מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות משותפת

סבתא שולמית ואגם
כוס היין שעוברת בירושה
במרוקו היתה לנו חצר משותפת. כשחזרתי לשם לטיול שורשים, התאכזבתי.

ילדות

שמי שולמית אילוז, אבי מאוד אהב שמות מהתנ"ך וכמעט לכל אחיי קראו משמות מהתנ"ך. נולדתי להוריי בשנת 1950 בקזנבלנקה שבמרוקו. גרנו בבית משותף עם שכנים. לכל משפחה חדר משלה, החדר חולק דרך וילונות. להורים היה חלק, לילדים היה חלק, ולחדר האוכל היה חלק. היו לנו שירותים משותפים ובארות משותפות שבהן היינו שוטפים כלים, רצפות, ומכבסים. לשתייה היה לנו ערבי אחד שמילא לכל שכן מים מתוך שק עור לתוך כד ענקי.

פעם בשבוע הינו הולכים למקווה להתרחץ אחד אחד וכל יום היינו מדליקים פרימוס וכך היינו מחממים מים מהבאר. הייתה לנו חצר שחולקה לחלקים, חלק לכל משפחה. בשביל לבשל כל משפחה היתה ניגשת לחלק שלה עם הפחמים והאש.

לפני, היו עוד ארבעה אחים שלוש אחיות ובן, אחרי נולדו עוד שלושה. הייתי ילדה טובה, חרוצה וחיננית, למדתי בבית ספר גרופסקולר, והיו מורים צרפתים וערבים שלימדו אותנו.

שעות הלימוד היו מהשעה 8:00 – 17:00 בערב, ובצהריים לא היינו הולכים הביתה אלא היינו אוכלים את הארוחות בבית הספר. בשעות הפנאי היינו יורדים למטה עם חברים ומשחקים תופסת, ארבע עצים, קלאס, מחניים, מחבואים ועוד…

היינו שומעים שירים צרפתיים מתקליטים. פעם לא היו טלפונים ואוזניות לשמוע מוזיקה.. אז היינו מזמינים חברים הבייתה וצוחקים, מספרים בדיחות והיה כיף. וגם לא היו כלי רכב אז היינו יוצאים הרבה לטבע ולגינה. כשהיו לנו מבחנים היינו מתכוננים ביחד כל החברים בספרייה של בית הספר ולומדים מהספרים כי פעם לא היה אינטרנט בשביל לאתר מידע. בערב תמיד היינו נפגשנו עם החברים להסתובב, לאכול גלידה, לצחוק, והיינו מוגבלים בזמן. לא יכולנו לחזור מאוחר אלא עד 20:00 היינו צריכים להיות בבית.

שבועיים לפני כל חג היינו מזמינים את כל המשפחה והיינו צריכים להכין לכל המשפחה. כולנו היו מתכנסים,  כל אחד והמנהג שלו והתבשיל שלו.

העלייה

כשעליתי לארץ בשנת 1963עם אמא וששת אחי, אבי לא היה עימנו מפני שהוא נפטר ואמי לא יכלה לפרנס אותנו במרוקו. כשהגענו לארץ היה לנו יותר קל מבחינת פרנסה בזכות המשפחה, (הם דאגו שתהיה לאמא ולאחותי עבודה, ולי ולשאר אחי דאגו ללימודים) ודאגו גם למקום מגורים טוב וחמים.

לאחר כמה שנים אחותי התארסה והתחתנה!

בשלב כלשהו לא היה מי שיממן את הלימודים ובעיקבות זה יצאנו לעבוד. (עזרנו לאמא בפרנסת הבית). הכרתי את בעלי דרך אחותי, הוא היה שכן שלה. וכשהייתי הולכת לאחותי הייתי רואה אותו ולאט לאט נקשרנו, התחלנו לצאת ולאחר כמה זמן התחתנו. אחרי שנתיים נולד הבן הבכור עוזי, ואחרי שנתיים נולד הבן השני ליאור, אחרי ארבע וחצי שנים נולד הבן השלישי שי, ולאחר ארבע וחצי שנים נולדה ביתי היחידה חלי.

אני לא עבדתי, הייתי בבית לגדל את הילדים ורק בעלי עבד בנגרות, והפרנסה הייתה טובה והסתדרנו מבחינה כלכלית. הילדים גדלו, למדו, היו בצבא, ובשלב מסוים עבדו ולאט לאט כל אחד התחתן ועזבו את הבית. לאחר כמה שנים פתחנו עסק בשם "ספרי שולמית".

טיול השורשים שלי במרוקו

לפני כ-15 שנים טסתי לטיול שורשים במרוקו. הגענו לעיר קזבלנקה ששם גרתי והלכנו לבקר בבית הספר. פעם בית הספר היה מפואר כמו לובי של בית מלון, עם צמחיה, עם עצים, ועכשיו הוא נראה כמו בית סוהר לא מטופח, אפילו מגעיל, בקושי זיהיתי את המקום.

לאחר מכן נסענו לשכונה שבה גרנו ולפי מה שאני זוכרת המקום תמיד היה נקי ומסודר וכשהגעתי היה בדיוק  ההפך. לא יכולתי להסתכל. כשנכנסנו לבית שבו גרנו היו שם רק ערבים והיה מאוד קשה להסתכל על השכונה. זו הייתה חוויה לא נעימה כלל.

המשכנו לטייל בכל האזורים בהם גדלתי בילדותי. אך הבנו  שזה לא מה שהשארנו שם – אלא ההפך. המקום היה מכוער, מלוכלך, לא אסתטי וממש לא כמו שזכרתי ומאז לא עניינה אותי יותר מרוקו.

גלגולו של חפץ

חפץ ששמור לי וחשוב לי הוא כוס היין שקיבלנו משושלת של סבים ובשלב מסוים הכוס הועברה לבעלי. הכוס הזו הועברת מדור לדור כבר 90 שנים. הסבא הראשון היה צורף במרוקו. וכוס זו גם תעבור מאיתנו לילדים שלנו. הכוס עשויה מכסף טהור ויקר ערך, את הסוג של הכסף קשה להשיג כיום.

הזוית האישית

שולמית: אגם היא נכדה אשר יקרה לי מאוד. נהניתי מאוד והתחברתי אליה יותר. עכשיו כשהיא מגיעה אלי היא יותר מחבקת מבעבר.

מילון

פרימוס
הוא כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20.

ציטוטים

”הינו הולכים למקווה להתרחץ וכל יום היינו מדליקים פרימוס וכך היינו מחממים מים מהבאר. “