מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות מאושרת בשנות ה-60 בחיפה

חוויות מיוחדות הזכורות לי

ילדות מאושרת בשנות ה60 בחיפה: חוויות מיוחדות הזכורות לי

שמי רונית קינרייך, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. נולדתי בחיפה בשנת 1949 כבת בכורה למרים ובנימין רחמני. אמי נולדה בפרס ועלתה לארץ כשהייתה נערה. אבי נולד בדרום רוסיה באזור שדיברו בו פרסית. הוריי הכירו בארץ. אמי הייתה ירושלמית ואבי חיפאי, ולאחר נישואיהם גרו בחיפה. גרנו בדירת שלושה חדרים בשכונת 'הדר הכרמל'. אחותי רחל נולדה שלוש שנים אחריי. הוריי עבדו בחנות בגדים שהייתה בבעלותם. הם עבדו שעות רבות אבל באו להפסקה למנוחת צהריים בבית, כך שיכולנו לשבת כולנו ולאכול ארוחת צהריים ביחד. בגלל עוסוקם של הוריי היו לי תמיד בגדים חדשים, דבר שנחשב כגנדרנות בתקופה ההיא. לא היינו נוסעים לחופשות כמו שמקובל היום, אלא נוסעים לבקר בני משפחה בערים אחרות בארץ.

שם משפחתנו היה "רחמני", דבר שהעיד על מוצא ספרדי. הייתי הילדה היחידה בכיתה שלא הייתה ממוצא אשכנזי. שמות המשפחה של חברותי היו: ליבוביץ, פלדמן, קוסטינר, בליצקי. אני לא כל כך הבנתי את ההבדלים בין העדות אך לימים הסתבר לי שהאשכנזים נחשבו ל"אליטה". זה נראה מוזר בעיניי מפני שהוריי נראו לי הרבה יותר מודרניים מהורים אחרים, אבל כנראה שלא כולם חשבו כך.

אני בילדותי

נולדתי צמחונית, בעוד הוריי אהבו לאכול בשר. בשר נחשב למזון בריא ומזין. האוכל הפרסי היה מבוסס על אורז ובשר, ואילו אני לא אהבתי לא אורז ולא בשר: אהבתי לאכול לחם, ירקות, ביצים, גבינות ופירות. הוריי לא הסכימו לכך שלא אוכל בשר, וכל יום בצהריים היה ויכוח שהסתיים בריב. לעומת זאת ארוחות בוקר וערב אכלתי בשמחה כי לא אכלו בהן בשר. כאשר הוריי התייאשו, הלכו איתי לרופא להתייעץ איתו. הרופא שאל: "ילדה, מה את אוהבת לאכול?" עניתי: "לחם, גבינה, חביתה, ירקות ופירות". הרופא היה מרוצה מהתשובה ואמר להוריי בשמחה שהילדה יכולה להסתפק רק באוכל הזה. הוריי עזבו את הרופא בכעס וטענו שהוא אינו מבין דבר, והמשיכו לבשל לי בשר. מה שהציל את המצב הייתה המסעדה שפתחו בבית הספר וכל ילד שרצה יכול היה להירשם לאכול במסעדה שבישלה רק אוכל צמחוני. אני נהניתי מאוד מהאוכל הזה ועד היום אני זוכרת את הריח של סלט הכרוב ושל מרק הירקות עם הקרוטונים שהגישו במסעדה הזאת.

נהניתי מאוד ללמוד בבית ספר "גאולה" שבשכונת הדר הכרמל בחיפה, היה לנו מורה בשם שמואל צוער שלימד אותנו דברים שבבית לא לימדו אותנו. למשל: איך להתעורר בבוקר ואיך ללכת לישון בלילה. הוא הסביר שצריך לסדר ליד המיטה את הבגדים שרוצים ללבוש בבוקר כדי לא לבזבז זמן בבוקר, ולימד אותנו שאם למשל רוצים להתעורר בשעה שבע בבוקר צריך לפני שנרדמים להגיד עשר עד עשרים פעמים את המשפט: "אני אתעורר מחר בשעה שבע בבוקר". להפתעתנו זה עבד. אותו מורה היה מורה לחשבון אבל אהב מאוד שירה וכל בוקר שרנו בכיתה את "שיר הבוקר":

"צילצלו ציל צליל

פעמוני העדר

לרגלי ההר

הר הכרמל

אוצו רוצו כבשי לובן

אל מכלאת הדיר

רד הלילה על שדותינו

הלבנה תאיר

שמש אט שוקעת

ים כחול מלמטה

לרגלי ההר הר הכרמל."

בכל בוקר היה מסדר בו כל תלמידי בית הספר עמדו בשורות בחצר והמנהל היה מסביר כל מיני דברים. בסיום המסדר היו קוראים ברמקול פרק מספר תהילים, ועד היום אני זוכרת את קולה של חברתי רבקה אייפרמן שקוראת מתוך תהילים: "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד". המורה צוער לימד אותנו סדר וניקיון, הוא מאוד הקפיד על סדר וניקיון. ביום שישי במקום "שעת חברה" קרא לנו בכל פעם פרק מהספר "עלובי החיים" מאת הסופר הצרפתי ויקטור הוגו. כילדים ישבנו מהופנטים כשקרא לנו את הפרק וכל השבוע חיכינו לפרק הבא. אגב, המורה צוער היה צמחוני. ילדותי הייתה מאושרת, החיים היו פשוטים. לא היה חסר דבר לאף אחד מאיתנו. אנשים היו מטיילים ברחוב ופוגשים מכרים, שלא כמו היום כאשר בשעות הערב כל אחד צופה בדירתו בטלוויזיה. אז לא הייתה טלוויזיה, אנשים הקשיבו לרדיו, והיו ברדיו תכניות מעניינות גם לילדים, גם למבוגרים, וגם לכל המשפחה. אני זוכרת תכנית בשם "משפחת שימחון", ובמיוחד את השחקן האגדתי שמואל רודנסקי. בכל עת בה הושמעה התכנית הזאת ישבנו מרותקים לרדיו.

אני ובני כיתתי

 

בעת שירותי הצבאי

הזוית האישית

סבתא רונית: נהניתי מאוד מנכדי אסף. הרגשתי שסיפרתי לו דברים שלא ידע ושלא הייתה לי הזדמנות אחרת לספר אותם.

הנכד אסף: היה לי כיף עם סבתא בגלל שלמדתי הרבה דברים שלא ידעתי, וגם זה כיף להיות עם סבתא בזמן בית הספר.

מילון

קרוטונים
קוביות לחם מטוגנות או אפיות

ציטוטים

”ביום שישי בשעת חברה קרא לנו בכל פעם פרק מהספר "עלובי החיים" מאת ויקטור הוגו.“