מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בקיבוץ מעוז חיים

אני ונכדתי האהובה נטע
אני לצד עץ הרימון המזכיר לי את ילדותי
"רק עץ ידי נטעו חופי ירדן שוקטים" סיפורה של תמר כהן-גזית בת מעוז חיים, שבעמק בית שאן.

אבי אברהם כהן עלה לארץ מברסלאו, אז בגרמניה. סבי וילי כהן שהיה היסטוריון, וסבתי אלה כהן-בריניצר נספו בשואה. אבי, אברהם כהן, עלה לארץ בשנת 1935 כשהיה בן 16, עם קבוצה של "עליית הנוער". אחרי שנתיים של הכשרה בקיבוץ גבעת ברנר, הוא היה בין מקימי קיבוץ מעוז חיים, קיבוץ "חומה ומגדל" שעלה להתיישבות ב-6 ביולי 1937.

אמי יהודית כהן לבית סידי נולדה באיזמיר שבטורקיה ועלתה לארץ בשנת 1938 בגיל 15 עם כל משפחתה, הם התגוררו בחיפה, בהדר הכרמל. סבי היה רופא. סבתי הפליאה לנגן בפסנתר, לרקום ולסרוג.

במאי 1940 אבי התנדב לשרת בצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים. הוא שרת בהתחלה ביחידת תותחנים מעורבת בנמל חיפה. אמי וחברותיה הכנו חבילות "שי לחייל" ושלחו אותן. אבי, שהיה מנומס (יקה), כתב מכתב תודה. אחר כך הם נפגשו, התאהבו ובשנת 1944 הם התחתנו. כאשר הוקמה "הבריגדה היהודית" בצבא הבריטי, אבי עבר לשם, ויחד עם חיילי הבריגדה הוא יצא למצרים לאימונים, ומשם הם יצאו לאיטליה למלחמה. בסוף שנת 1946 הוא חזר לארץ, ואז אמי הצטרפה אליו, לקיבוץ.

נולדתי בארץ ישראל, כשנה לפני הקמת מדינת ישראל, בבית חולים עפולה,

בתאריך ט' באב תש"ז,יולי 1947. זה היה באמצע הקיץ. אבא שלי רצה לראות את התינוקת שנולדה. לא היה בקיבוץ אוטו. הוא הלך יחד עם דודתי, אסטריאה, ברגל את כל הדרך ממעוז לעפולה,כ-30 ק"מ, בחום של 40 מעלות (וכל הדרך זו עליה). כל שנה ביום ההולדת הדודה שלי הייתה מזכירה איך הם הלכו בחום הנוראי כדי לראות את התינוקת החדשה, אותי.

הורי קראו לי תמר. מקור השם הוא מדודתי, אחות אבי שנקראה תמרה. היא נספתה בשואה כשהייתה ילדה. השם קשור גם לתמרים שצמחו על יד מעוז חיים ולעצי התמר החדשים שניטעו. התמרים מסמלים שלום וחיים והם אופייניים לאזור עמק בית שאן. כשנולדתי, מעוז חיים, ישוב ספר ליד הירדן, היה בן 10 שנים. הילדים גרו בבית התינוקות ובבתי ילדים. ההורים גרו בצריפים. ללא מזגן ואף ללא מאוורר בחום הקיץ שעלה פעמים רבות מעל 45 מעלות, זה היה מאוד חם. לכל משפחה היה חדר אחד בצריף, ללא שרותים. השרותים היו במקום מרוחק ליד הגדר.

בשעות אחר הצהריים היו לוקחים את התינוקות לשעתיים לחדר ההורים וגם בשבתות בבוקר היינו יחד. אם היה חשש ממחלה (אם מישהו מחברי הקיבוץ היה חולה והיה חשש מהדבקה וזה היה קורה פעמים רבות מאוד) היו מכריזים על "הסגר" – כלומר, התינוקות לא יוצאים מבית התינוקות. האימהות שהיו צריכות להניק נפגשו עם התינוקות, האבות לא זכו להיכנס לבית התינוקות ולכן אבי היה צריך להתגנב לבית התינוקות כשהמטפלת הלכה לחדר אוכל, לאכול  ארוחת צהריים כדי לראות  אותי.

