מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות קשה – זכרונות מגטו ברשד

אני וסבא מתעדים
סבא כשעלה לכיתה א בשנת 1946
מילדות וחיים קשים בגטו לחיים חדשים ומוצלחים בישראל

קוראים לי אברשה קראו לי כך על שם סבא שלי שקראו לו אברהם. אני נולדתי במולדובה בשנת 1938 ב-18 באוגוסט.

%d7%9e%d7%a4%d7%aa-%d7%9e%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%91%d7%94
מפת מולדובה

הילדות שלי

היה לנו בית גדול עם 4 חדרים גרנו שם אמא אבא אני ואחותי. גרנו במקום שבו גרו גם יהודים וגם מולדובנים. גרנו מאד קרוב לגבול עם רומניה וכשפרצה מלחמת העולם השנייה לקחו את אבא שלי, אחד מהראשונים, למילואים בצבא.

כשאבא שלי הלך נפרדתי ממנו וזכרתי איך הוא נתן לי חתיכה קטנה של סוכר עם לחם, הייתי בן 3 שנים אבל בכל זאת זכרתי את זה. לפני המלחמה אבא שלי עבד בייצור יין ואמא שלי מכרה את היין שאבא היה מייצר. בזמני הפנוי היינו משחקים אני ואחותי מתחת לבית. בתקופתי עדיין לא היו להקות וזמרים מוכרים. פעם היה נהוג שאנשים רגילים מהקהילה היו מנגנים ברחובות.

בתאריך 21.6.1941 התחילה מלחמת העולם השניה. המקום שבו גרנו היה מאד קרוב לגבול עם רומניה. ישר כשהתחילה המלחמה לקחו את אבא שלי להילחם. למרות שהייתי רק בגיל 3 אני זוכר ממש טוב את הרגע שבו נפרדתי מאבי הוא הרים אותי לידיים וכיבד אותי עם חתיכת סוכר ולחם. זה היה רגע הפרידה עם אבא שלי לכל החיים הוא כבר לא חזר מהמלחמה הוא מת בתאריך 27 למרץ שנת 1945 בצ'כוסלובקיה. איפה קברו אותו לא ידוע ואי אפשר למצוא אותו עד היום. אני אמא ואחותי לא הספקנו לברוח וישר נכנסנו לגטו בעיירה "ברשד" שבאוקראינה. היו לנו שם חיים מאד קשים החיים שם היו עם המון רעב וקור. בגטו הנאצים השפילו ושיגעו אותנו והיו מנסים עלינו תרופות.

את אמא שלי תמיד היו מכריחים להביא  אותי לבית המרקחת הזה כדי לבדוק את הבריאות שלי והיו שמים לי המון זריקות הייתי הולך לשם ברגל ומשם היו מוציאים אותי ומחזירים אותי לידיים של אמא וככה היינו צריכים לעשות כמה פעמים בשבוע. מהניסויים האלה אני נהייתי חולה והתכסיתי בכל הגוף בפצעים על העור. בגטו לא היה לי את התרופה הנחוצה למחלה. הרגשתי מאד לא טוב בכיתי והתלוננתי הרבה, אמא שלי הייתה צריכה תמיד להחזיק אותי על הידיים, לא יכולתי לאכול כי לא היה מה וגם תרופות לא היו. בגלל המחלה שלי היה לאמא מאד קשה והיא כל הזמן ביקשה מאלוהים שיעזור לי להחלים או שיקח אותי אליו במקום לעבוד כל כך קשה וכדי שאני לא אסבול כל כך.

אבל אלוהים לא היה צריך אותי חולה והוא נתן לי חיים במתנה ואחרי זמן קצר מצבי השתפר. החיים בגטו היו מאד מאד קשים אבל אם אלוהים אמר שנחייה באמת נשארנו בחיים.

בשנת 1944 הצבא הרוסי שחרר אותנו ואנחנו חזרנו שוב למולדובה לעיר האהובה שלנו אבל כל הבית שלנו היה הרוס וגנוב..

