מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות נעורים והגשמה במדינת ישראל הצעירה

ביחד עם נכדיי האהובים זיו ויובל
תמונה משפחתית בחצר הבית בשכונת ציפמן
סבתא רותי מספרת לנכדיה

ילדות ברעננה

נולדתי ברעננה ב- 22 לינואר 1946, להורי ציפורה ויעקב שחורי, שנתיים לפני שקמה מדינת ישראל.

אבי יעקב שחורי (שוורציגר) נולד בעיר ביאלסטוק ברוסיה הלבנה ועלה לארץ ב-1924. אמי ציפורה (כורש) נולדה בעיירה קטנה בפולין בשם יזורי ליד העיר גרודנו ועלתה לארץ בתחילת שנות ה-30. הוריי נפגשו ברעננה ונישאו במקום שנקרא פרדס גוטסמן שהוקם על ידי משפחת גוטסמן מרמות השבים, כמשק חקלאי סמוך ליישוב (כיום המקום נהרס ונבנה במקומו מחלף רעננה דרום).

הם בנו את ביתם ברעננה, המושבה בה נולד אחי אביגדור, ואחרי 11 שנים נולדתי אני – רותי.

תעודת הלידה של סבתא רותי, מטעם מחלקת הבריאות של ממשלת פלשתינה

רעננה הייתה מושבה קטנה ובה כביש ארוך אחד – "אחוזה" שהיה מרכז המושבה וממנו הסתעפו רחובות ושכונות.  אנחנו כמשפחה גרנו בשכונה קטנה, שכונת ציפמן, שהייתה בנויה מבתים פרטיים על שטח של דונם כל אחד, כלומר שטח גדול מאוד שבו מלבד הבית הייתה גם חצר גדולה ובה עצי פרי ועצי סרק, ערוגות גינת ירק בה גידלנו סלק וכרוב, לולים ורפתות. בגלל השטח הפתוח הגדול ליד כל בית, לנו הילדים היו הרבה מקומות לשחק בהם. יחסי השכנות בשכונת ציפמן היו מאוד קרובים –הכרנו את כל שכנינו והם הכירו אותנו.

החבורה של הילדים בשכונה הייתה מכל הגילאים וכל יום כשחזרנו מבית הספר היינו מבלים יחד בעיקר משחקים מחוץ לבית. המשחקים שהכי אהבנו לשחק היו מחבואים, תופסת, דג מלוח, דודס (דודס הוא משחק המכיל מקל קצר מחודד משני קצותיו ומקל ארוך. שחקן אחד מסמן מעגל ועומד לידו ומעיף את המקל הקצר בעזרת המקל הארוך. השחקן שעומד רחוק מן המעגל חייב להקפיץ את המקל הקצר חזרה אל תוך המעגל בשלוש פעמים) וקלאס. משחק נוסף שאהבנו מאוד נקרא Hands Up שבו הייתה "מלחמה" בין שתי קבוצות כשלכל אחד מעין אקדח וכשמישהו היה נתפס על ידי הקבוצה השנייה, הוא היה מרים ידיים (נכנע). שיחקנו גם בתוך הבית אבל מעט פעמים. היו לנו אבני פלא שנראו כמו לגו, קלפים וחמש אבנים. הוריי עבדו כל יום עד שעות אחר הצהריים, ואנחנו ילדי השכונה בילינו יחד שעות רבות.

