מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בצמצום

סבתא ועומר בחדר מחשבים בבית הספר גוונים
התמונה צולמה בשנת 1960 בשייט על המורש
ילדות בארץ קומוניסטית, לאחך מלחמת העולם השנייה

סיפור הילדות שלי

שמי:  מריאנה

בת ל: אלכסנדר ולילי לייפניקר

שנת עלייה: 1961

נולדתי ברומניה בשנת 1945,  מיד אחרי מלחמת העולם השנייה.

המשטר הקומוניסטי השתלט על רומניה וכל האנשים שהיה להם איזשהו רכוש נחשבו לאויבי העם, כך קרה שלסבא וסבתא שלי הייתה דירה מרווחת שנחשבה כמתאימה למגורים של מספר משפחות.

כדי שלא יכניסו לדירה של סבא וסבתא משפחות זרות, נכנסנו ההורים שלי, אחותי ואני ומשפחתו של דודי, כולם לגור ביחד בדירה של סבא וסבתא, הצפיפות בדירה הייתה גדולה וכולנו היינו צריכים להסתדר עם מטבח אחד ועם אמבטיה אחת.

המטבחים של פעם לא דומים לגמרי למטבח של היום. במרכז המטבח עמד תנור ענק שהבעירו בעץ, כמובן שלקח זמן עד שהתנור התחמם ואפשר היה לחמם עליו מים לשתייה או לבשל בתוכו ולאפות בתוכו, כמו כן, בברזים של הכיור לא היו מים חמים היו רק מים קרים. בחורף הקר של רומניה היה כפור מכסה את הדלתות של המטבח מבפנים.

לא הייתה הסקה מרכזית, בכל חדר בדירה עמד תנור חימום גדול מכוסה קרמיקה שהיו מדליקים עם עצים והיה מחמם לאורך שעות את החדר. גם בחדר אמבטיה היה תנור גדול שהיינו מדליקים עם בולי עץ כדי שיהיו מים חמים לרחצה, היינו מתרחצים כל המשפחה, בהתחלה הילדים ואחר כך המבוגרים,  במים של אמבטיה אחת ומי שהמים החמים לא הספיקו בשבילו התרחץ במים קרים.

כל דבר היה בצמצום רב ובשביל כל דבר עמדנו בתור. לחם אפשר היה לקנות רק חצי לחם לאחר עמידה בתור ואנחנו הילדים היינו נשלחים לעמוד בתור בשביל כל דבר.

שמן בישול ואורז היו מופיעים מידי פעם במכולת ואז כולם היו רצים ועומדים בתור לקנות כי אחרת לא היה במה לבשל.

סבתא שלי הייתה יוצאת לשוק כל בוקר ומחפשת מה לקנות מתוך ההיצע הדל והיקר שהיה בשוק. גם בגדים היו בצמצום וגם בשבילם נאלצנו לעמוד בתור.

נעליים ומעילים היו קונים לכמה שנים, בהתחלה הם היו גדולים מדי ואחר כך היו קטנים מדי במיוחד לילדים.

אנחנו הילדים, כמו הילדים בכל העולם, היינו פחות עסוקים בבעיות הקיום היומיומיות, כמו ההורים שלנו, והיינו מבלים את הזמן הפנוי במשחקים אחד עם השני בלי שהיו לנו משחקים, כמובן לא טלוויזיה, מחשב, פלאפון וכל יתר הדברים כמו לילדים של היום איתם הם מעבירים את זמנם הפנוי.

בית הספר היה טוב. הכיתות לא היו גדולות והמורים לימדו ברצינות רבה עם הקפדה גדולה על משמעת וסדר. המורה לא הייתה חברה של התלמידים אלא דמות נערצת ורחוקה מהתלמידים.

במשפחה שלנו הייתה אהבה גדולה לספורט.

בעיר הולדתי, ארד עובר נהר גדול ושמו מורש. בקיץ היינו שוחים בנהר שמימיו זרמו מהר ולשחות בו היינו צריכים להיות שחיינים טובים, אבא שלי דאג לכך שנשחה טוב. הוא גם דאג לכך שנלמד לשחק טניס, לשוט בסירת קיאק ולנסוע באופניים.

בסופי שבוע עשינו טיולי אופניים, בתחילה עם ההורים וכשגדלנו עם חברים וחברות. השתייכנו לקהילה היהודית של העיר ארד, קהילה די גדולה שמנתה כ- 15,000 איש. לקהילה שלנו היו שני בתי כנסת אחד אורתודוקסי והשני רפורמי. המשפחה שלנו הייתה שייכת לבית הכנסת הרפורמי וכל החברים שלנו הילדים, וכל חברי הורי היו יהודים.

יהודים לא היו מקובלים בחברות הרומניות, הייתה אפליה ברורה וגלויה נגד יהודים כמו גם חשדנות ורתיעה.

