מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותה העשירה והמאושרת של זהבה בקזבלנקה

סבתא זהבה והנכד שגיא במפגש
סבתא זהבה בצעירותה
התלמידים התלהבו מאוד מההופעה שלי, בהפסקות הביאו לי כסף, כדי שאשחזר להם את ההצגה.

סבתא זהבה מספרת לנכדה שגיא לנידאו את סיפורה:

שמי זהבה אלמסי נולדתי להוריי יעקוב ואיטו אוחיון נולדתי בעיר קזבלנקה במרוקו בשנת 1956.

אני הבת השנייה מתוך חמישה אחים ואחיות: מרים היא אחות הבכורה, אני זהבה, שרלי (נולד עם תסמונת דאון), מיכאל ואלישבע, היא האחות הצעירה בת הזקונים. ההורים שלי השתדלו לתת אהבה וחום באותה המידה לכול האחים. אני הרגשתי מחויבות גדולה יותר למשפחה בנושא של עזרה בכל מטלות הבית.

אימא איטו ואבא יעקב

המלאח בקזבלנקה

נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו. הוריי גרו במלאח, זהו שמו של הרובע היהודי בערי מרוקו .הבתים במלאח הם בתי קרקע קטנים, צפופים ורעועים. הבתים בשכונה היו בנויים בצורת ח שבמרכזו היה חלל גדול, מעין חצר משותפת, ששימשה את כל הדיירים למקום מפגש חברים, ואותנו הילדים שימשה החצר למגרש משחקים. בכניסה למלאח היה באר מים. הבית שלנו היה הבית השני בצד שמאל של הכניסה. בתוך הבית היו לנו שני חדרים: חדר הורים וחדר ילדים. מתחם היה מטבח משותף לכל הדיירים, הוא היה ממוקם באחת הדירות. פעמיים בשנה, לפני ראש השנה ולקראת פסח, היו צובעים את קיר הכניסה לבתים בסיד לבן. זה נתן הרבה אור ושמחה. אחת הדמויות הזכורות לי הוא מוכר המים – הגְרָאב. אחת לשבוע הוא היה מגיע למלאח, מצלצל בפעמון וכולם יצאו לקנות ממנו מים.

היות, והוריי היו אנשים חסרי אמצעים, לא תמיד היה להם כסף לשלם במזומן. אך, הגראב היה מחלק לכולם מים, גם לבעלי החוב הוא חילק מים. אבל, היה חורט קו על קיר הבית ולפי מספר הקווים בקיר הוא היה מחשב את החוב. אחד הילדים בשכונה אהב לעשות מעשי קונדס, לאחר שהגראב היה הולך, הילד השובב היה מוחק את הקווים ומטשטש אותם. ולאחר מכן, הגראב היה מתקשה לחשב את החוב של האנשים…

משחקי ילדות

היו לנו כל מיני משחקי ילדות כמו: תופסת, משחק באבנים, שניקרא דו קרה אס פלה – במשחק זה השתמשנו בעצם הברך של כבש.

בנוסף, מחוץ למלאח היו שני בניינים, בין הבניינים עשו גבעה של מלט, וזה היה אחד המשחקים האהובים עלינו. היינו מטפסים אחד על השני, עולים למעלה ומתגלשים. באחד הימים התגלשתי, ולא שמתי לב שהיו שם זכוכיות. נפצעתי ברגל, ולקחו אותי מיד לבית החולים. עשו לי הרדמה ותפרו לי את הרגל. וכתוצאה מכך יש לי צלקת עד היום.

מנהגים

חג הפסח הוא החג האהוב עלי, בגלל עונת האביב, ובגלל שהיינו מסיידים את פתחי הבתים, הכל היה נראה נקי וחדש. זכור לי, שאבא לקח אותנו בפסח לבית של אחת הדודות, שהיה ממוקם על חוף הים. היינו הרבה ילדים בחדר אחד, פרסו לנו שמיכות על הרצפה וכולנו ישנו צפופים אך שמחים. בבוקר אבא לקח אותנו לים, וביקש שנטבול את הרגלים בים במים הקרים. נדמה לי, שזה לזכר יציאת מיצרים.

המימונה-בערב המימונה היינו מכינים בבית מגשים של המון עוגיות מיוחדות והיינו עוברים מבית לבית עם עלים ירוקים (נענע, עלי פולים ירוקים) סמל לשנה חדשה, ירוקה, פורחת ושמחה. נהגנו להכין מופלטות ולמרוח עם דבש וחמאה, שתהיה שנה טובה ומתוקה. קולות הצהלולים ומלבושי הכיפתנים המיוחדים הביאו שמחה גדולה בערב המימונה.

לימודים

השפה המדוברת במרוקו הייתה צרפתית. בכיתה א' למדתי בבית – ספר אליאנס שבקזבלנקה. זכור לי, שבכיתה א' המורה בחרה בי להציג לפני כל תלמידי בית הספר בהצגה: "חנהל'ה ושמלת השבת". אני הייתי חנהל'ה ושרתי על הבמה שיר בצרפתית. זכור לי הפזמון: תבליה פלורה X2 המנגינה מהדהדת באזני עד היום. תלמידי בית הספר התלהבו כל כך מההופעה, בהפסקות הם הביאו לי כסף, כדי שאשחזר להם את ההצגה ואת השיר. בכסף שהרווחתי קניתי כוס לבן, שטעמו עד היום נשאר לי בפה. כשהגענו לארץ החליטו להכניס אותי לכיתה א' שוב, כדי שאוכל ללמוד עברית.

