מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות ותעסוקה

דן לבנברג עם גאיה וליטל
דן מכין שיעורי בית כיתה ב'
דן מספר על ילדותו בשכונת בורוכוב, על חווית הטנק ועל טיסה מיוחדת באל-על

ילדותי בשכונת בורוכוב 
שנות ילדותי עברו עלי בשכונת בורוכוב, אשר שכנה בין תל-אביב לרמת-גן, שכ' בורוכוב הייתה אחת משלוש או ארבע שכ' פועלים שאוחדו מאוחר יותר לעיר גבעתיים, אשר שמה נגזר ממספר גבעות שהוו את העיר.
 
חיי הציבוריים החלו בגן הילדים בשם "גן יפה", כמובן על שם הגננת שלנו הזכורה לטוב, ויש לי עדיין חברים מאותה תקופה. מהשהיה בגן הילדים (שלוש שנים) אני זוכר רק דברים טובים ,הפחות טובים נשכחים עם הזמן.
 
בגן בילינו ולמדנו כאמור שלוש שנים, מגיל שלוש ועד גיל שש. בכל שנה השכבה הבוגרת עזבה את הגן ועברה לבית הספר, או הו, כמה חיכינו כבר שגם זמננו יגיע, לעלות לכיתה א'. המעבר לבית הספר נעשה בתהלוכה ססגונית מאוד ולוותה לא רק על ידי ההורים, כל השכונה שמחה בשמחתנו.
 קבלת הפנים בבית הספר הייתה מרגשת מאין כמוה ו"שלום כיתה א" קיבל את פנינו בכל פינה.
 
שם בית ספרנו הוא כשם השכונה, בית הספר על שם בר בורוכוב, שהיה אחד ממנהיגי הציונות עוד לפני קום המדינה.  
 
חווית הטנק
כאן אני רוצה לשתפכם במאורע יוצא דופן:
באחד הימים בשעות בין הערביים, כמעט חושך, נשמע רעש מחריש אוזניים במורד הרחוב שבו גרנו, כהרף עין נקבצו ובאו כל ילדי הסביבה, ומה גדולה הייתה תדהמתנו כשזיהינו שמקים הרעש היה טנק!, טנק אמתי וגדול שחיש מהר נבלע כולו בפרדס הסמוך.
עבר זמן וכשבגרנו קצת הוסבר לנו שהטנק שזכינו לראות, היה אחד מתוך שניים או שלושה טנקים שקיבלנו "בירושה" מהשלטון הבריטי שעדיין שלט אז בארץ והמציאות של אז חייבה להסתירו כמה שיותר מהר.
 
נחזור לבית הספר, ראוי לציין שבית הספר עומד עדיין על תילו ופעיל במלואו המרץ ומוציא מאז 70 שנה ויותר מחזורים של בוגרים. למדתי בבית הספר במשך 8 שנים תמימות (המושג "חטיבת ביניים" לא היה קיים כלל וכלל). בזמנו יום לימודים החל מסדר בוקר של כל הכיתות, כל כיתה במקומה המיועד, המסדר כלל התעמלות בוקר קצרה ולפרקים גם דברי המנהל או מי שהוסמך על ידו.
הזמן בבית הספר עבר כשגרה, לימודים, שעורי ספורט שנקראו שיעורי התעמלות, סדנאות שונות, כגון: נגרות לבנים ותפירה ורקמה לבנות. השגרה פינתה מקומה עם קום המדינה לקצת מתח, חפירת שוחות במתחם ביה"ס והחורשה שלידו. מצב זה שרווח אז בכל הארץ, בגלל מצב המלחמה שנקלענו אליו.
 
בגיל מסוים אינני זוכר בדיוק באיזה גיל, הצטרפנו לתנועת הנוער, פעלו אז מספר תנועות נוער, אנחנו הצטרפנו ל"נוער העובד". החלה תקופת ההתבגרות, שבה נחשפנו, בנוסף על מה שקיבלנו בבית הספר, לעוד ועוד אפיקים. הפעילות במועדון הייתה ברובה בסופי השבוע, אך לא פעם ולא פעמיים נפגשנו גם באמצע השבוע כי היה לנו טוב ב"חברותא". גולת הכותרת בפעילות ב"נוער העובד" חוץ מטיולים לא מעטים, לעתים גם ליותר מיום יומיים, היה "מחנה העבודה" שאליו יצאנו בחופש הגדול, לאחד הקיבוצים שבו שהינו כחודש ימים.
בזמן שהותנו בקיבוץ, פוזרנו לכל "הענפים" כך כונו אז מקומות העבודה, כדי להשתתף בעבודה ממש כגון: גן ירק, מטעים, רפת, לול וכן גם בשירותים כמו מטבח וחדר האוכל (שהיה משותף), כל זה בליווי והדרכה של חברי המשק. מטרתם של "מחנות העבודה" הייתה להכשירנו לחיי קיבוץ בבוא הזמן, שזו הייתה המטרה הסופית של חלק מתנועות הנוער דאז.
 
