מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילד של ארץ ישראל

אני ונכדותיי תמר בורגן והינדי ניימרק
בצעירותי
תשוקה לעלות לארץ ישראל מילדות

שמי מרים נולדתי בשנת 1944 ב-ג' בכסלו, להוריי שרה הינדא ושלמה זלמן גוטמן בירושלים. רציתי לשתף את הדור הצעיר בסיפורי כדי שידעו להעריך את השפע שהקב"ה משפיע על הדור הזה ושידעו להודות.

מרים בילדותה

בילדותי

הוריי התחתנו מתוך עוני רב. העוני היה מנת חלקם של הרבה יהודים בפולין. אבא ז"ל מספר שלא היה לו שטריימל לחתונה שלו והוא לווה שטריימל. החתונה התקיימה בוורשה והיות שלא היה להם כסף מיותר אף אחד מאחיו לא הגיע. החתונה נערכה בדירה של קרוב משפחה. השכנים בבניין התנגדו לעריכת שמחה ולכן היה על המוזמנים לשמור על פרופיל נמוך ולחגוג בלי רעש. אך על אף שהריקודים היו במתינות הייתה שמחה יהודית אמתית שנמשכה שעות ארוכות. הגיעו כשלושים איש, מעט קרובי משפחה וידידים. כל זאת מכיוון שהעלויות של תחבורה היו גבוהות ולכן רק אמא של אבי-סבתא שלי, וההורים של אמי, סבי, סבתי וידידים שגרו בוורשה, השתתפו בחתונה.

הוריי ושני אחיי

כבר למחרת אבי חזר עם אמי, חמיו וחמותו לעיר שלהם, גריצע, ואמו חזרה לעיר שלה, בלנדוב. בגלל המצב הכלכלי עשו סעודת "שבע ברכות" רק בשבת, בחוג מצומצם של קרובי משפחה.

סבתי, אמא של אבי, שפרינצא פרדל גוטמן, הייתה אישה מיוחדת, צנועה ויראת שמים. בגיל שלושים ושש התאלמנה, אחרי שנים שהסבא, חיים צבי, היה חולה אנוש. ומאז הוטל עליה עול הפרנסה. שבעה ילדים היו לסבתי. הבכור, אבי, היה רק בן שש עשרה כשהתייתם מאביו. סבתא שפרינצא פרדל עמלה קשות לפרנס את ילדיה וכן לחנך אותם והיא עמדה במטלה בכבוד.

אני בגיל ארבע

אבי היקר, כבר בגילו  הצעיר, למד את מלאכת השענות ועזר לה ככל יכולתו. הוא נהג לספר סיפור מופת שקרה לו כשהוא למד את  מקצוע השענות. שני בני דודיו לימדו אותו במשך כל השבוע ובשבת היה חוזר לבית לעזור לאמו. מכיון שכולם היו אז עניים, אבי לא רצה לקחת להם מארוחתם. לכן, כל פעם שהיה אצל בן דוד אחד אמר לו שאכל אצל בן הדוד השני. באחד הפעמים בדרכו לביתו ביער חשש מכל מיני תקריות, פתאום שמע רעש של סוס וראה אדם שנראה כמו אציל פולני רוכב על סוס.  כשהרוכב ראה את אבי עומד כך בתחילת היער שאל אותו: "האם אתה רוצה לעלות על הסוס?" אבי סרב ואמר שהוא רוצה רק ללכת לצדו, כשהוא ממשיך לרכב על הסוס. כשחצו את היער והגיעו לסופו אבי הסתובב לומר לו תודה, אך הרוכב נעלם. אבי ז"ל תמיד היה אומר שכנראה היה זה אליהו הנביא.

אמי

אבי

אחרי החתונה של הוריי, אמי התגוררה ליד ההורים שלה ועזרה להם בחנות הכובעים שלהם. הם ייצרו כובעים לנשים מלֶבֶד. אבי היה נוסע לעזור לאמו בפרנסה ומגיע הביתה לשבת.

העבודה של הסבא, חיים צבי, כללה נסיעות לוורשא שהיתה רחוקה כשישים ק"מ מבלנדוב. הוא היה קונה מוצרים שונים ומוכר אותם. במצב הכבישים בימים ההם זה היה לפעמים לוקח שעות להגיע. הוא היה סוחב על גבו חבילות וחלקי חילוף לכל מיני מכשירים שהיה מתקן. אנשים לפעמים היו מבקשים ממנו שיעשה טובה ויביא להם רק משהו קטן ואז החבילות היו רבות… בשנים מאוחרות יותר, כשהסבא כבר לא היה בקו הבריאות, אבי ז"ל ואמו היו עושים את המסע ונושאים על גבם את החבילות הרבות בכדי להביא פרנסה.