סבתי רייזל ואני בצריף בו גרה ברעננה

בית ומשפחה

בילדותי המדינה הייתה צעירה מאוד (הוקמה ב-1948) ועדיין לא הייתה מבוססת, כמו היום. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה הייתה עלייה גדולה של יהודים מארצות העולם שהמדינה הייתה צריכה לקלוט – לספק להם מגורים, ביגוד, בריאות ומזון, אבל הכלכלה רק התחילה להתפתח ולא הצליחה לעמוד בדרישות וצרכים של כל כך הרבה אנשים. לכן, בשנים 1949­-1959 הייתה בארץ תקופה קשה של מחסור שנקראה "תקופת הצנע". זיכרונות משנים אלו חרוטים אצל כל מי שחיו במדינה באותו הזמן. לא יכולנו ללכת לסופר ולקנות כל מה שרצינו, אלא לכל משפחה הייתה הקצבה מוגבלת של מוצרי מזון, ביגוד וניקיון שאותם היינו יכולים לקבל באמצעות תלושים מיוחדים, שהונפקו ע"י הממשלה, חולקו למשפחות ואיתם היינו מגיעים לצרכנייה לקבל מוצרים על פי מספר הנפשות במשפחה.  כמויות האוכל שקיבלנו הייתה מוגבלת, אך לנו בחצר הייתה גינת ירק ולול תרנגולות שהטילו ביצים, והצלחנו להסתדר. אמא שלי הייתה אישה חכמה ורבת תושייה שתמיד מצאה פתרון לכל מחסור.

ברעננה המושבה הייתה לי משפחה גדולה של בני דודים, דודים וסבתא שאצלה היינו מתכנסים כל יום שבת. ההורים שלי לא היו אנשים דתיים, אבל סבתא שלי הייתה שומרת מצוות. אני זוכרת עד כמה אהבתי לשהות בצריף בו גרה סבתי, לדבר איתה באידיש, לעזור לה בלול ולאכול את הסוכריות שהחביאה עבורי. בבית הספר היסודי למדתי ב"זרם עובדים" בית ספר שהיה שייך בעיקר לילדים שהוריהם היו חברי מפלגת מפא"י, המפלגה בראשות ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון.

באותן שנים ברעננה היו עולים רבים מארצות העולם ובכיתות היו הרבה מאוד ילדי עולים שנקלטו. בתיכון למדתי בבית ספר "אוסטרובסקי" בית ספר שהוקם אחרי מאבק לא קל להקים תיכון ברעננה, שהייתה מושבה מאוד קטנה. רוב ילדותי ונעורי הייתי חברה בתנועת נוער "מחנות העולים" שקיימת עד היום, ואליה גם הלכו בנותיי לאחר מכן. בתנועת הנוער היו לי ולבני כיתתי פעולות מדי שבוע ובערבי שבת, בהן היינו נפגשים, מנהלים דיונים פוליטיים על המצב במדינה ובעולם, משחקים יחד ובחופש, היינו יוצאים לטיולים בארץ. תנועת המחנות העולים חינכה אותנו לערכים של שוויון, חברות, עזרה הדדית, צדק וישוב הארץ. התנועה הייתה מאוד חשובה ומרכזית בחיי כשהייתי נערה והחלום שלי היה להגיע לצבא ולצאת עם גרעין של התנועה להגשמה בקיבוץ.

התיישבות וקיבוץ

לשמחתי הרבה, החלום הזה התגשם עבורי כאשר בשנת 1964 התגייסתי לנח"ל (פרוש השם הוא נוער חלוצי לוחם) בגרעין האלה ד' שנשלח על ידי התנועה לחזק את ההתיישבות בקיבוץ נתיב-הל"ה אשר בעמק האלה. באותה תקופה היה המקום "ישוב ספר" מרוחק כ-3 קילומטרים מהגבול עם ירדן (ואוסיף שאז לא היה שלום עם ירדן). הגרעין הורכב מבנים ובנות ממחנה מחנות העולים ברעננה וברמת החייל. בקיץ 1964, טרם גיוסנו, הגענו לקיבוץ לשל"ת ("שרות ללא תשלום") מוקדם והשתלבנו בעבודות שונות בקיבוץ תוך כדי הכרות חיי הקיבוץ והקהילה. אני עבדתי בנוי ובמטעים וחיי השיתוף בקיבוץ מאוד התאימו לי ולתפיסת עולמי. בחורף 1965 התגייסנו לטירונות, חצי שנה לאחר מכן עברנו לקציעות (היאחזות נח"ל בדרום), וחזרנו שוב לקיבוץ במסגרת מחלקת נח"ל צבאית.

