מאגר סיפורי מורשת

פינוי הילדים "להדר" במלחמת השחרור  תש"ח

1948, ימים אחדים לאחר ההכרזה על הקמת המדינה כשצבאות חמשת מדינות ערב פלשו לארץ ישראל, והיה איום ממשי על כפר מנחם וכל אזור הדרום מצד צבא מצרים וצבא ירדן, הוחלט לפנות את הילדים מישובי הדרום למרכז הארץ.

חמישה ימים לאחר הכרזת המדינה החל "מבצע תינוק" .

בבוקר אספו אותנו בכיתה והמורה אמרה לנו שבגלל שפרצה מלחמה ויכול להיות שהקרבות יגיעו גם לכפר מנחם, הוחלט לפנות את הילדים ואת בעלי החיים למקום יותר בטוח. המורה גם אמרה לנו שנפונה למקום שניהיה שמחים בו כי זה המקום שבו היה הקיבוץ תשע שנים קודם, לפני שעלו לכפר מנחם.

בינתיים בא אוטו משא עם כמה חברים לבית הילדים והתחילו להעמיס את המיטות, הבגדים, המשחקים וכל מה שהיה לנו בבית הילדים ובכיתה.

בצהרים הלכנו לחדר האוכל הגדול כי בבית הילדים כבר ארזו הכל. כל הילדים רצו בשמחה, רק אני ועוד ילד, הלכנו מאחור ובכינו. בערב, עם רדת החשכה הגיעו שלושה אוטובוסים משוריינים. הילדים, המטפלות, המורות וחברות שמפעילות את המטבח ושרותים אחרים ועוד כמה בחורים עם נשק, עלו לאוטובוסים והחלה הנסיעה לכיוון הכביש הראשי למסמיה.

האח שלי צפריר שהיה בן שנתיים ואני, שהייתי בן שבע וחצי נסענו לבד בלי ההורים. רוב הילדים נסעו עם אחד ההורים, בעיקר אמהות, אבל היו כמה ילדים ששני ההורים נשארו בקיבוץ, להחזקתו ושמירתו.

במקרה של התקפה על הקיבוץ אם תהיה, אמא שלי הייתה רובאית בעמדה בצד הדרומי של הקיבוץ  ואבא שלי כמפעיל מקלע בזה בצד המזרחי של הקיבוץ.

בדרך לכביש הראשי עברנו בשני כפרים ערבים שהיו אתם יחסי שכנות וידידות מצוינים. הכפר טינה שהיה ממש קרוב לקיבוץ (הגשר של הרכבת וכביש 6 בנוי ממש על הריסות הכפר) ומסמיה. אני חייב לציין שבשני הכפרים האלה אפילו לא סגרו את החלונות המשוריינים כי היו בטוחים שלא יקרה כלום. בין מסמיה לרחובות כבר סגרו את החלונות ורוב הילדים ישנו. ברחובות חנינו עד עלות השחר.

עם עלות השחר התחלנו בנסיעה למושבה הדר שבשרון (היום הוד השרון). מהנסיעה הזאת, מרחובות להדר, אני לא זוכר כלום. בהדר, במקום שהיה קודם הקיבוץ, היו שני צריפים ומשטחי בטון לאוהלים. שם התיישבנו, הקימו אוהלים וסידרו לנו את המיטות.

היינו שתי כיתות, ג' וה'. הכיתה הגדולה של הקיבוץ, כיתה ז', (שביניהם היתה אחותי הגדולה נירה) היתה כבר במוסד החינוכי במעברות והם לא היו איתנו בהדר. הכיתה שלנו היתה במושבה רמתיים, לשם היינו הולכים כל יום ברגל הלוך וחזור.

פעם אחת הביאו אותנו לביקור בכפר מנחם לכמה שעות, מה שאני זוכר מהביקור הזה, זה את רעש ההפצצות על קיבוץ נגבה, שעמד בגבורה מול ההתקפות של הצבא המצרי. כשהוכרע הקרב על נגבה והצבא המצרי נכנע, החזירו אותנו הביתה והפינוי הסתיים.