מבית התינוקות עברנו לבית הפעוטים ומשם לגן הילדים. בגן היה חדר אוכל, חדר משחקים ושלושה חדרי שינה. היה לנו כלב קטן, לול תרנגולות, גן ירק והכי הכי אהבנו את עץ התות הענק שהיה בחצר. הינו מטפסים עליו, וכשרצינו להעלם הוא היה המחבוא שלנו.

סבתא שלי, פרלה (שנולדה באיזמיר), היתה באה אלינו בפסח ונשארת חודש. לרוב הילדים בקיבוץ שלנו לא היו סבתות. והיו ילדים שקראו לה סבתא והיו מבוגרים שקראו לה אמא. היא ידעה לסרוג ולרקום יפה. באותם הימים לא קנו סוודרים מוכנים. היו קונים צמר וסורגים. אם הסוודר היה קטן, היו פורמים אותו וסורגים חדש עם תוספת של צמר אחר. היא סרגה להרבה ילדים בקיבוץ סוודרים עם דוגמאות יפות. ואני לא כל כך אהבתי את זה כי זו סבתא שלי. סבתא הבינה אותי ואמרה שדוגמת החתול היא רק שלי ולילדים אחרים היא תעשה דוגמאות אחרות. את זה קיבלתי.

תמר באפודת החתול

תקופת הגן שלנו נמשכה עד גיל 7 ומשם עלינו ישר לכיתה ב', כי חשבו אז בקיבוץ, שגיל 6 הוא צעיר מדי להתחיל ללמוד. בבית הספר גרנו בבית הילדים היה חדר אוכל, חדר כיתה, וחדרי שינה, זה היה "הבית הכולל".

פעם בשבוע, בימי שני, היינו יוצאים לטיול לשדות שעל יד הקיבוץ או לבריכות הדגים. לכל ילד היה תיק טיולים שנתפר במתפרת הקיבוץ ואמו רקמה עליו. על התיק שלי רקמה אמא את "אילת ושמשיה כחלחלת". הינו לוקחים בתיק צידה לדרך וגם מחברת ללמוד. מעוז חיים נמצאת על מסלול הנדידה של הציפורים. בסתיו ובאביב יש הרבה להקות ציפורים שמגיעות לבריכות הדגים ויש כאלה שנשארות לכל השנה. למדנו את השמות שלהם, הסתכלנו על הקנים והגוזלים, עשינו תרגילי חשבון כמה עפו כמה נשארו בברכה. למדנו שמות של צמחים רבים ומשפחות של צמחים.

פעם טיילנו אל "קיר היונים". זהו מצוק מחוואר הלשון, מעל הירדן. פתאום שמענו רעש גדול, גוש גדול של אדמה נפל מהמצוק וחסם את הירדן! כעבור זמן מצאו המים דרך לעקוף את החסימה, אך לזמן מה אפשר היה לחצות בלי להרטב.

חשבנו אז על הדרך בה חצו בני ישראל את הירדן ליד יריחו, אולי כך זה היה. באזור "גאון הירדן" (היכן שהירדן מציף בשנה ברוכת גשמים) גדלו עצי אשל. הם היו נמוכים וכשטילנו ביניהם יכולנו ליראות קנים של ציפורים עם גוזלים בגובה העיניים!

סדר היום בבית הספר: קימה ב-6:00 ,מ-8:00-6:30  לימודים,ב-8:00 ארוחת בוקר ואחר כך "עבודת בוקר": היתה תורנות לשטיפת הכלים, ניקיון חדר האוכל, הכיתה וחדרי השינה, ויתר הילדים עבדו בפינת  החי ובגינה. מ-12.00-9.00 לימודים. אחר כך ארוחת הצהריים, והחל מכתה ד-ה', שעת עבודה בקיבוץ. פעמים רבות עבדנו ב"גיוסים": דילול ועישוב כותנה, קטיף כותנה, עישוב סלק-סוכר ועוד. כשחזרנו מהעבודה היה שיעור אחרון ובו המורה קראה לנו סיפור בהמשכים, ואז הלכנולחדר ההורים לשעתיים וחזרנו לארוחת ערב ולשינה בבית הילדים.