בהיאחזות הנח"ל בקציעות, 1966

פריצת הדרך האישית שלי הייתה ההגשמה של תפיסת עולמי במסגרת התיישבות בקיבוץ, ניהול אורח חיים שיתופי, חיי חברה ותרבות וישום ערכים עליהם התחנכתי בתנועת הנוער.

בשנת 1970 הכרתי את אישי, יעקב, שהיה חבר קיבוץ זיקים בדרום. בחרנו לחיות בנתיב-הל"ה ונולדו לנו ארבע בנות נהדרות – עפרי, ניצן, עדי ורוני. ברבות הימים נולדו לי תשעה נכדים (עד כה…) – אורי, נעם, זיו, יובל, עמית, ליאור, גל, רותם ויאיר… אנחנו משפחה קרובה ואוהבת. משפחתי ממלאת אותי בשמחה ואושר רב ואני רואה בה הגשמת חלום נוסף.

בחיים אנו נתקלים באתגרים גדולים וקטנים. לפעמים אתגרים קטנים לאחד הם אתגרים גדולים לאחר. הדבר החשוב הוא לנסות ולהתגבר על המכשולים בכל שלב ולצמוח… בשיחה עם נכדיי, זיו ויובל, על פריצת דרך אצלם, הם תיארו את החוויה המיוחדת שהייתה להם כאשר למדו לרכב על אופניים לפני שנה. לפני כן הם ניסו מספר פעמים ללמוד לרכב, אך לא הצליחו. דווקא העובדה שהם החליטו להמשיך ולנסות ובסופו של דבר הצליחו והתגברו על האתגר שעמד בפניהם, מוכיחה שגם "מסע בן אלף פרסה מתחיל תמיד בצעד ראשון" (לאו דזה, פילוסוף סיני מהמאה ה-6 לפנה"ס).

והיום (2017)…

הזוית האישית

סבתא רותי: שמחתי להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. הייתה לי הזדמנות לגשר של קשר עם נכדיי במסגרת בית הספר שלהם, עם חבריהם. שאלתי את עצמי עד כמה יהיו "סיפורי הסבתא" שלי, מעניינים וגיליתי שלמרות פער הדורות (ואולי דווקא בגלל זה) הם גילו סקרנות לסיפור על משפחתי, ילדותי ונערותי. נראה לי שבעיקר אהבו לשמוע על חיי השכונה, על המשחקים שהיו, ועל הווי החיים במקביל להיסטוריה של מדינת ישראל שצמחה בשנים אלו כמדינה צעירה. אלו היו רגעים נפלאים של התרפקות על העבר …. רוצה להודות לגליה המנחה שסחפה אותנו אל רגעים אלו ברגישות ובנועם – תודה. אסיים בציטטה של אבא קובנר "לזכור את העבר, לחיות את ההווה, ולהאמין בעתיד". משוב מאת יובל: היה לי כיף ללמוד על ילדותה של סבתא, לדעת באיזה תקופות היא חיה ובאילו קשיים. אהבתי לשמוע סיפורים בעיקר על המשחקים שנהגו לשחק באותה תקופה ועל הסיפורים שלה על התקופה. משוב מאת זיו: השתתפתי בפרויקט עם בן דוד שלי והסבתא המשותפת שלנו. היה לי נורא כייף להשתתף בפרויקט הזה, למדתי על העבר של סבתא שלי כגון: משחקים בילדותה, על המשפחה שלה ועוד. בשבילי פרויקט "הקשר הרב דורי" חיבר אותי לסבתא שלי ובשבילי זאת הייתה חוויה מרגשת.

מילון

תקופת צנע
מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע .

ציטוטים

”"לזכור את העבר, לחיות את ההווה, ולהאמין בעתיד" (אבא קובנר)“