מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בקיבוץ של פעם

צביה ויסברג ונכדתה גילי גבע, בת 11, 2020
צביה ויסברג בת 10, 1951
סיפורה של סבתא צביה

קוראים לי צביה ויסברג (לוקסנבורג), נולדתי בעין הים מדרום לעתלית בשנת 1941, להוריי בת שבע וחיים.

אמי בת שבע לבית פדרינג נולדה בעיר קוסוב, שנמצאת במזרח גליציה, לרגלי הרי הקרפטים כיום בגבול אוקראינה / רומניה ואז בפולניה. הוריה היו חסידים בחסידות האגר. אמי הייתה חברה בתנועת נוער ציונית, "דרור". בשנת 1934 יצאה מבית הוריה לקיבוץ הכשרה בפולניה ושם מילאה תפקידים מרכזיים. בהיותה "מזכירה" של קיבוץ ההכשרה, קיבלה מתנועת הנוער סרטיפיקט ועלתה ארצה בשנת 1938. עם עלייתה ארצה, הצטרפה לקיבוץ "עין הים".

אבי, חיים לוקסנבורג, נולד בעיר וולוצלבק, במרכז פולין, עיר בגודל בינוני ובה קהילה יהודית גדולה (כרבע מתוך 80,000 תושבי העיר). הוריו השתייכו לחסידות גור, אולם אביו היה אדם פתוח וסובלני. וכך התאפשר מגוון הדעות שהיו במשפחה, כאשר ששת הילדים השתייכו לתנועות הציוניות השונות שהיו ברחוב היהודי (פועלי ציון הסוציאליסטית, השומר הצעיר, בית"ר, וצעירי ציון- תנועה ציונית בורגנית).

ליד השולחן, בעת הארוחות, היו נערכים ויכוחים פוליטיים ערים ויחד עם זאת נשמרו היחסים הטובים בתוך המשפחה. משנות נעוריו הצטרף אבי לתנועת הנוער הציונית "דרור " (פרייהייט), תנועת הנוער של "פועלי ציון" הסוציאליסטית. הוא היה פעיל בתנועה וכמקובל, יצא ל"הכשרה" לקראת עלייתו ארצה. בשנת 1938 עלה ארצה בעלייה בלתי ליגלית (לא חוקית) על אונייה קטנה להובלת בקר, והצטרף לקיבוץ "עין הים". הורי נפגשו בעין הים ושם הקימו את משפחתם.

קיבוץ "עין הים", שהוקם בשנת 1936, אינו קיים היום ושרידי המקום התמזגו במושבה עתלית.

קיבוץ עין הים, מראה כללי, 1940

קיבוץ עין הים היה על גבעות הכורכר, מדרום למושבה עתלית, כאשר האדמות הפוריות של העמק בין גבעות הכורכר והכרמל היו בידי אפנדים ערבים (אפנדי הוא בעל קרקעות עשיר שהעסיק אריסים ששילמו לו את מרבית יבולם ). עד כמה שידוע לי נעשו על ידי הקרן הקיימת לישראל מאמצים רבים לרכוש אדמות אלו, אבל האפנדים פחדו למכור בגלל איומים של אנשי הכנופיות הערבים.

הורייה של צביה ויסברג: בת שבע וחיים לוקסנבורג (מימין) וחברים בפתח אוהל המגורים, קיבוץ עין הים, 1940

בשל מחסור בקרקע היו מקורות הפרנסה של הקיבוץ מצומצמים ומפוזרים. חברים יצאו הרבה לעבודות חוץ בעתלית ובמקומות מרוחקים וזה נתן את אותותיו במצב הכלכלי שהיה קשה תמיד. למרות העוני זכורה לי ילדותי כילדות מאושרת עם הרבה חופש לשוטט ולשחק בפינות הקיבוץ ועל הגבעות.

כמה שבועות לפני לידתי, עברה אמא לגור בגבעת השלושה, סמוך לבית החולים בלינסון בפתח תקוה. למרות שעין הים הייתה קרובה לחיפה, קשה היה להגיע במהירות לבית היולדות הן מפאת מחסור באמצעי תחבורה והן בגלל העוצר שהיה מוטל על האזור מרדת החשיכה עד הבוקר (הימים ימי מלחמת העולם השנייה). כך יצא שנולדתי בעצם בפתח תקוה.