סבא חיים צבי נפטר בגיל שלושים ושבע לאחר סבל של שנים רבות מחולי ומכאוב עד לפטירתו. סיבת מחלתו הייתה מחמת "עונש" שהוא קיבל מהצבא הפולני שגייסו אותו. היה זה בחג שבועות. הוא ביקש להשתחרר לחג וקיבל אישור רק ליום אחד. מכיון שלא חזר מיד אחרי החג הראשון (בחו"ל חוגגים שני ימי חג) הוא קבל עונש והיה צריך לסחוב על גבו החלוש שק כבד מלא בחול וכך לצעוד במשך עשר שעות כארבעים ק"מ. לא התחשבו בו שהיה אדם חלש מלכתחילה. עם תום המסע המפרך הזה הוא נפל למשכב והיה שבר כלי. עברו ימים מעטים והוא חלה בדלקת ראות שבזמנים ההם הייתה מחלה קטלנית. החולי הלך והסתבך. גופו החלש לא הצליח להתמודד ואשפזו אותו בבית רפואה וכך גרר את מחלתו במשך תשע שנים שבהם הילדים הרכים (בני שש עשרה ומטה) רואים את אביהם מול עיניהם בחדר היחידי של הבית, נאנק וסובל ייסורי איוב.

פטירתו הייתה טרגדיה איומה לבני המשפחה. אחי, חיים צבי, נולד והורי רצו לעלות לארץ בגלל קשיי פרנסה (לפני השואה). לא כל אחד יכל לקבל את האישור (סרטיפיקט), בכדי לקבל אישור לכניסה לארץ היו כמה תנאים: מבחן בריאות, מבחן תעסוקתי, תשלום עבור האישור, שוחד לפקיד וכרטיסי נסיעה. את כל התנאים הללו מלאו הוריי בהצלחה ב"ה. כשהם הגיעו לארץ חיפשו פרנסה. כל יום אבי חיפש איפה לעבוד בכדי להביא פרנסה לבית. בכל עבודה שהוא היה מוצא, דרשו ממנו לעבוד בשבת. אבל אבי עמד על שלו ולא עבד בשבת ולכן כל יום היה צריך לחפש עבודה שונה. כגון: אופה, סולל כבישים ובקטיף תפוזים. אבל המקצוע האמתי היה "שען מומחה". הוא כתב לאמו בפולין וסיפר לה על כל הקשיים של הפרנסה בישראל. אמו שפרינצה פריידל כתבה לו שהמצב בפולין יותר טוב ושהם יכולים לחזור לפולין.

אבי תמיד היה מספר לי, שזו השגחה פרטית שלא היה לנו כסף לכרטיס, כך חיינו ניצלו (כמה זמן אחרי אותו מקרה התחילה השואה האיומה). במשך המלחמה הארורה, סבתי התרוצצה במחנות ועלתה על המוקד עם חמישה מילדיה. יהי זכרם של כל בני המשפחה ברוך. ה' יקום דמם. מכל המשפחה שנרצחה, נשאר רק אחד ששרד את המחנות, אח של אבי, דוד בן ציון שהאריך ימים ונפטר רק לפני חצי שנה.

אנו המשכנו את חיינו בעוני, ונולדו עוד חמישה ילדים. גרנו בירושלים בדירה שבה היו שני חדרים שנכנסים אחד בתוך השני, המטבח והשירותים היו בחוץ (ציבורי). המקרר היה מין קופסא עם קרחים שהקרחים תמיד היו נוזלים ממנו. את האוכל בישלו על פתיליה או פרימוס.

אמי עם חברותיה ב"הכשרה"

מלחמת השחרור הביאה טרגדיות למשפחתנו. אחי אריה, שהיה בן תשע בלבד, שיחק ליד הבית כשנפלו פצצות. הוא נפגע קשות ונפטר לאחר כמה ימים. אמי הייתה לאחר לידת אחותי הקטנה וחלתה במחלה שממנה לא קמה. אבי שם את אחותי התינוקת שפרינצה חנה ב"ויצו". לאחר השבעה כשהוא בא לראות אותה הודיעו לו שהיא נפטרה בלילה יחד עם עוד שישים תינוקות מאבקת חלב שהיתה מקולקלת. הסיפור הנורא הזה רק הוסיף סבל ומכאוב לאבי ז"ל. בימים אלו הסיפור נפתח ונבדק מחדש בכל הקשור ל"ילדי תימן". יש אפשרות שאעשה בדיקת די אן איי, בכדי לאתר את אחותי האבודה.

