מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות שמחה, אהבה צעירה ואימהות

מימין - סבתא חוה, עידו, אריאל וסבתא רחל
דיוקן - סבתא חוה והאורדיון
סיפורים מחיי

ילדותי

שמי מהבית חוה שמידט. אבי אליהו שנפטר לפני שנתיים בגיל 94 היה ניצול שואה שהגיע לארץ לאחר שאיבד את כל משפחתו: הורים, אחיות ודודים. אמי, שחיה עמנו, ילידת הארץ ודור שישי בארץ (ירושלים ורחובות). נולדתי בקיבוץ בית זרע שבעמק הירדן בשנת 1946, שנתיים לפני קום המדינה. עם לידתי הורי שהכירו בקיבוץ החליטו לעבור לגור בראשל"צ. מכיוון שהיו חסרי כל, גרו בצריף סמוך לפרדס ואמי מספרת, שתפוזים היו המאכל העיקרי שלה.

אני זוכרת את ילדותי בראשל"צ שמחה ומלאת חוויות. העיר שמונה היום כ-250,000 תושבים, הייתה מושבה בת 20,000 תושבים. למדתי בבית ספר "חביב", בית הספר העברי הראשון בארץ מ-1882, הממוקם ברחוב ממש עתיק צמוד לבית הכנסת הגדול מאותה תקופה. בית הספר היה גדול במיוחד והשתרע לאורך רחוב שלם. אני זוכרת את חצר בית הספר הרחבה. בכל בוקר היו כל התלמידים מסודרים למסדר בוקר לפי כיתות. אני הייתי בכיתה א3-ח3. המורים היו מאוד סמכותיים ועד היום אני זוכרת את המורה למוזיקה, מקצוע שבדרך כלל התלמידים מזלזלים בו, אך הוא היה מאוד מאיים ולמדנו ממנו הרבה כמו: להאזין למוזיקה קלאסית, "לילה על הר קירח" של מוסורגסקי, יצירה שלא אשכח לעולם. שם המורה הוא חנוך רון, לימים… מבקר מוזיקה ידוע ועיתונאי. כמו כן, היה חוג חליליות בהנהלת יחזקאל בראון, מלחין ישראלי ידוע.

אני רוצה לספר מקרה, לא לחיוב, שקרה לי בכיתה ח' בה למדנו על מרד בר כוכבא. בכל קיץ הייתי נוסעת למושב ארבל שמעל הכינרת, לחברים של הורי, שהיו להם ילדים בגילי. יצחקי הבן, לקח אותי לאתר ארכאולוגי ליד המושב ואספנו מטבעות עתיקים. למורה שלימדה על המרד הבאתי קופסת מתכת של סוכריות, מלאה במטבעות יפהפיות כדי להדגים ממצא מאותה תקופה. כמובן ולצערי לא ראיתי יותר את המטבעות האלה. רק כעבור עשרות שנים הבנתי שהמורה חמדה את המטבעות לעצמה.

זה היה פרק בילדות. עדיין לא סיפרתי על חיי החברה בתקופה זו, אבל זה כבר סיפור אחר לזמן אחר…

הילדה חוה

בגרות

חיי הנערות שלי המשיכו גם במסגרת בית ספר יסודי עד כיתה ט' כשעברנו לתיכון. מגיל 12 חיי החברה התמקדו במסיבות בימי שישי. היינו חבורה של זוגות מקובלים וכל פעם נפגשים בבית של מישהו אחר. שיחקנו משחקי חברה כמו: אמת או חובה, חבילה עוברת והיו כותבים "סקאצ'ים", "פיליטונים" סיפור בצורה הומוריסטית על מה שקרה בחברה בשבוע האחרון.

כדי להתקבל לתיכון היה עלינו לעבור בחינה שנקראת "סקר": ומי שעבר עלה לכיתה ט' בגימנסיה ריאלית ראשון לציון – תיכון ברמה גבוהה ביותר, ומי שלא עבר הלך לבית ספר מקצועי או חקלאי.

בכיתה ט' היינו 52 תלמידים בכיתה. זכורים לי רוב המורים, במיוחד המחנכת שהייתה מלמדת ספרות, חנה שוהם, שזכורה לי עד היום בצניעותה. כל החורף הייתה מגיעה במגפי גומי ובעלה היה מביא אותה על תלת אופנוע. המורה לתנ"ך נקראה על ידנו בשם כינוי "משמע" כי כל משפט שני היא הייתה אומרת – משמע…?

המנהל היה מבוגר מאוד, גדל גוף, קירח ובעל סמכות מאוד חזקה. כשהוא היה עובר במסדרונות כולם היו יראים מפניו. ידוע לי שבתיכון זה אחוז עוברי הבגרות היה הגבוה בארץ.

בכיתה ט' התחילו חיי החברה במסיבות הסלוניות בבתים.  רקדנו לצלילי אלביס פרסלי, הביטלס, ניל סדקה, הפלייטרס. ריקודים של: צ'ה-צ'ה-צ'ה, רומבה, סמבה וסלואו שבו הייתה הזדמנות לבנים להצמיד את הבנות. הבנות לבשו שמלות רחבות כמו שהתלבשו בשנות השישים.

במקביל הייתי גם בתנועת השומר הצעיר בקן של ראשון לציון שהיה קרוב לחולות העיר. רוב הכיתה הייתה בתנועת הנוער מכבי.

