מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדי המעברות של שנות ה-50

אני ובעלי היום
בילדותי מצד ימין עם יד בפה עם דודה שלי
מזל כהן חתן

שמי מזל כהן, נולדתי בישראל, בעיר חיפה, למשפחת חתן. הורי נולדו בעיראק. אבי היה בן 60 כשהתחתן עם אמי כשהייתה בת 20.

כיום אני גרה במושב זרעית, נשואה עם שבעה ילדים. "זַרְעִית (כְּפַר רוֹזֶנְוַלְד) הוא מושב בגליל העליון… סמוך לגבול ישראל-לבנון, בתחומי המועצה האזורית מעלה יוסף. במושב מתגוררים כיום כ-250 תושבים. בניית המושב החלה ב-30 בינואר 1966, והוא נחנך בשנת 1967 על ידי בני מושבים בגליל, במסגרת מבצע סו"ס (מבצע "סוף סוף"), שנועד לתגבר את ההתיישבות היהודית בגליל. כעבור שנתיים שונה שמו מ"זרעית" לכפר רוזנוולד" (ויקיפדיה)

הורי סיפרו לי בילדותי שהחיים בעיראק היו מאוד מורכבים. והם חוו תקופה קשה מאוד בזמן פורגרום הפרהוד. באותה תקופה היו מתנקלים ליהודים. עד אז חיינו ביחד עם הערבים. משפחת הורי גרה בשכנות עם ערבים באותו בניין. יום אחד השכנים מלמעלה קראו לסבתא שלי לעלות למעלה הם אמרו לה "בואי מהר הבן שלך נהרג". כשסבתא עלתה למעלה, ירו בה ופצעו אותה. אחר כך אספו את כל הפצועים והורידו אותה באלונקה. אמא שלי והדודות בכו וצעקו, וסבתא הרגיעה אותם שהיא בסדר ולקחו אותה ל"טיפול". בבוקר בני המשפחה החלו לחפש את הסבתא בכל בתי החולים ולא מצאו אותה. מאוחר יותר ספרו להם שכל הפצועים וההרוגים נקברו יחד בקבר אחים, והסבתא נקברה בעודה בחיים.

בשנים שאחרי המקרה הזה המשיכו להקשות על היהודים בעיראק והורי החליטו לעלות לישראל ולעזוב את עיראק. הוריי הגיעו לארץ מעיראק עוד לפני שנולדתי. כשהגיעו לארץ שיכנו אותם במעברה בחיפה, שם אני נולדתי בשנת 1952.

אני מצד ימין עם יד בפה עם דודה שלי

זכור לי כי בילדותי ההורים שלי גידלו יונים, כשהיונים היו גדלות, הורי היו מוכרים אותן ובכסף היינו קונים סחורה לחנות הירקות שהיתה לנו. כשהיו הולכים למכור את היונים, הם היו מושיבים אותי על העגלה מאולתרת שהיתה עשויה מקופסא ומוטות לנשיאה. אני זוכרת שהדוד שלי היה קורא ליונים וכולן היו מגיעות. מאז קשה לי לראות יונים באויר, זה מזכיר לי את המשפחה שלי, הורי ודודי שכבר אינם בין החיים.

אירוע משמעותי בחיי

כשהייתי בת עשר הלכתי עם חברה שלי ועם אימא של החברה לראות בית עם קומות. משהו שהלהיב אותנו באותה תקופה כי היו מעט כאלה. הגענו לבנין ועלינו לקומה הכי גבוהה. כשהגענו למעלה, הסתכלתי למטה וראיתי תהום. מיד קיבלתי סחרחורת ואיבדתי את שיווי המשקל שלי, באותו רגע כמעט נפלתי למטה. מזל שמשכו אותי בשנייה האחרונה לפני שנפלתי והצילו את חיי. מאז יש לי פחד גבהים. אפילו לבן שלי, שגר בקנדה כבר 19 שנים, לא טסתי ולא הייתי אצלו אפילו פעם אחת.

בילדותי למדתי בבית ספר עצמאות בקריית אתא, אולם לא המשכתי ללמודי בבית הספר התיכון כי הייתי חייבת ללכת ללמוד מקצוע על מנת לעזור למשפחה להתפרנס. אבי היה כבר מאוד מבוגר והתקשה לפרנס את המשפחה. אני שהייתי הבכורה מתוך שמונה אחים נאלצתי לעזור. לכן למדתי תפירה, והייתי מתקנת בגדים וחליפות תמורת כסף.

כשהייתי בת 14, המשפחה הכירה לי בחור מעין יעקב, שמו אליהו, שגדול ממני בעשר שנים.

אני בגיל 15 – מאורסת לבעלי

אני ובעלי והמשפחה בגיל 16 בקריית שמונה

אחרי כשנתיים, בשנת 1969, התחתנו אליהו ואני. כשהיית בת 17 בלבד כבר נולד בננו הראשון. לאחר מכן נולדו לנו עוד שישה ילדים, בגיל 27 הייתי אם לשבעה ילדים.

אני ובעלי בני 18

כיום אני בת 66, סבתא לעשרים נכדים ושני נינים. אנחנו משפחה חמה ומלוכדת. אני אוהבת בעיקר את המפגשים המשפחתיים בחגים ובשבתות בהם כולנו יחד.

עם הנכדים בפיקניק

הזוית האישית

מזל כהן: אני אוהבת מאוד את הטבע ובעיקר לטייל בטבע. יש לי אהבה מיוחדת לעופות ערביות בגלל הצבעים המיוחדים שיש להן.

במפגש תיעוד בבית חינוך גליל מערבי

מילון

פרהוד
רעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, בירת עיראק, בחג השבועות ו' בסיוון-ז' בסיוון תש"א, 1-2 ביוני 1941

זרעית
"זַרְעִית (כְּפַר רוֹזֶנְוַלְד) הוא מושב בגליל העליון... סמוך לגבול ישראל-לבנון, בתחומי המועצה האזורית מעלה יוסף. במושב מתגוררים כיום כ-250 תושבים. בניית המושב החלה ב-30 בינואר 1966, והוא נחנך בשנת 1967 על ידי בני מושבים בגליל, במסגרת מבצע סו"ס (מבצע "סוף סוף"), שנועד לתגבר את ההתיישבות היהודית בגליל. כעבור שנתיים שונה שמו מ"זרעית" לכפר רוזנוולד" (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כיום אני בת 66, סבתא לעשרים נכדים ושני נינים. “