מילדותי המוקדמת זכורים לי המשוריינים של הכוחות הבריטיים שישבו במשטרת עתלית ובמחנה המעפילים בעתלית, באים לקיבוץ לקנות לחם במאפיה של קיבוץ עין הים. אנחנו, הילדים, היינו רצים אחרי המשוריינים וצועקים "מדינה עברית", "עלייה חופשית". החיילים הבריטים, למרות שהתרגזו מאד, לא יכלו לעשות שום דבר לילדים קטנים.

 צביה ויסברג בת 5 עם הוריה, בת שבע וחיים, קיבוץ עין הים, 1946

בתקופה שבין מלחמת העולם השנייה לבין מלחמת השחרור (1945-1948), היו מאמצים בלתי פוסקים של ההגנה להשיג נשק. פעמים רבות היו מצליחים "לשים יד" על ארגזי נשק של המשטרה הבריטית שהובלו ברכבת. כאשר הרכבת האטה לפני תחנת הרכבת של עתלית, היו אנשי ההגנה זורקים מהרכבת את הארגזים ואנשי עין הים, שגויסו לשם כך, אספו את הארגזים במהירות והחביאו את הנשק בסליקים.

בכיתה א' לא למדתי הרבה. היו אלה שנות מלחמה ובגלל מחסור במורים, לימד גם אותנו, הקטנים, המורה של כיתה ג'. הוא התרכז יותר בילדים הגדולים, ואנחנו , הקטנים, שקיבלנו הרבה עבודה עצמית, בעיקר הפרענו.

בקיבוץ של אז, גרנו, הילדים, בלינה (מגורים) משותפת בבית ילדים. בתי הילדים (תינוקות, פעוטים, גן ילדים וחברת הילדים) היו הבתים הבנויים היחידים בקיבוץ. החברים המבוגרים גרו תחילה באוהלים (שלא אחת התהפכו עליהם ברוחות החורף הסוערות) ואחר כך שודרגו לצריפים ובהם חדרים קטנים ללא שירותים וללא מים זורמים. בשנים אלו, רוב חיינו, הילדים, התרחשו בחוץ. (בתי ההורים, שהיו צריפים קטנים, לא היה בהם מקום כמעט לבילוי).

הרבנו לטייל ולבלות בגבעות הכורכר שהקיפו את הקיבוץ והקמנו לנו פינות להן קראנו "בתים". ה"בתים" היו עשויים ארגזים ושקים ונתמכו בסלעים של הגבעות. בפיסות הקרקע שבין הסלעים גידלנו ביוזמתנו ירקות קלי גידול (צנונית, בצל ירוק, שום ירוק, גזר) אותם קטפנו לקראת ארוחת הערב בבית הילדים. ב"בתים" שלנו בין סלעי הגבעות היו נערכות מסיבות, כאשר ה"ממתקים" למסיבה היו עוגיות או פיתות בצל, אשר אבי, שהיה האופה של הקיבוץ, אפה לנו מהביצים הקטנות שלא התפתחו, אשר קיבלנו באדיבות הלולנית. אני זוכרת שמאד אהבתי לבקר במאפיה ולראות כיצד אבא לש את הבצק וצר בידיים את ככרות הלחם העגולים ואחר כך מכניס אותם לתנור בעזרת מרדה ארוך ארוך.

במלחמת השחרור, ברחו הכפריים הערבים מהאזור ולאחר המלחמה האדמות באזור עברו לרשות הקרן הקיימת לישראל. ניתן היה אז לקבל משבצת קרקע שתאפשר פרנסה מחקלאות. באותו זמן, לאחר המלחמה, החליטו חלק מחברי קיבוץ "רמת רחל" (ליד ירושלים), שנחרב במלחמה, שאינם רוצים עוד להיות "קיבוץ בעיר" וחיפשו לעצמם מקום שיאפשר חקלאות. נוצר חיבור בין שתי הקבוצות, והוסכם להקים ביחד קיבוץ חדש. חברי רמת רחל גרו במחנה המעפילים בעתלית כשנתיים, עד לסיום בניית הקיבוץ החדש במקומו הנוכחי, ב"עין כרמל".

בקיץ שנת 1950, עברנו למקום הקיבוץ החדש ב"עין כרמל".

