מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות של נדודים

ילדותה של סבתא

משפחתי הגיעה מהעיר ליז'נסק בפולין.

בשנת 1939 כשהגרמנים פלשו לפולין משפחתי יצאה למסע בריחה מזרחה לעבר מדינות ברית המועצות.  נולדתי ב-7 במרץ בשנת 1943 בעיר סמרקנד באוזבקיסטן להורי יצחק ורחל וולבדכט.

אחרי מלחמת העולם השנייה

בשנת 1945 כשנגמרה מלחמת העולם השנייה ההורים שלי החליטו לברוח מרוסיה לגרמניה, שהייתה אז מחולקת לארבע מעצמות – רוסיה, אמריקה, צרפת ואנגליה. הגענו לאזור האמריקאי באזור העיר פרנקפורט, "התגוררנו" במחנות עקורים והעבירו אותנו ממחנה למחנה.

אבא שלי חרש את אירופה כדי לחפש שרידים מהמשפחה ששרדו את השואה. הוא מצא את אחותו הקטנה בזלצבורג שבאוסטריה ממנה קיבלתי בובה ועריסה ומחרוזת. את הבובה והעריסה השארנו במרסיי כי היה לנו משקל עודף. בברלין אבא שלי מצא את המשפחה של אמא שלי.

במחנות עקורים היו חיי חברה. קיבלנו חבילות אוכל מארגון הפליטים של האו"ם – אונרא  ובמשך הזמן קיבלנו גם חבילות מהג'וינט ואז כבר הייתה רווחה.

העלייה לארץ

בשנת 1948 התחלנו במסע לישראל דרך מרסיי בצרפת שם היינו מספר חודשים עד שהגענו לארץ. בארץ הגענו לעיר חיפה שם אבא שלי קנה דירת חדר.

החיים בחיפה

למדתי בבית הספר לבנות "מזרחי". בגיל 15 יצאתי לעבודה לעזור בפרנסה ולטפל בהורי המבוגרים. הייתי נערה שליחה במשרד, עסקתי בפקידות ובהנהלת חשבונות, העבודה הייתה מאוד מאוד קשה. בבית, ההורים שלי היו קשיי יום, ניצולי שואה, מאוד דאגנים. אמא שלי פחדה שנצא לטיול היא הייתה חרדה שתגיע מלחמה ולא יהיה אוכל אז היינו חייבים לאכול. גרנו בשכונת מצוקה. בשלב מאוחר עברנו להדר על יד שוק תלפיות. היו תקופות שהיה מחסור באוכל.

נישואים

בשנת 1965 התחתנתי עם יצחק אידלברג. הקמנו בית ועסק קריית שמואל. נולדו לנו חמישה ילדים: ראובן, אלי, עפר, חנה וצביקה. זכינו לחתן את כל ילדנו, ולעת זקנתנו עברנו לגור על יד הבן הכלה והנכדים בשדה יעקב.

זכינו ב"ה ל-21 נכדים ולנינה.

 

הזוית האישית

נהנתי מאוד לשמוע את סיפורה של סבתא שלי

מילון

עקורים
אנשים שהוציאו אותם מהמקום בו הם חיים

ציטוטים

”"תודה לאל היום יש לנו משפחה גדולה עם הרבה נכדים ואפילו נינה אחת! כן ירבו"“