מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות קסומה במושב

יחד בחצר בית הספר גוונים
בילדותי, בגיל 9
זיכרונות מילדותי במושב היוגב

שמי רוני, נולדתי במושב "היוגב". בשנת 1950 הוריי עברו למושב היוגב ממושב העובדים נהלל. לאחר תקופה קיבלנו בית קטן במושב ורפת שהיו בה שתי פרות, שקראו להן "חמודה" ו"שפרה". היו לנו קצת עופות שהטילו ביצים. כל יום אחר הצהריים הלכנו לאסוף ביצים והלכנו לעזור לאבא להעביר קווים להשקיה כדי לגדל ירק לפרות. היינו נכנסים הביתה ואבא היה חולב את הפרות ולוקח את החלב למחלבה.

זכור לי שבמלחמת סיני, יום אחד בא יונתן הנהג של משאית החלב לגן ביום גשום. לפני הכניסה לגן הייתה שלולית גדולה והוא ביקש מהגננת שנזרוק בוץ על מיכל החלב שעל המשאית לצורך הסוואה. היה לנו כל כך כיף! עמדנו בשולי השלולית וזרקנו בוץ על המשאית וכמובן אחד על השני, זה היה חלקנו במאמץ המלחמתי. חזרנו הביתה מלאי בוץ אבל מאושרים מהחוויה.

המשפחה שלי היא מאוד מיוחדת: כל המשפחה נמצאת בהתיישבות העובדת. כל האחים של אמי נמצאים במושבים בארץ וכולם עוסקים בחקלאות. היום גם הנכדים, רובם עוסקים בחקלאות. במשפחה של אבי כולם נמצאים בקיבוץ עין חרוד איחוד וממשיכים לעסוק בחקלאות ובתעשייה.

באחד המפגשים בתכנית "הקשר הרב דורי" בביה"ס "גוונים" עסקנו בשאלה "מהי אחדות"? הסברתי לתלמידים שאחדות עבורי היא שיתוף פעולה באידאלים ובשאיפות. עזרה הדדית במושב הייתה עזרה בכל התחומים: שיתוף בבגדים, שיתוף בעבודה, עבודה בקבוצות של 4-5 אנשים גם בקרב הנשים וגם בקרב הגברים. בשעת אבל משפחתי, השכנים במושב היו מתארגנים כך שבכל יום שכנה אחרת בישלה לשכנה האבלה והגברים היו כמובן מגיעים לתפילת קדיש בערב.

הסרט "הבית בנהלל" נמצא ביוטיוב וצולם ע"י הטלוויזיה בתכנית תעודה על ההתיישבות העובדת, על ארבעה דורות של משפחתי בחקלאות במושבים. הסרט מספר על חקלאות במושבים ואיך כל משפחה עוסקת בענף חקלאי שונה. כמו כן בסרט ניתן לראות את היצירה של סבי שהיה מכין תמונות מעצים וקני סוף. סבתא-רבתא הייתה מכינה ציורים בעזרת גפרורים.

הסרט על משפחתי:

בנוסף, הבאתי לתלמידים מספר חפצים מילדותי וביניהם וסט כחול של סבתא של אימא שלי וגביע אישי. הגביע האישי שימש אותי בקידוש ליל שבת, לכל בן משפחה היה גביע משלו ולא גביע משותף. מנהג זה נוצר בגלל מגפות שהיו באירופה על מנת למנוע הדבקה בין אדם לאדם משתייה מגביע משותף. את הוסט הרקום בצבע כחול קיבלתי בגיל 16 מתנה מסבתא רבתא שלי.

האלבומים ובהם תמונות ילדות מהמושב

הילדות הקסומה של היום-יום נפסקה ברגעי מלחמה שעברו עלינו. גרנו ליד שדה תעופה, וברגע של מלחמה המטוסים החלו לטוס מעלינו. אלו היו רגעים מפחידים כי ידענו שקורה משהו. כך במלחמת ששת הימים בשנת 1967, כשכל הארץ שקטה, אני ישבתי וספרתי את המטוסים שעלו ולא ירדתי מהגג עד שהמטוסים חזרו לשדה וידעתי בדיוק כמה לא חזרו. במלחמה הייתי בת 14 ובאותו היום הודיעו לנו שצריך לאסוף את כל הקש והחציר מהשדות, כדי שלא יישרף. אני וכל בני הנוער התחלקנו לצוותים והתחלנו בעבודה להכניס את כל הקש והחציר למתבנים. כמו כן שמרנו על הטלפון במזכירות כדי לקבל הודעות מחיילים שהיו בצבא ובמילואים, שהרי אז לא היו טלפונים בבתים. אחרי שישה ימים נגמרה המלחמה וחזרנו לעשרה ימים לביה"ס. בארצנו התחילה תקופה חדשה, שאותותיה מורגשים עד היום במדינה. בשנת 1969, לקראת סופה של מלחמת ההתשה, התגייסתי לצבא. במשך כל המלחמה נהרגו המון חיילים. שירתי בסיני בבסיס רפידים, הארץ גדולה ורחבה והנסיעות לכל כיוון נמשכו כשבע שעות ולא היה שקט בגבולות. השירות היה מעניין מאוד מבחינתי, וכשהוא נגמר הלכתי לשנת שירות במושב לכיש בשני תפקידים – הדרכה של בני נוער וגננת בשעות הבוקר.

הגביע האישי שנשמר אצלי עד היום

הזוית האישית

התלמיד אוריה: התחזקה לי החשיבות של שיתוף פעולה ועזרה הדדית.

התלמידים ואדים ויוליה: אנחנו מאחלים לך, רוני, שתמשיכי לשאוף גבוה ולהוביל את השיעורים שאת אוהבת ללמד בהתנדבות ושהילדים שאת עוזרת להם יגיעו להישגים בזכותך. מאחלים בנוסף בריאות, שמחה ואושר.

רוני: אני מאחלת לתלמידים לשאוף הכי רחוק למטרה שאליה תרצו להגיע, תוך כדי לימודים וחוגים שיתנו לכם את האפשרות להגיע למטרה וכל טוב!

מילון

ווסט
וֵסְט (בעברית: מוֹתְנִיָּיה או לְסוּטָה (מלשון חז"ל)) הוא אפודת בד חסרת־שרוולים. באופן מסורתי, הווסט נלבש מעל החולצה והעניבה ומתחת למקטורן ולמעיל, כחלק מלבוש חגיגי או רשמי לגברים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הילדות הקסומה של היום יום נפסקה ברגעי מלחמה שעברו עלינו“