סיפור העלייה

בשנת 1963, הייתי אז בת שבע, החלטנו לעלות לארץ ישראל. בשעת לילה מאוחרת הגיע נציג של הסוכנות היהודית לקחת אותנו לארץ ישראל. הוא אמר, שנצא בשקט ולא נודיע לאף אחד שאנחנו עוזבים, כי הערבים לא הסכימו שנעזוב. הוא לקח אותנו לאולם גדול, במקום המעבר במרוקו. נאספו שם המון אנשים, ולאחר מספר ימים לקחו אותנו משם לאנייה.

הפלגנו באנייה מספר ימים, באמצע הדרך אחי מיכאל חלה באדמת. יושבי האנייה פחדו שהוא ידביק את כולם. ולכן, כשהייתה עצירה באמצע הדרך, הורידו אותנו באיטליה ושמו את אחי שבועיים בבידוד.

המתנו באיטליה שבועיים, עד שהגיעה אנייה נוספת של מעפילים, והצטרפנו אליה לארץ ישראל. זכור לי, שבאחד הימים העלו את כולנו לסיפון האנייה ואמרו לנו להתפלל. הים היה סוער, ונתקלנו בסכנה גדולה. הלבישו אותנו בחליפות הצלה והשאירו את כולם על הסיפון. ב"ה, הסערה חלפה והאנייה המשיכה להפליג בבטחה עד לארץ ישראל.

כשהגענו לארץ האנייה עגנה בנמל חיפה. אבא ואימא שלי מיד התכופפו ונישקו את אדמת ארץ ישראל. לאחר זמן מה העלו את כולם לאוטובוסים ואבא ביקש בכל לשון של בקשה שייקחו אותנו לירושלים. האוטובוסים עצרו בתחנות רבות בדרך, ובכל תחנה אמרו לאבא – "זאת ירושלים" אך אבא לא האמין להם. כל הדרך הוא המשיך וביקש להגיע לירושלים עיר הקודש. בשעות הערב המאוחרות הגענו לבאר-שבע, גם פה ניסו לומר לאבא שזאת ירושלים אך אבא ידע שזאת לא ירושלים… אמרו לו שזאת התחנה הסופית, ושאנחנו חייבים לרדת. לקחו אותנו למעברת חצרים, ואמרו לאבא, שמחר יגיע נציג של הסוכנות, שיפנה אליו ויבקש ממנו מה שירצה.

למחרת אבא קם מוקדם והעיר אותנו ב-05:00 לפנות בוקר. כדי שנלך לעמוד בתור ראשונים ליד הצריף של הסוכנות, כדי לבקש מהם שייקחו אותנו לירושלים. חיכינו בחום הלוהט של יוני עד השעה 09:00, רק אז הגיע נציג של הסוכנות. אני זוכרת את האכזבה הגדולה של אבא, שלא הצליח להגיע לירושלים. נתנו לכל אחד מאתנו צלחת וכוס מאלומיניום, מיטות ברזל של הסוכנות, מזרונים של קש, פרימוס ועוד דברים בסיסיים כדי להתחיל את החיים.

במעברה בחצרים

הילדות שלי במעברת חצרים בבאר שבע הייתה ילדות שמחה ומאושרת. למדתי בבית הספר אוהל שרה בשיכון דרום בבאר שבע. הכניסו אותי שוב לכיתה א' (ולא לכיתה ב') כי לא ידעתי עברית.

הזוית האישית

שגיא: תודה לך סבתא, הספור שלך ממש מרתק, למדתי ממנו! מאחל לך הרבה בריאות ושמחה.

מילון

צהלולים
צהלולים הם קולות שמחה המקובלים בתרבות המזרחית. במילה צהלולים משולבים צהלות – קולות שמחה, עם הילולים – מילה מן המקרא שפירושה המקובל הוא חג של שמחה והיא קרובה למילה הילולה שחדרה ללשוננו מן הארמית. המילה צהלולים אף מזכירה בצליליה את הקול "לוּ־לוּ־לוּ".

מלאח
מלאח הוא שמו של הרובע היהודי בערי מרוקו (שם המקביל למושג "גטו" בקרב עדות אשכנז). בשנת 1438 הוקם המלאח הראשון בעיר פאס. מאוחר יותר הוקמו מלאחים נוספים במרקש (1568) ובמקנס (1682). עד המאה ה-19 המלאח נתפש כמאפיין של עיר הבירה, אך לא בהכרח של ערים אחרות. הסולטאן מולאי סלימאן (1792-1822) שינה זאת והפך את המלאח לתופעה נפוצה ברוב ערי מרוקו. הוא היה אחראי לבנייתם של מלאח במספר ערי נמל חשובות - רבאט, מוגדור, סלא ותטואן (בה המלאח היה ידוע בשם הספרדי juder?a, "הרובע היהודי"). בהמשך נבנו מלאח ברוב ערי מרוקו, ואף השכונות היהודיות הנפרדות בכפרים קטנים קיבלו את השם "מלאח". ברבות מהערים הגירוש למלאח משאר חלקי העיר היה כרוך בסבל רב ליהודים.

ציטוטים

”החיים היו לא פשוטים אבל, היינו שמחים ומאושרים.“