החגים שלנו זכורים לי במיוחד. היינו מתלבשים בבגדים חדשים חגיגיים והולכים לבית הכנסת, ברגל כמובן, במרחק הליכה של קרוב לשעה. בדרכינו היינו חוצים את הרחוב הראשי של העיר כאשר כל האנשים ברחוב היו מסתכלים עלינו ויודעים, הנה אלה "יהודים" לפי הבגדים החגיגיים שלבשנו.

לא הייתה אלימות ברורה נגדנו, אבל הייתה תחושה של ניכור וחוסר שייכות. כאשר משפחתי פנתה לבקש אשרת עלייה לישראל, כל החיים שלנו השתנו לרעה. גם בבית הספר שלנו הילדים וגם במקום עבודה של אבי ואמי ציינו בגלוי את העובדה שאנחנו רוצים להגר לישראל והאווירה כלפינו הייתה עוינת ומרחיקה. אנחנו, הילדים, לא הורשינו להשתתף בתנועת נוער וההורים שלי הורדו בדרגות במקומות העבודה שלהם. אני הייתי אמורה לעלות לבית ספר תיכון אך במקום זה הופניתי לבית ספר מקצועי ללימוד תפירה.

לשמחתי ושמחת משפחתי כעבור כשנה, בנובמבר 1961, עלינו לארץ.

עליית נוער בקיבוץ

עליתי לארץ בגיל 16 מרומניה. המשפחה שלי גרו אז בבית שאן ואני הופניתי לקיבוץ בית אלפא. בקיבוץ הייתה קבוצה של נערים ונערות בגילי כולם עולים חדשים שבאו מכל מיני מקומות בעולם, מרומניה, טוניס, אלג'יריה, רוסיה  ואפילו אמריקה.

כל בוקר למדנו עברית ואחר הצהרים עבדנו בקיבוץ, חלק מאיתנו  עבדו בשדות חלק עבדו בכרמים או במטבח. אני עבדתי במכבסה וכאשר כבר ידעתי קצת עברית עבדתי בבית הילדים.

בקיבוץ בית אלפא,  בית הילדים היה נפרד מהקיבוץ, הילדים לא גרו אז עם הוריהם אלא גרו בנפרד לגמרי בחלק אחר של הקיבוץ בבית הילדים. בעינינו זה היה  מאוד מוזר שילדים לא גדלים בבית הוריהם.

בערבים הייתה קבוצת העולים שלנו רוקדת ריקודים "סלונים" שלא היה מקובל בכלל בקיבוץ.

קיבוץ בית אלפא ממוקם לרגלי הר הגלבוע בעמק המעיינות במקום מאוד יפה קרוב למעיין הסחנה וכשהיה לנו קצת זמן פנוי היינו הולכים לרחוץ בסחנה שמימיו חמים כל ימות השנה. הייתי בקיבוץ שנה ויש לי זיכרונות יפים מהתקופה הזאת למרות שלא הייתה תקופה קלה.

גיל 16, גיל ההתבגרות איננו גיל קל, מה גם שיש להוסיף לזה שכל קבוצת עליית הנוער היו ללא הורים פעם ראשונה בחייהם. השפה, הקיבוץ, הקיבוצניקים, העבודות שהיה עליהם לבצע הכל היה מוזר וחדש. בקיבוץ בית אלפא לא היה יחס חם כלפי קבוצת "הזרים" של עליית הנוער. לא תמיד היו עבודות שהוטלו עלינו מבוצעות על הדרך שסיפקה את הקיבוצניקים. הרבה פעמים זה הפך להיות נקודת חיכוך בין הקבוצה שלנו לבין הקיבוץ. התוצאה הייתה שלא שיתפו אותנו בכל מינה דברים הקשורים לחיי היום יום בקיבוץ ואנחנו נשארנו סגורים בתוך חיי הקבוצה שלנו ולא נהנינו מהרבה דברים שהקיבוץ היה יכול להציע. הדחייה הזאת הייתה מוחלטת בחברת הנוער בן גילינו של הקיבוץ, שאיתם לא היה לנו שם קשר. אבל כמו נערים ונערות בכל העולם הצלחנו לנווט את חיי הקבוצה שלנו שלא נרגיש את הניקור מהקיבוץ. כך שבסופו של דבר הזיכרונות שנשארו הם זיכרונות יפים.

מילון

נהר מורש
נהר הנובע מהרי הקרפטים המזרחיים, ברומניה. מקורו של המורש נמצא בגובה 850 מטר מעל פני הים, במעיין ההשמאשו מארה (ה"השמאש הגדול") Hăşmaşu Mare, בהר הרגיטה Harghita ונשפך לתוך נהר טיסה, ליד העיר סגד Szeged בהונגריה.

ציטוטים

”המשטר הקומוניסטי השתלט על רומניה וכל האנשים שהיה להם איזשהו רכוש נחשבו לאויבי העם.“