הלימודים בתיכון היו לא קלים במיוחד, בתחילת שמינית נאלצתי לעבור לחיפה. אבל בשביעית התכוננו לצעדת ארבעת הימים. עם מאמץ מפרך של הליכות ממושכות גם בחולות. בתעודת הציונים באותה תקופה היה לי שלילי אחד ואמי אסרה עליי לצאת לצעדה. בתקופה זו גרנו כבר בחיפה. כמובן שלא הסכמתי עם רוע הגזרה ובלילה כשכולם ישנו ניגשתי לארנק של אבי לקחתי כסף ויצאתי לפנות בוקר לכיוון ראשון לציון. התמרדתי! זה היה שווה! היתה לי חוויה של צעדה במשך ארבעה ימים בדרך לירושלים ובתוך ירושלים, עם כל הקהל המריע. כמובן שחטפתי על הראש. אבל כל משפחתי המורחבת – דודים, בני דודים – חמולה די גדולה זוכרים לי את זה לטובה.

שמינית בחיפה מאמץ קשה לאחר ניתוק חברתי בגיל ההתבגרות וחומר לימוד שונה בבית הספר בחיפה.

צבא

בדצמבר 1964 התגייסתי לצבא. טירונות ארוכה של שלושה חודשים בגשמים ובבוץ.

סיפור נחמד קשור לסדרה במסגרת הטירונות: אימונים בשדה, לינה באוהלים, בחוץ משתוללת סופה וקוראים לנו בערב לבוא לשמוע זמרת, חיילת ששרה יפה. מסתבר שזו הייתה חווה אלברשטיין חיילת אחת מאיתנו. מאוחר יותר נודע לי שגם היא נולדה בשמיני בדצמבר כמוני. (היא סיימה תיכון קריית חיים שכמה שנים לאחר מכן אני לימדתי שם גיאוגרפיה). השירות הצבאי עבר בחיל האוויר ביחידת טילי הוק (קרקע אוויר). הייתי הפקידה הראשית של היחידה הראשונה שהגיעה לארץ והוקמה בבית הספר הטכני של חייל האוויר. השירות היה נהדר. חברה מוכשרים שקיבלו הכשרה בארצות הברית. וכולם הפכו לאנשי היי-טק.

בשרות הצבאי

החתונה שלי

ב-17 באוגוסט 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הלך הרוח בקרב הצעירים היה להתמסד ולהקים משפחה. כל זוגות האוהבים, כולל אני ואבי, התחתנו. אבי, היה חייל בחיל האוויר, מדריך בבית ספר הטכני של חיל האוויר ואני סטודנטית.

החתונה התקיימה בבית הרופא, אולם צנוע בכרמל. אורחים היו בני משפחה וחיילים מהבסיס. הכיבוד מזנון, מוזיקת רקע, צילומים שחור-לבן, מעט צבעוני. החתן בחליפה, והכלה בשמלת זהב עם תסרוקת גבוהה (חלה). היה שמח. בריקודים הרימו על כיסא את החתן והכלה. קיבלנו מתנות סטנדרטיות. הצילומים מהחתונה מעידים על מפגש משפחתי גדול לצערי. חצי מהאנשים המופיעים בהם כבר לא איתנו, כולל החתן אבי.

בחתונתנו

העליות לארץ והתייחסותי אליהן 

מפגש ראשון עם אוכלוסייה שהגיעה מארצות שונות היה בבית ספר היסודי. בכיתה היו לנו עולים מתימן, מפולין, ומרוסיה. אני זוכרת שמדי פעם הגיע ילד חדש שבקושי ידע את השפה העברית והסתכלנו עליו כמישהו זר והוא מאוד השתדל להיות מקובל ולבסוף השתלב יפה.

מפגש נוסף עם גלויות שונות הזדמן לי כאשר ליוויתי את אבי, שהיה אחראי על התיישבות עולים בנקודות שעלו על הקרקע בגליל התחתון. שם ראיתי לראשונה אוכלוסייה מכורדיסטן שלמדה את יסודות החקלאות. אני זוכרת במיוחד את החתונה עם ריקודים כורדים שמאוד שונים מהישראלים.

——-

להשלמת סיפור הסבים, אי אפשר בלי לספר קצת סבא אבי, שנולד בשנת 1945 בקרית חיים, להורים שבאו מפולין לפני מלחמת השחרור. אבי למד בנערותו בבית ספר הטכני של חיל האוויר, ואחר כך שירת שם כחייל ומדריך חשמל מטוסים לצוותי אוויר. שם פגשתי אותו והרומן הוביל לחתונה. התוצאה היא אסנת, האימא של אריאל ועידו.

דיוקן – הקשר הישראלי

בחרתי באקורדיון, כחפץ שמאפיין אותי. למדתי לנגן באקורדיון בילדותי והוא שימש אותי גם לפרנסה כמורה לריתמיקה בגני ילדים בזמן היותי סטודנטית. ילדיי ונכדיי נהנו בימי הולדת מהליווי המוזיקלי. האקורדיון היה בעדיפות ביחד עם נעלי ריקוד, שמסמלות את אהבתי לריקוד קלאסי וריקודי עם.

הזוית האישית

חוה ליאור: המפגשים היו מקסימים בעיניי. הייתה לי ולנכדיי, אריאל ועידו, הזדמנות להתפנות מכל העיסוקים והמחשבים למיניהם ולהקשיב, לשוחח ולשתף פעולה, כדי ליצור משהו משותף. מאד מעריכה את המאמץ של כל השותפים. גם הילדים מצידם הביעו הערכה ואהדה למפגשים והרווח כולו שלי ושלהם.

מילון

בית ספר חביב
בית הספר "חביב" בראשון לציון הוא בית הספר העברי הראשון בעולם ובארץ ישראל שבו כל מקצועות ההוראה נלמדו בעברית. בית הספר נוסד בשנת ה'תרמ"ו (1886) ופעיל עד היום.

ציטוטים

”התמרדתי! זה היה שווה! היתה לי חוויה של צעדה במשך ארבעה ימים בדרך לירושלים...“