מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בתקופת הצנע

סבא דני ואני (בת 4) ב-2009
סבי דניאל עם העגלה שבו ישן עד גיל שנה
הסיפור מספר על סבי שנולד בתקופת הצנע ומספר על משפחתו וההתמודדות עם התקופה.

הכל התחיל לפני מלחמת העולם השנייה כאשר התחילו פרעות ואיסורים שונים כנגד היהודים בגרמניה, אבי היה בן 15 כאשר נשלח על ידי אביו מגרמניה לישראל על מנת להציל את חייו. כאשר אבי שמע שאביו נרצח החליט לנקום והתגייס לצבא הבריטי ובשלב כלשהו נשלח עם הגדוד שלו להלחם באיטליה, לקראת סוף המלחמה הם הגיעו לטריאסטה ושם פגש את ג'ולינה אימי, שבדיוק חזרה משוויץ לשם נמלטה משפחתה מאימת הנאצים. הם התחתנו, כעבור זמן מה הוא חזר לארץ (השתחרר מהצבא) והתחיל לעבוד כרפתן. אימי הגיעה מספר חודשים אחריו והצטרפה למקום מגוריו ברעננה. דירתם הייתה דירת חדר אחד בחווה חקלאים בה עבד אבי וכשאני נולדתי לא היה אפילו מקום להכניס מיטה עבורי ולכן את שנתי הראשונה ביליתי בעגלה. כעבור כשנה הורי רכשו יחד עם משפחה נוספת בית בין שני חדרים בחולון בשכונה שהייתה ממוקמת על שטח חולי, בדירה זו לכל משפחה היה חדר כאשר המטבח ושירותים משותפים.

התקופה הייתה תקופה קשה במדינה והיא נקראה תקופת הצנע. בתקופה זו המדינה הייתה שרויה בעוני ולא היה מספיק אוכל לכולם ולכן הממשלה החליטה לחלק את האוכל במידה שווה על ידי תלושי מזון. בבית שלנו לא היה מקרר חשמלי ואת האוכל קיררנו באמצעות מקרר העובד עם גושי קרח שהיינו קונים בצהריים מעגלת הקרח.

לא היו לנו בכלל משחקים היינו משחקים כל היום בחולות שהקיפו את השכונה, זורקים אחד על השני אבנים וכמובן משחקים כדורגל. בשכונה זו הכרתי חברים שחלקם היו עולים חדשים מכל קצבי תבל וכולנו למדנו יחד באותו בית ספר ובאותן כיתות. בקצה השכונה היתה גבעת חול עצומה ומאחוריה בעונת הגשמים היתה נוצרת בריכת חורף ענקית, ובבריכה זו ולידה היינו מבלים הרבה משעותינו בחורף. בנינו רפסודות שטנו ותפסנו ראשנים.

אחת לשנתיים (בערך) סבא שלי מאיטליה היה שולח לנו כרטיסים (לשיט לאיטליה) על מנת שנוכל לבוא לבקר באיטליה ואז היינו שטים באוניה מנמל תל אביב לעיר טריאסטה שבאיטליה , השיט באוניה היה הרפתקה גדולה וכל היום הייתי מתרוצץ בין הסיפונים השונים ובכל פעם מחדש הייתי הופך לידיד המלחים. האוניה לא הייתה אוניית נוסעים רגילה היא הייתה אוניית משא וגם לקחה מעט נוסעים, זכור לי שפעם אחת כששטנו באיזור של יוון פקדה אותנו סערה קשה והאונייה התנדנדה כמו קליפת שום, כל הנוסעים הרגישו רע והקיאו את נשמתם (כולל אימי) רק אני הרגשתי טוב. בצהריים המלח האחראי על חדר האוכל צילצל בפעמון כמנהגו כדי שהנוסעים יבואו לאכול, אף אחד לא ירד כי כולם בדיוק הקיאו את נשמתם, רק אני ירדתי. כשירדתי גיליתי שולחנות ערוכים כשבכל שולחן קערה מלאה מישמשים.

יש לציין שבתקופה זו הילדים בארץ ואני בתוכם נהגנו לאסוף את הגלעינים של המשמשים שנקראו בפינו גוגואים, והיינו משחקים בבתי הספר ואחרי הלימודים משחק מסוים עם גלעיני המשמש .ולכן כשראיתי את קערת המשמשים עלה לי רעיון שטני… מאחר ולא היה במקום אף אחד לקחתי קערה קערה והוצאתי את כל הגלעינים, לבסוף הייתה לי שקית מלאה גוגואים. ולאחר חודש כשחזרתי לארץ כולם קינאו בי על כמות הגוגואים שאספתי.

הזוית האישית

בהיותי באיטליה נהגתי לשחק בחצר הבית של סבי וסבתי עם הילדים המקומיים וכך למדתי איטלקית, שפה שאני דובר איתה עד היום.

מילון

צנע
תקופה בתולדות המדינה שבה האזרחים נאלצו לחיות בצמצום וצניעות

ציטוטים

”כשגם לכולם מסביבך חסר, אתה לא מרגיש את זה“