אבי המשיך במקצוע השענות ומאד הצליח. כששענים לא הצליחו לתקן שעון הם היו ניגשים למומחה של ירושלים. בשנת 1953 שלח דודי, בן ציון, ששרד את השואה והיגר לארה"ב, אישורי כניסה לאמריקה לאבי כדי לעזור לו לשקם את חייו. אבא לקח רק אותי כי שלושת אחיי היו מסודרים בישיבות. היה לו מאד קשה לעזוב את ארץ ישראל.

באמריקה למדתי במוסדות בית יעקב. כשנכנסתי לתיכון הכרתי את הבנות מחב"ד והתקרבתי לרבי מליובאוויטש. כשסיימתי את לימודיי השתדכתי עם בעלי וחזרתי לגור בארץ לפי הוראות הרבי. אבי ז"ל היה מגיע לבקר אותנו לעיתים קרובות. הוא היה דוגמא אישית לנו ולילדינו בטוב ליבו ושמחת חייו על אף החיים מלאי הסבל שהיו לו.

יהי זכרו ברוך!

"וידגו לרוב בקרב הארץ" – סעודת "מלווה מלכה לנכדים", לנינים ולניני נינים

קישור למצגת שהכנו: סבתא שלי מספרת לי-מרים בלוי

הזוית האישית

סבתא מרים: ראשית ברצוני להודות לכל הנוגעים בדבר על הרעיון הכביר של מפגשי סבתא-נכדה. הזדמנות פז להעביר את לפיד הדורות וכן זמן איכות לשבת ולפטפט באווירה נינוחה. שמחתי לראות התעניינות כנה לשמוע על הדורות הקודמים. כל כך חשוב בעיניי שזה יעבור הלאה ולא יישכח.

היות והיו לי שתי נכדות לשתף, זה היה מעניין לראות את נקודת המבט של כל אחת ולשמוע את השאלות השונות שכל אחת שאלה. זו היתה הזדמנות יוצאת מן הכלל להעביר את המסרים שאני מאמינה בהם ושהן כתבו ללא ששאלו אלא כי הן חוו והטמיעו בתוכן. למשל "להסתכל על חצי הכוס המלאה", "להכיר תודה", שהם נר לרגלי ואני משתדלת להיות "נאה דובר ונאה מקיים".

היו שבועות שוויתרתי על יום עבודה בכדי להגיע, כי זה היה מאוד חשוב לי. במיוחד כשראיתי אותן מחכות לי בשער בית הספר ועיניהן אורות כשהן ראו אותי מתקרבת לשער. זה שימח אותי ודרבן אותי להיות עקבית ולהגיע למפגשים.

השיא היה בטיול לבית התפוצות. מדריכה מדהימה שהייתה קשובה ומתעניינת כשסב וסבתות שיתפו. וכן "דונה גרציה" שהייתה מקסימה והעבירה באוטנטיות את התקופה של רדיפת היהודים באינקוויזיציה. תודה לכן על המסירות והרצינות. המון הצלחה!

הנכדות – תמר והינדי: מאוד נהנינו מתוכנית הקשר הרב דורי. במיוחד אהבנו את הפגישות עם סבתנו היקרה. זו הייתה חוויה מרגשת עבורנו לשמוע ממנה את הסיפורים המרתקים שלה. אנו רוצות לאחל לסבתנו היקרה, שבהמשך החיים היא תרווה מאיתנו נחת ותמשיך להיות תמיד בשמחה.

מילון

פתיליה
כירה ניידת, הבנויה ממכל דלק נוזלי, בו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת. קרוסין הוא הדלק הנפוץ לפתיליות; בישראל הוא מכונה "נפט" אף כי אינו נפט אלא דלק המתקבל מזיקוק נפט. את הקצה העליון של הפתילה מדליקים על ידי גפרור וחומר הדלק עולה בפתילה בשל עקרון הנימיות, מתאדה ובוער. על מסגרת המתכת שמעל מניחים את כלי הבישול. חומה של הפתילייה נמוך ולכן היא משמשת לבישול אטי.

פרימוס
כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20.

שטריימל
כובע פרווה שיהודים חרדים חסידיים יוצאי מזרח אירופה נוהגים לחבוש לאחר הנישואין בשבתות, חגים ובימי חול המועד. המנהג הוא גם נחלתם של קבוצה קטנה של "מתנגדים" בירושלים (ה"פרושים" מבני היישוב הישן).

ציטוטים

”יש להסתכל על חצי הכוס המלאה.“

”להיות בשמחה תמיד!“