לנו, הילדים הבוגרים, לא היו בתי ילדים וגרנו בבתים הצפופים של ההורים במשך כשנה עד שהתקינו לנו מגורים בבית ששופץ לשם כך. שמחנו מאד לצאת מבתי ההורים הצפופים ולשוב לגור כל הילדים ביחד (לינה משותפת). החיים בנקודה החדשה היו שונים מאוד ממה שהורגלנו אליו בעין הים. השטח היה מישורי וחשוף, נוי לא היה עדיין והעצים היו קטנים.

היו הרבה פחות פינות להסתתר בהם. בלויינו היו משחקי חוץ: כדור מחניים, קלאס, קפיצה בחבל, סוגים שונים של משחקי גולות (בלורות), משחקי מחבואים, תופסת, סימני דרך, חמש אבנים וכדומה. המקום החדש של הקיבוץ גם היה קרוב יותר להר הכרמל. נחל המערות על מערות האדם הקדמון אשר בו, היה יעד לטיולים לעתים מזומנות, כאשר אנחנו מלווים את חילופי העונות, הפריחות והצמחייה האופיינית להר, ונהנים משלל כלי הצור הפזורים סביב למערות האדם הקדמון.

הוקם משק חי אשר היווה מוקד משיכה למשך שעות רבות ביום. במשק החי היו ברווזים, תרנגולי הודו, תרנגולות, עזים וחמורים. בשנות ה-50, שנות הצנע בארץ, היה במשק החי אינקובטור שעבד על נפט. היה קשה מאוד לקבל ממנו אפרוחים. לעומת זאת הדוגרות דגרו וגידלו את אפרוחיהן בשיטה הטבעית. שעות רבות ביום ביליתי ב"טיפול" באפרוחים. מלטפת אותם ומכינה להם ביצים קשות עם בצל קצוץ (השמועה אמרה שבצל קצוץ זה טוב נגד מחלת המעיים "קוקסידיוזיס" שהייתה לפעמים תוקפת את העופות).

צביה ויסברג במשק החי, עם אפרוחי תרנגול הודו, קיבוץ עין כרמל, 1953

בית הספר שלי היה כולו בתוך הקיבוץ, בהתאם לאידיאולוגיה של ה"קיבוץ המאוחד" שראתה את בית הספר כחלק אינטגרלי של המרקם החברתי של הקיבוץ והתנגדה להוצאת הילדים לבית ספר איזורי מחוץ לקיבוץ. הכיתות היו בגודל של כעשרים ילדים ולעתים קרובות "הושלמו" בילדי חוץ שהופנו לקיבוץ אם אלו היו ילדים שהגיעו מאירופה לאחר מלחמת העולם ואם ילדים שנאלצו לצאת ממשפחתם מסיבות שונות. בבית הספר הייתה גם פעילות תרבותית ענפה. מקהלת הילדים שלנו זכתה פעמים רבות למקום ראשון בכנסי מקהלות ילדים של משרד החינוך ושירי המקהלה מתנגנים לנו גם כעת. עד היום ילדי ה"קבוצה" הם לי כאחים ואחיות, גם אם איננו מתראים לעיתים קרובות מאד, כאשר כל אחד הלך בנתיבו.

בכיתה ו' הצטרפתי לתנועת הנוער העובד, ל"חטיבת בני הקיבוץ בנוער העובד". היתה פעילות ענפה, פעולות פעמיים בשבוע, מחנות וטיולים משותפים עם בני השכבה מקיבוצי האזור. תנועת הנוער העובד הייתה גורם חברתי מאד משמעותי.

בספטמבר 1956, נוספה לי "אחות" למשפחה. חברתה הטובה של אמא (פייגה'לה, שהייתה גם הגננת האהובה עלי קודם לכן) ילדה בת ולמרבה הצער נפטרה כמה ימים לאחר מכן בגלל סיבוך רפואי שלאחר הלידה. היא השאירה אחריה בעל ושלושה ילדים, בהם תינוקת בת שלושה ימים. אמי, שהייתה כאמור חברתה הטובה, נחלצה לתמיכה במשפחה בשעותיה הקשות ולעזרה בגידול התינוקת. כך נוצרו קשרים מיוחדים במינם בין שתי המשפחות, כאשר אמי מילאה בפועל את תפקידי האם לציפי שלא זכתה. "אחותי" ציפי, הייתה לאמי כבת וטיפלה בה במסירות בערוב ימיה.