בהדר, לא היו ממש מסגרות משפחתיות. אני זוכר, שאחרי הצהרים, כשהתעוררנו (מה שקראו בקיבוץ "הקמה") הייתי משחק עם אחי צפריר, שהיה בן שנתיים והיינו מטיילים ברחבי המחנה, בפרדסים, ברפת ובדיר הכבשים.

התיישבות – מושב שדות

לנו, לסבתא ולי ולבנותינו גלית ורון נפלה הזכות הגדולה להיות בין שש עשרה המשפחות שייסדו והקימו את מושב שדות, בפתחת רפיח שבסיני. הישוב הישראלי האזרחי הראשון שהוקם בחבל ארץ זה. המושב עלה על הקרקע ב 4 בינואר 1971, לפני ארבעים ושבע שנים.

חודשיים לפני העליה למקום, נערך סיור של שלושים משפחות. שטח ענק של חולות, שהוחלט לבנות בו את המושב. מתוך שלושים המשפחות, רק חמש משפחות הגיעו להתיישבות.

כאמור, ב 4 לינואר 1971 באו שש עשרה משפחות להתיישב במקום. היה טקס עליה רב רושם ובערב נשארנו לבד. אנחנו באנו עם שתי תינוקות, גלית בת שנתיים וחצי ורון, אמא שלך, בת חצי שנה. בחצי השנה הראשונה, חיינו כקיבוץ והיישוב נקרא מושבוץ פיתחת רפיח. בתום התקופה של המושבות, הפכנו למושב ושינינו את השם ל"שדות". כנראה בגלל השם היפה והמיוחד, גם הפכנו למושב מיוחד.

כעבור כשנה מיום העליה היינו אמורים לקלוט עוד חמש עשרה משפחות. על 15 המקומות האלה הגיעו לוועדת הקבלה כ800 משפחות. מה שהיה מיוחד במושב, שבמשך 11 שנות קיומו של המושב לא עזבה ולו משפחה אחת. דבר שלא היה בכל תולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל במאה העשרים ועד היום.

סבתא ואני קיבלנו עידוד רב מאנשים רבים ומרכזיים שבירכו אותנו על הליכתנו להקמת ישוב חדש. לצערי, בגלל בחישות פוליטיות פינו אותנו מהיישוב במסגרת הסכם השלום עם מצרים.

להיות בין מקימיו של ישוב חדש זאת חוויה שבודדים זוכים לה. גם אנחנו, סבתא וסבא שלך זכינו וגם סבתא וסבא הרבאים שלך זכו בזה, שהם היו בין ששת החברים שייסדו את קיבוץ כפר מנחם בשנת 1932.

הקשר הישראלי

תמונת הדיוקן צולמה בנגריה, כאשר איתן הנכד בחר את המיקום וההעמדה.

הסיפור שמאחורי התמונה:

התמונה מייצגת את התחביב שלי מזה שנים. אני אוסף גזרי עצים, מייבש אותם ובונה מהם צעצועים, קופסאות, מזוודות וקישוטים שונים. מיד אחרי העבודה, אני מתפנה לעיסוק שהוא התחביב האהוב עלי, עבודה בנגרות. גם איתן, הנכד שמשתתף איתי בתכנית "הקשר הרב דורי" אוהב ליצור באומנות ובמלאכת יד.

אני מכין לו חתיכות עץ והוא יוצר מהם עבודות כיד הדמיון. איתן בהחלט ירש את הכישרון שעבר מדור לדור, והוא חלק מהקשר האיתן בינינו.

הזוית האישית

אהרון: אני שמח שניתנה לי הזדמנות לספר לנכדי השמיני והאהוב איתן חלק מסיפורי הרבים ואולי זה יעורר בו סקרנות לשמוע עוד סיפורים.

איתן: נהניתי מאד לשמוע את הסיפורים של סבא על המורשת של משפחתי ולחזק את הקשר ביני לבין סבא.