לבי"ס עם גולה אחת ושקית ריקה. ובהפסקות הצלחתי למלא את השקית בג'ולות, כשלמחרת מכרתי אותן. וכך צברתי כסף כדי לקנות חלילית. לימדתי את עצמי לנגן משמיעה כל שיר ששמעתי. הופעתי בבי"ס ומנהל ביה"ס קרא לי "יעקב חליל הקסם" שרתי גם במקהלה.למדתי בתיכון "אחד העם".
 
המצב הכלכלי בבית היה קשה. הרגשתי צורך לעזור והתחלתי לחלק את העיתון הקומוניסטי "קול העם". כל בוקר, בשעה 03:30, נסעתי על האופניים למרכז פתח תקווה אל הצריף של התנועה הקומוניסטית, מסדר את העיתונים ומחלקם למנויים בפתח תקווה ובפרברים: מעברת שעריים, כפר סירקין ועוד… כ- 30 ק"מ כל יום! סיימתי את העבודה בשעה 07:00 בבוקר והלכתי לבי"ס.
 
ביום אחד גשום אחד מצאתי את חבילת העיתונים שציפתה לי זרוקה בתוך שלולית מים. שמעתי התרברבות של בחור גדול ממני שזרק את העיתונים בגלל סלידתו מהקומוניסטים. הרגשתי צורך ללמד אותו לקח. החטפתי לו מכות נמרצות ובסוף תפסתי בשערותיו והכנסתי את ראשו לשלולית. למחרת מצאתי אותו חבול בפנים ומבויש… הייתי בתנועת הנוער "מחנות העולים" ונעשיתי קומונר. התגייסתי לנח"ל עם גרעין המיועד לקיבוץ נתיב הל"ה.   
 
העשרה
קול העם: "קול העם" היה עיתון יומי עברי של המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה ושל ממשיכתה, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), שיצא לאור בין השנים 1937 עד 1975. פסק הדין בעתירה שהגיש העיתון כנגד סגירתו, הידוע כ-"בג"ץ קול העם" (1953) מהווה את אחד מן הניסוחים החשובים להגנה על חופש הביטוי בישראל". ויקיפדיה
תשע"ו, 2016
 מדריכה יישובית איילת שחק 

מילון

קול העם
קול העם" היה עיתון יומי עברי של המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה ושל ממשיכתה, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), שיצא לאור בין השנים 1937 עד 1975. פסק הדין בעתירה שהגיש העיתון כנגד סגירתו, הידוע כ-"בג"ץ קול העם" (1953) מהווה את אחד מן הניסוחים החשובים להגנה על חופש הביטוי בישראל.

ציטוטים

”לימדתי את עצמי לנגן משמיעה הופעתי בבי"ס והמנהל קרא לי "יעקב חליל הקסם"“