על יד "הבית הכולל" של הכיתה שלנו היה מטע קטן של עצי תאנים וגם רימונים. מאוד אהבנו לטפס עליהם, לשבת ולאכול מפרי העץ, תאנים או רימונים.

היתה לנו כלבה בשם דובה שמאוד אהבנו ובאופן מפליא היא דומה לכלבה שיש לי עכשיו, עלמה, (שלא אני בחרתי). בזמן מילחמת סיני בנינו לה מקלט ורק אחרי שהיא ניכנסה למקלט שלה הסכמנו להכנס למקלט שלנו.

מימין: חברתי נעמי, אחותי נורית, אני ודובה

שיטת הלימוד אצלנו היתה לפי נושאים. אם למדנו, למשל, על הודו, הינו לומדים על הגאוגרפיה של הודו על האנשים על הדתות על ההיסטוריה וכו'. השיטה היתה בעבודה עצמית מתוך ספרי עיון ואחר כך היה צריך להרצות על העבודה בפני הכיתה. אני מאוד אהבתי ללמוד.

המורה שלנו, מיכל בינדר, והמטפלת שלנו, מרים צם, דאגו שניקרא ספרי קריאה.מיכל הנהיגה שעת קריאה לפני היציאה לעבודה בצהריים. בימי חורף יפים קראנו  בחוץ על הדשא ובקיץ בחדרים. היא הלכה איתנו לספריה, עזרה לנו לבחור ספר והשתתפה בחוויות התלמיד בזמן הקריאה. לספרים היה מקום חשוב בחיינו. שנים רבות אחר כך, כשהייתי בברלין לצורך עבודה בארכיון, חיפשתי את הרחובות בהם התרוצצו הילדים מ"אמיל והבלשים".

שיעורי החליליות, תזמורת המנדולינות בה השתתפתי, מקהלת בית הספר, ובתיכון מקהלת המבוגרים בה שרתי, החוג למוזיקה, כולם בהדרכת בינה כרמי, פתחו לנו דלת לעולם המוזיקה והעשירו את חיינו.

השבתות! אהבתי מאוד את הטיולים בשבת עם המשפחה. בחורף הינו הולכים ל"חורשת המעיין" לאסוף "פטריות סגוליות" או לשדות לאסוף "פטריות אדמה"

ואחר כך הינו עושים מהן תבשיל נפלא בחדר ההורים.

תמר, ילדת גן, בשמלת שבת שרקמה אמא

בגבעות על יד מעוז היו מרבדי כלניות ענקים ואהבנו לטיל שם עד לירדן. בקיץ החם (45-40 מעלות) היינו הולכים בשבת לבריכת הבוץ. זו היתה בריכת דגים, חפורה באדמה. מי שנכנס לשחות, יצא שחרחר מבוץ. שנים אחר כך, בסיוע תרומה מחו"ל, נבנתה בריכת שחייה מבטון, בה המים נקיים ושקופים, והיא נבנתה בצורת כנף של מטוס לזכר דודו, בנה הטייס, של מורתנו.

טיול בשבת אל הדיר. כאן עם אחותי נורית ואחי עמוס

אהבתי מאוד מוזיקה. לאף אחד לא היה פטיפון ולא אפשרות להשמיע תקליטים ב"חדר". כל יום שישי בשעה-16:00 האזנו ברדיו בחדר ההורים ל"תוכנית כבקשתך למוזיקה קלאסית". אבא סיפר על הקומפוזיטורים מוצרט, באך, בטהובן ועוד, וכל השבוע שרקנו בהליכה בשבילי מעוז את היצירות ששמענו. היו "בחדר" ספרי אומנות שאבא הביא מאיטליה כשיהיה שם עם הבריגדה. הם היו השער שלנו לתרבות הרנסנס. האנציקלופדיה לנוער וההסברים של אבא עוררו את העניין שלנו במדע.

