מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בתל אביב בצל המלחמה של סבתא גאולה

אני וסבתי בקשר הרב דורי
אני בת שלוש
פרקים מילדותה של סבתא גאולה

זוכרת אני, הייתי ילדה קטנה וגרתי ליד התחנה המרכזית בתל אביב משם יצאו השירות לירושלים.
 
ירושלים הייתה נצורה אין יוצא ואין בא רק בשיירות כלי רכב משוריינים יכלו לפרוץ את המצור. וליד ביתי היו מתארגנות השיירות וראיתי כיצד הבחורים הלוחמים האמיצים חובשי כובעי גרב בצבע חאקי עולים על רכבים משוריינים (תוכלו לראות חלק מהם עד היום בשער הגיא) ואימהות עם מטפחות העוטפות את ראשיהן ונושאות בידיהן צרורות ארוזים לבנם שבירושלים הנצורה ומבקשות בעיניים דומעות להביא את הצרור לבנם שבעיר הנצורה.
 
הכביש לירושלים בעת ההיא היה ללא אפשרות למעבר כי כנופיות פורעים הקימו על הכביש מחסומים וירו מההרים שמסביב עד שמצאו את דרך בורמה ואפשר היה לעקוף את כביש שער הגיא עד לפתיחתו.
 
הסיפור על "משה פרסר" 

משה פרסר ואני

 
משה פרסר ואני
באותה תקופה הכרתי את השכנים של סבתי ואחד משני הבנים של השכנה היה בפלמ"ח והשתתף בקרבות על הקסטל ההר שבכניסה לירושלים. השליטה על ההר עברה כל פעם מהיהודים לערבים. האח משה היה חביב עליי מאד כי שיחק איתי והצחיק אותי. והנה  יום אחד כשהשתתף משה בקרבות בא המבשר והודיע למשפחתו שהוא נפל בקרב על הקסטל. אז החלו הוריו לבכות בכי מר וכשאני ראיתי זאת אמרתי דבר שרק ילדה קטנה יכולה לאמר: "הטוב מת והרע נשאר" מיד שמו לי יד על הפה.
 
למחרת בא אחד מחבריו של משה למסור דרישת שלום ממשה ושאל את המשפחה: "למה אתם באבל". התברר שהמבשר התבלבל זה היה מישהו אחר באותו שם. ואז אני זוכרת שהמשפחה החלה לשמוח אך אני בלבי חשבתי שעכשיו משפחה אחרת בוכה.
 
נפלתי לגיגית – פציעה הקשה!
כשהייתי בת 3 שני הוריי יצאו לעבוד. יום אחד חליתי והוריי השאירו אותי אצל השכנים בדיוק אז הגיעו ערביות שכיבסו את כביסת השכנים ועל הרצפה היו "פיילות" גיגית מתכת גדולה עם מי כביסה רותחים. בן השכנים דחף אותי לגיגית ונפלתי כולי ונכותי ברב גופי. העור שלי התקלף ונלקחתי לבית חולים הדסה אפילו בלי הוריי למזלי השתמשו אז בתרופה החדשה פניצילין שהצילה את חיי. בזמן ששכבתי בבית החולים עברתי טראומה שזכורה לי עד היום .אחת האחיות בלילה כשלא הפסקתי לבכות מכאבים וגעגועים להורי, ביקשה ממני להפסיק לבכות כמה פעמים וכשלא הפסקתי, היא סטרה לי סטירה מצלצלת וברגע זה כמובן הפסקתי לבכות אבל הטראומה נשארה לכל חיי וכשהייתי ילדה ועברתי ליד בית החולים תמיד עברתי לצד השני של הרחוב.
תקופת "המנדט הבריטי"
הייתי ילדה קטנה והאנגלים הטילו עוצר כדיי לתפוס את ראשי המתנגדים להם. אבי העביר אותי לבית השכן, ששם שיחקתי עם השכנה שמאד אהבה ילדים .והיו לה כלים קטנטנים שנהניתי לשחק בהם. והנה פתאום הייתה שריקה להתחלת העוצר, לא היה ניתן לחזור הביתה אלא באמצעות החיילים האנגליים (שנקראו כלניות בגלל הכומתות האדומות שלהם). אבא שלי ביקש מחייל אנגלי שיעביר אותי הביתה והוא הסכים, אבל אני פרצתי בצעקות אימים כשהוא רצה לקחת אותי בידיו. אחרי צעקותיי הסכים אותו החייל שאבי ייקח אותי בזרועותיו הביתה.
 
באותו זמן נתקעה אמי שהלכה לקנות מצרכי מזון לפני שעת העוצר, ולא יכלה להגיע הביתה אלינו. אנחנו דאגנו מאד ולא הבנו למה אמא לא חוזרת אלינו. היא עברה מבית לבית עד שהגיעה באמצע העוצר הביתה.  
 
הכרזת המדינה
אבי לקח אותי על כתפיו היינו בכיכר ופתאום נשמעו שאגות שמחה וראיתי שגם אבי שמח ודמעות עמדו בעיניו ולפתע בלי שום הודעה התחילו להתארגן מעגלי ריקודי הורה ודגלי כחול לבן התנופפו. זה היה רגע היסטורי לעם ולאדם הישראלי. רק לא ידענו שלמחרת תפרוץ מלחמה… שתגבה מחיר חייהם של בני אדם רבים.
 
                                                        אני ובת דודתי בכיכר צינה דיזינגוף 

מילון

קסטל
ההר שבכניסה לירושלים שעליו נלחמו בקרבות מלחמת השחרור

כנופיות פורעים
ערבים כפריים שהתארגנו למלחמה נגד ישראל

ציטוטים

”" הטוב מת והרע נשאר"“