עם סיום בית הספר התיכון, בשנת 1959, התגייסתי לצה"ל ושירתי שנתיים כאלחוטנית בחיל הקשר. את קורס האלחוטנים הבסיסי עשיתי כשלושה חודשים בתקופת החורף. גרנו באוהלים בלי חשמל ובלי חימום. על רצפת האוהל צמחו עשבים ובכל "מסדר המפקד" היינו בבעיה כי העשבים העלו בוץ בעת שטיפת הרצפה. חלק מהמכשירים היו עוד מתקופת מלחמת העולם השנייה וזכו לחבטות מימין ומשמאל כדי להבטיח שיעבדו. יצאנו לסדרות בשדה, חפרנו שוחות ובעת הגשם ישבנו בהן כשרגלינו טובלות במים הקרים.

צביה ויסברג בקרון האלחוט, חיל הקשר, 1960

בשנת 1965 יצאתי מהקיבוץ והלכתי "לחפש את עצמי" בעיר הגדולה תל אביב. עבדתי כפקידה במספר מקומות ובמקביל למדתי באוניברסיטת תל אביב סוציולוגיה ומדעי מדינה. היום שלי היה מאד עמוס, כי עבדתי מהבוקר עד 15:00 ואח"כ לימודים עד 21:00-22:00 ורק אחר כך שיעורי בית ועבודות סמינריוניות. הייתי גם במצב כלכלי לא מזהיר, כי מהמשכורת הלא-גבוהה-במיוחד שילמתי שכר דירה, שכר לימוד וגם צריך לחיות. למרות הקשיים, הייתה לי הרגשה טובה של ציפור דרור, עם אשליה מסוימת שאני יכולה לבחור כל מה שארצה.

צביה ויסברג, סטודנטית, תל אביב, 1968

סיפור אהבתנו – וקודם הקדמה: לתנועה הקיבוצית היה מלון בנתניה בשם "מלון הקיבוץ", שפעל בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. מטרתו הייתה לאפשר לחברי קיבוצים נופש ליד הים במחירים סבירים. המלון פעל בתקופת הקיץ ונסגר לתקופת החורף. בסוף עונת הנופש המקובלת, לפני הסגירה לעונת החורף, ערכה התנועה הקיבוצית "נופש רווקים" לצעיריה, במטרה לסייע לצעירים להכיר זה את זו ואולי יצאו מזה זוגות. בסתו 1969 ביקרתי במוצאי שבת את חברתי ביום האחרון לנופש רווקים כזה. היא הכירה לי את משה ומזה צמחה אהבה גדולה.

בשנת 1970 התחתנתי עם משה ויסברג ועברתי לקיבוצו, עין שמר.

צביה ומשה ויסברג עם ילדיהם ניר ואסנת 1973

בשנותי בקיבוץ עבדתי במחקר סוציולוגי במסגרת המכון לחקר הקיבוץ שבאוניברסיטת חיפה, בטיפול בילדים בגיל הרך, ובהנהלת החשבונות של הקיבוץ, בה עבדתי כשלושים שנה עד צאתי לגימלאות בגיל 78. בנוסף, מילאתי תפקידים במערך החברתי של הקיבוץ.

ביחד עם משה עברנו גידול משותף של ארבעה ילדים, מלחמות קשות (מלחמת יום הכיפורים, מלחמת ההתשה ומלחמת לבנון הראשונה, אחר כך משה שוחרר ממילואים). ליווינו את ילדינו המתבגרים דרך שירותם בצבא, לימודים גבוהים, הקמת משפחות ולידת ילדים. נכדינו החמודים הם הריבית הטובה שהביאו לנו ילדינו וממלאים את ליבי שמחה רבה.

צביה ומשפחתה המורחבת, 2018

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר החיטה, זכרון יעקב, בשנת לימודים התש"פ.

מילון

הכשרה
ההכשרה נערכה לרוב בחוות או במשקים חקלאיים, המשתתפים חולקו לקבוצות ולמדו את מכלול הנושאים הנדרשים להקמת יישוב חקלאי. רוב המשתתפים היו בעלי רקע עירוני וחסרי ידע חקלאי, לכן ההכשרה כללה עבודה חקלאית, לימוד מלאכות מכניות-טכניות ולימוד עברית

אפנדים
אפנדי הוא בעל קרקעות עשיר שהעסיק אריסים ששילמו לו את מרבית יבולם

ציטוטים

”לא היו בתי ילדים וגרנו בבתים הצפופים של ההורים במשך כשנה“