מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות מאושרת בדושנבה היפה

אני ונכדתי תהילה ששונוב
בצעירותי
המסע המשפחתי של סבתא רבקה

הילדות בטג'יקיסטן
שמי רבקה קטנוב. נולדתי בכ"ח בטבת תשי"ט (1959) להוריי ברכה ורפאל חיימוב, בעיר דושנבה בירתה של מדינת טג'יקיסטן.
דושנבה היא עיר יפה, נקייה, מסודרת וירוקה. רחובותיה מצטיינים בשתי שדרות של עצים גדולים הנטועים בצידי הרחוב והמעבר ביניהם נעים ומוצל. בעיר היה גם אגם גדול שמסביבו הרים גבוהים ויפים מאוד, שמפלי מים השתפלו מהם לתוך האגם המעטר אותה, ואף מוסיף ליופייה. בסביבות האגם היו חנויות לממכר אביזרים הקשורים לים. ביניהם הייתה גם מסעדה (במסעדה זו עשיתי את אירוסיי בליווי שירת זמרים). דושנבה משופעת באגמים שישה! אגמים המוסיפים ליופייה הבראשיתי. גם ליד ביתנו היה אגם מים קטן. בעיר היה גם פארק ענק ומאוד יפה, תאטראות, בתי קולנוע, ואף כיכר הדומה לכיכר האדומה שבמוסקווה. במרכז הכיכר הוצב פסלו של לנין, ראש ממשלת ברית המועצות, עליו שמרו חיילים במשמרות. עיר זו – כעיר ילדותי – אהובה עליי מאוד.
אבי התייתם מאמו, כשהיה בגיל שנה וחצי אחרי שהיא נהרגה בתאונת דרכים בהיותה בת שמונה עשרה בלבד. סבי, שנותר אלמן עם ילד קטן, השקיע מאוד בחינוך בנו – אבי. הוא היה רב הקהילה ונהג לקחת את אבי לבית-הכנסת, שם לימדו וחינכו בערכי תורה ויהדות. כשאבי היה בן שתיים-עשרה סבי נישא בשנית, ונולדו לו עוד ארבעה ילדים. אך לצערנו, גם סבי לא האריך ימים, ונפטר כשאבי היה בן עשרים ושתיים בלבד. כעבור שנה אבי התחתן – בחור יתום ללא הורים.
התנאים החברתיים והכלכליים
הוריי גרו בעיר נוואי שבאוזבקיסטן. בעיר זו היה שלטון קומוניסטי שאסר ללמוד תורה. כידוע מי שנתפס ב"עוון" לימוד תורה היה מושלך לכלא. המצב המוסרי בעיר היה ירוד. אנשים כעין שודדים היו נכנסים לבתים לאור היום, וגונבים כסף וזהב. הם הגדילו לעשות, ואף לא פעם אחת הם היו תולשים ברחוב תכשיטים מגופם של נשים ונערות.
בנוסף לכך, גם המצב הכלכלי היה קשה במיוחד באותה תקופה. לאחר שנולדו להוריי שני ילדים נפטרה גם אימו החורגת של אבי, וארבעת ילדיה נשארו יתומים ללא אב וללא אם. הוריי החליטו לאמץ את ארבעת הילדים הרכים, כשהגדול בן תשע והקטנה בת ארבע, וברגע אחד משפחתנו הפכה למשפחה "ברוכת ילדים" עם שישה ילדים. הרגשנו כולנו אחים ואחיות למשפחה אחת, והוריי נשאו בנטל הפרנסה בשמחה, למרות הקשיים העצומים שניצבו בפניהם. אבי היה מורה לחשבון ואימי הייתה עקרת בית ודאגה לצורכי משפחתנו.
כל משפחה קיבלה תלושים תמורתם קיבלה מוצרי מזון. אימי תמיד הייתה בשמחה, ואף פעם לא התלוננה למרות מעט המזון שעמד לרשותם. הם קיבלו לחם, על אף שהעדיפה לקבל קמח ממנו יכלה ליצור מאכלים נוספים.
הדבקות בחיים היהודים
הוריי קיימו מצוות בסתר: הם הקפידו על כשרות ולצורך שחיטת עוף או בקר בשחיטה יהודית כשרה, הם ירדו למרתף עם השוחט ושם שחטו. לפסח אפו מצות גם במרתף. אנו הילדים הורחקנו מהמקום עם מבוגר שהשגיח עלינו, כדי שלא נפריע ונגלה את הסוד לאוזניים לא רצויות. בכל יתר החגים הכינו סעודות חג עם המאכלים המתאימים לו. השתדלנו לשמור שבת ככל יכולתנו, אך לצערנו נאלצו הצעירים שבינינו לעבוד בשבת. הזקנים זכו לשמור שבת כראוי, משום שממילא לא עבדו מזקנה.
שני הסבים שלי לימדו תורה בסתר במרתף הבית בעיקר לילדים. הם עשו זאת מתוך מטרה קדושה של הקניית ערכי התורה לדור הצעיר, ומבלי להתחשב בסכנה הגדולה הכרוכה בהתעסקות זו. השלטונות הקומוניסטים  אסרו את לימוד התורה והפצת היהדות. המורים גם ביקשו לשמור על הילדים והנערים מפני פגעי הרחוב, כדי שלא יסתובבו בחוסר מעש בחוץ ומחשש חטיפה של אנשים מפוקפקים כדי לקבל כופר נפש תמורת הילד החטוף.
בתקופת ילדותי לא זכורה לי עוינות בין גויים ליהודים. לא ביקרתי בגן הילדים, משום שהייתי הקטנה ביותר בבנות המשפחה. מעמד שנתן לי פינוק יתר ואהבה גדולה מצד אחיותיי שנהנו משהותי בבית. כשנשאלתי בכיתה א' באיזה גן הייתי, לא ידעתי מה לענות.
בית הספר
בכיתה א' נכנסתי לראשונה למסגרת לימודית. למדתי בבית ספר של גויים, והתביישתי בשמי רבקה, שהינו שם יהודי מובהק, ולכן הצגתי את עצמי בכינוי "ריבה". למדתי א'-ב' של השפה המקומית אוזבקית. מעבר ללימודים הרגילים זכינו בחוגים, שנתנו מטעם הממשלה חינם אין כסף. בכיתה א' הייתי בחוג פסנתר. בכיתה ב' –  בחוג מקהלה, ובכיתות ג'-ד' השתתפתי בחוג תפירה בו למדנו לתפור בובות.
חוק חינוך החובה היה מכיתה א' עד כיתה י' – בבית הספר היסודי היו הלימודים בחינם. לאחר כיתה י' היה המשך לימודים של שנתיים בתיכון, אך לימוד זה לא היה חובה, ואף עלה כסף. כמובן שלא למדתי בתיכון בגלל המצב הכלכלי, שהכריח אותי לעזור בפרנסת הבית, והלכתי לעבוד במקצועי כתופרת.
בעבודתי כתופרת