בית הספר היסודי כלל אז עד כיתה ח', ובמעוז עד כיתה ט'. בכיתה ט' הינו הכיתה הבוגרת וחשנו אחריות גדולה על ארגון הפעילויות והחגים ב"חברת הילדים". זו הייתה גם שנתנו האחרונה ב"בית ילדים כולל".

בתיכון גרנו בשני בניינים עם חדרים. כיתות הלימוד היו במבנה קרוב ואת הארוחות אכלנו בחדר האוכל של הקיבוץ. זה היה בית ספר תיכון קטן, מקומי, ובו כ-45 תלמידים, 22 מהם בני כיתתנו. למדנו לשם השכלה כללית, הלימודים לא היו מכוונים לבחינות הבגרות. אם לא היה מורה במקצוע כלשהו, הוא לא נלמד באותה שנה. בתחילה היה נהוג חודש לימודים ושבועיים עבודה לסרוגין, אבל ראו שבשבועיים עבודה שכחנו את כל חומר הלימוד, לכן קבעו ארבעה ימי לימוד בשבוע ושני ימי עבודה במשק. אני עבדתי בלול בטיפול באפרוחים והרגשתי שם כחלק מאנשי הצוות. אנחנו לא הסתפקנו בארבעת ימי הלימוד וביקשנו מחלק מהמורים ללמד אותנו, בנוסף, בערב, למשל ספרות ותנ"ך.

אני בתיכון

הטיולים השנתיים בתיכון היו מסעות אל הנגב, בכל פעם לאזור אחר של הנגב. הם התאפיינו במסלולים ארוכים, יפים וקשים, לינה תחת כיפת השמיים, והרבה הסברים מעניינים בגאולוגיה, ארכיאולוגיה והיסטוריה עתיקה וחדשה. הם חוויה בלתי נשכחת. בקיץ, אחרי כתה י', השתתפתי בקורס מדריכים של חטיבת בני הקיבוץ המאוחד שהתקיים בקיבוץ גבת. אחר כך הדרכתי שנתיים קבוצה במעוז. אחרי התיכון הדרכתי בתנועת הנוער והתגייסתי לשירות צבאי בגדנ"ע. במקצועי, אני מורה להוראת היסטוריה ואזרחות בבית ספר תיכון ומסגרת תפקידי השונים פיקחתי על שני מקצועות אלה ברשת אורט.

כיום אישי עמרם ואני חיים בקרית טבעון, יש לנו שלושה ילדים עשרה נכדים חמודים וכלבה.

"קשר ישראלי" רב דורי 

"אל גינת אגוז ירדתי לראות הפרחה הגפן הנצו הרימונים"

כשחשבתי על צילום תמונת דיוקן שמתחברת לסיפור חיי ומסמלת בד בבד ישראליות, החלטתי לטפס על עץ הרימון ולהצטלם שם.

עץ הרימון מסמל עבורי את ילדותי וביתי במעוז חיים. ליד בית הילדים שלנו היו עצי תאנים ועצי רימון. אהבתי לטפס עליהם ולאכול את פירותיהם.

הרימון מסמל ברכה, שפע, יופי וחוכמה.

"כפלח הרימון רקתך מבעד  לצמתך", (שיר השירים ד'3 )

שתינו מאוד אוהבות את עץ הרימון הצומח בגינתנו ואת כל מה שהוא מסמל, כך גם נטע נכדתי שמעניקה למשפחתנו  את יופייה, תבונתה ורגישותה.

הזוית האישית

נטע: היה לי מאוד מסקרן לשמוע את הסיפורים של סבתא וללמוד עליה דברים שלא ידעתי מעברה ומילדותה.

תמר: היה לי נעים מאוד לשוחח עם נטע על החיים בקיבוץ ולהעלות את מקצתם על הכתב.

מילון

גדנ"ע
גדודי נוער

ציטוטים

”עץ הרימון מסמל עבורי את ילדותי ובית במעוז חיים“