%d7%9b%d7%99%d7%aa%d7%94-%d7%90%d7%90
יום ראשון בכיתה א' 1946

אחרי המלחמה העיר שלנו נהרסה ולנו הילדים אלה שנשארו חיים היה רק דבר אחד לעשות: ללכת לבית הספר ללמוד ואחרי בית הספר לשחק במשחקי מלחמה והיינו רצים בין בתים הרוסים וגבעות. התחביב שלנו בגטו היה להכעיס ולעצבן את הנאצים ולזרוק אבנים דרך הגדר ישר עליהם בגלל זה הצבא שלנו היה תופס אותנו ומזהיר אותנו לא לעשות את זה יותר. בחורף היה לנו אפילו יותר מעניין כי היה הרבה שלג והיה מאד יפה היינו גולשים על השלג במחליקיים ומגלשיים אנחנו הילדים הכנו אותם מעץ.

בשנת 1953 אני סיימתי את בית הספר 7 כיתות. ואז  נסעתי לצ'ירנווצה  והתחלתי ללמוד בבית ספר לבנייה/טכניון וב-1957 סיימתי את הטכניון. לאחר מכן שוב חזרתי לעיר שלי פלשתי ואז התגייסתי לצבא באוזבקיסטן בעיר טשקנט ב-1960 סיימתי את הצבא. אחרי הצבא שוב חזרתי לעיר שלי פלשתי והתחלתי לעבוד במקצוע שלמדתי בטכניון, כלומר בנייה.

הפגישה עם אשתי

בשנת 1960 הגעתי לעיר שלי פלשתי ושם פגשתי את אשתי לעתיד והיא מאד מצאה חן בעייני. היא עדיין הייתה תלמידה. בשנת 1964 אני נסעתי לחופשה בעיר שבה היא גרה. בעיר הזאת גר גם קרוב משפחה שלי ואני ביקשתי ממנו שהוא ילך לחפש אותה בעיר והוא ישר הצליח למצוא אותה וכך נפגשנו שוב, לאחר ארבע שנים והתחלנו לצאת ביחד. שמרנו על קשר המון המון זמן וביוני אני הצעתי לה נישואים ב-13 ביוני בשנת 1964 התחתנו. ובסופו של דבר נשארתי לגור יחד איתה בעיר שלה ונולדו לנו 2 ילדים בן ובת.

התעודה שלי מהחתונה (כתובה)

%d7%9b%d7%aa%d7%95%d7%91%d7%94
התעודה שלי מהחתונה (כתובה)

 

%d7%91%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%97%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%aa%d7%99
תמונות מהחתונה
%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99
המשפחה שלי

העלייה לארץ

בשנת 1991 קיבלנו את כל הטפסים והאישורים כדי לעלות לארץ ובתאריך 7 לאפריל כבר היינו בארץ. בנמל התעופה כשנחתנו פגשו אותנו מאד יפה ונתנו לנו את תעודות הזהות שלנו. כשהגענו לארץ פגשו אותנו אימי ואחותי ויחד איתם עברנו לגור בעיר קריית ביאליק. אחרי שהגענו הלכתי ללמוד עברית באולפן מיוחד לעולים חדשים. לאחר מכן התחלנו לעבוד.

בחודש יוני 2014 מלאו לנו 50 שנות נישואים וחגגנו חתונת זהב

50-%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%90%d7%99%d7%9f

סיפור חנוכה הראשון שלי

את החנוכה הראשונה בישראל אנחנו העברנו אצל אחותי בבית ביחד עם ילדיה. זה היה חג החנוכה הראשון שחגגנו כי ברוסיה אסרו עלינו לחגוג חגים יהודיים. ישבנו ביחד מסביב לשולחן החג קראנו  את סיפור חנוכה שרנו ורקדנו עם כולם. היה לנו מאד מעניין וכיף וככה כל שנה בחנוכה היינו מעבירים את החג.

הזוית האישית

שירי: היה לי מאד מעניין ללמוד על הילדות של סבא שלי ועל מה שהם עברו במלחמה היה לי כיף מאד למדתי להעריך את מה שיש לי כי הבנתי שלאותם אנשים שחיו פעם לא היה את זה.

אברשה: היה לי מאד כיף לשתף את הסיפור שלי ואני שמח שיהיו עוד אנשים שיוכלו לקרוא את סיפור החיים שלי ואני הייתי רוצה שהילדים של היום בחיים לא יעברו את הזוועות שאנחנו עברנו בתור ילדים ושיהיה שלום בכל העולם.

מילון

ברשד
עיירה באוקריאנה בה היה גטו. ברשד (באוקראינית: Бершадь; בפולנית: Berszad) היא עיר קטנה במחוז ויניצה שבאוקראינה, בה התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה.

ציטוטים

”אם תתמיד תצליח“