בעבודתי כתופרת
אחיותיי גרו בקרבתנו גם לאחר נישואיהם. אחותי הבכורה, ליזה, גרה איתנו בבית, ואחותי השנייה, שושנה, גרה בשכונה קרובה אלינו.
בגלל מיקומי במשפחה צעירת האחיות, הדבר הכי שמח שהיה לי בגיל ההתבגרות היו האחיינים שהיו לי. היה לי כיף אתם, כי הרגשתי כמעט בגילם, ואף שיחקתי במשחקים ברמתם. משום שמעולם לא ביקרתי בגן ילדים חשתי חסכי ילדות בעניין זה. חסך אותו השלמתי עם אחייני.
אני ואחותי ליזה

אני ואחותי ליזה
אני ואחותי שושנה

אני ואחותי שושנה
העלייה לארץ-ישראל
נישאתי וכשהיו לי שלושה ילדים עלינו לארץ. משפחתנו המורחבת עלתה בהדרגתיות לארץ: תחילה עלתה אחותי הגדולה בשנת 1978. אחר כך כל המשפחה עם הוריי שעלו בשנת 1980, ולבסוף עליתי אני לארץ עם ילדיי בשנת 1990. עלינו ארצה הן משום שרצינו לחיות בארץ ישראל- ארצם של היהודים, והן משום שכל משפחתי עלתה, ולא רצינו להישאר לבד בדושנבה.
הגענו ארצה עם מעט חפצים שידעתי שאצטרך להתחלה. בתחילה גרנו אצל אמי במשך כמה חודשים, עד שנסתדר בכוחות עצמנו בחיינו החדשים פה בארץ. הסתדרנו לאט לאט. הלכתי לאולפן כדי שאדע עברית ואוכל לדבר ולתקשר בארץ, ובעלי הלך לעבוד. כשסיימתי את לימודי העברית באולפן, עבדתי במקצועי כתופרת.
לקחנו משכנתא וקנינו בית קטן. מצבנו הכלכלי היה מאוד לא טוב משום שהיו לנו חובות רבים, אך למרות הכל היינו מאושרים שהגענו לארץ. ילדיי נכנסו ללמוד במסגרות חינוכיות: בתי הגדולה למדה בבית-ספר עם פנימייה, בני שאחריה הלך ללמוד בישיבה בירושלים, והקטן היה איתי בבית עד שיצאתי לעבוד. כשיצאתי לעבוד אמי השגיחה עליו. לאחר שקנינו בית, הוריו של בעלי הצטרפו אלינו וגרו איתנו במשך כשנה. ברור שבתקופה זו היה לנו יותר קשה, כי היינו צריכים לפרנס גם אותם, משום שלא עבדו. אחרי שהם קנו בית ועברו לגור בו, היה לנו יותר קל.
אמנם עברנו קשיים כלכליים לא פשוטים בארץ, עם חובות כספיים רבים, אך למרות הכל אנו מאושרים שהגענו ואנחנו חיים בארץ שלנו.
תשע"ו, 2016

מילון

תלושי מזון
מדיניות תלושי מזון (לעתים גם "בולי מזון" או "פנקס מזון") היא תכנית ממשלתית המאפשרת למחזיקים בתלושים לרכוש תמורתם מזון, או מצרכים אחרים כפי שהוגדרו על ידי הממשלה. מדיניות זו ננקטת כאמצעי לתמיכה באוכלוסיות חלשות ונזקקות סעד, או בזמן של מחסור במוצרים, כמו למשל בתקופות צנע או מלחמה.

שלטון קומוניסטי
קומוניזם הוא שיטה כלכלית־חברתית המוגדרת כבעלות מוחלטת של החברה על הנכסים השונים שלה, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי ניכר וללא קיומה של מדינה. הקומוניסטים אסרו על היהודים ללמוד תורה ולקיים מצוות והם נאלצו לעשות זאת בסתר, תוך מסירות נפש.

ציטוטים

”מצבנו הכלכלי היה קשה, היו לנו חובות רבים, אך למרות הכל היינו מאושרים שהגענו לארץ.“