כשסיימנו את שמונה שנות הלימוד שהזכרתי, התפזרה ה"חבורה" כלומר, כל החברים מאז גן הילדים
ודרך ביה"ס העממי, ועברו איש איש למוסדות לימוד גבוהים יותר: בית ספר תיכון, גימנסיה, בית ספר מקצועי, וכיוצא באלה.  
 
כאן אני מסיים הפעם בתקווה שהארתי קצת את תקופת ילדותי שבהרבה דברים הייתה שונה ממה שאנו מכירים עכשיו.
 
להתראות בסיפור הבא…                
 
טיסה חסויה!        
רוב שנות עבודתי עברו עלי בנמל התעופה בן-גוריון (נתב"ג), בתור עובד אל-על, חברת התעופה הלאומית של ישראל. להלן מבצע שבו לקחתי חלק:
יום אחד בשעות אחר הצהריים המאוחרות, לאחר שחזרתי מעבודתי בשדה התעופה, הגיעה שיחת טלפון מהממונים עליי. הממונים עליי אמרו שעליי להיות מוכן לטיסה מיוחדת תוך זמן קצר. ואכן, כשהגעתי בחזרה לנתב"ג הוסבר לי, שעליי ללוות טיסה שמטרתה העלאת עולים מאחת ממדינות מזרח אירופה. הטיסה לשם עברה ללא בעיות כלשהן. אולם, כשנחתנו בחשכה גמורה, איזה בוהק קידם את פנינו – כל שדה הנחיתה היה מכוסה שלג כבד!.
 
תפקידי במבצע היה, ארגון הנוסעים-חלוקת כרטיסי-טיסה סידורי כבודה וכו'. עליי לציין שהעולים שקובצו מרחבי המדינה על ידי שלחי מדינת ישראל לא היו מעודם בשדה תעופה, כל הסידורים היו זרים להם, ומעל הכל הדאגה מהלא נודע ובייחוד הטיסה עצמה. הכל באישון לילה, בעיה קשה הייתה הפרדת עודף כבודה שהעולים הביאו עימם, ללא הידיעה שכמות (משקל) המותר, מאוד מוגבלת לכל נוסע. לאחר שהובטח להם שהיתרה שנלקחה מהם תגיע לארץ קצת מאוחר יותר, נתרצו, והעלייה למטוס החלה, לאחר שנבדק כל מה שצריך- הדלתות ננעלו והמטוס המריא.
 
משך הטיסה עבר בשקט יחסי, עד שההודעה הגיעה: להתכונן לנחיתה, אז קמה מהומה לא קטנה!
שוב כיוון שלא היה ידוע להם מה מחכה להם בהמשך. קבלת הפנים שלה זכו הנוסעים עם הנחיתה מוקדם בבוקר הכתה אותם בהלם, בחלומותיהם לא יכלו לשער את החום והלבביות שהפגינו כלפיהם מקבלי הפנים. עזרתם בהורדת הילדים והמטלטלין והעברתם תוך שירה למרכז הקליטה בנתב"ג.
 
תפקידי הסתיים בזאת, אך לא הייתה זאת הפעם היחידה שבה יכולתי ולו במעט להיות שותף בהעלאת עולים לארץ.        
תם ונשלם..
 
תשע"ה

מילון

מטלטלין
רכוש שניתן להעביר ממקום למקום,חפצים אישיים שאדם לוקח אתו בצאתו לדרך.

כבודה
מטען.

דאז
של אז.

שוחות
תעלות.

רווח
היה נפוץ.

ציטוטים

”"הכר במגבלותיך אך תמיד שאף ליותר"“

”"תמיד תתחשב בסובבים אותך"“