מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בצל השואה

אני וסבתא חנה
סבתא באחד הטיולים
סיפור מספר על סבתא שלי חנה בר דוד שהיא דור שני לניצולי שואה.

ילדות בצל השואה

הסיפור מספר על סבתא שלי, חנה בר דוד, שהיא דור שני לניצולי שואה. היא בת לניצולי שואה וחייה הושפעו בעיקר מאימא שלה, מרים יהב ז"ל, שנפטרה לפני שנה. סבתא  רבא, מרים, הייתה אשת-עדות ב-30  השנים האחרונות לחייה, וסיפור חייה היה מאוד מרכזי ומשמעותי במשפחתנו ובמסגרות רבות ושונות שבהם סיפרה את סיפור קורותיה בשואה, אך בשנים הראשונות לאחר הגעתה לארץ, האנשים לא רצו לשמוע את הסיפורים הקשים שעברו שורדי השואה. הסיפורים היו קשים להקשבה, ונשמעו ממש דמיוניים. לרבים היה קשה להאמין שהדברים באמת התרחשו.

רק כאשר התקיים משפט אייכמן, ובמהלכו סיפרו ניצולים רבים את שעבר עליהם, הייתה אווירה ונכונות להקשיב, לקרא וללמוד על שעבר על היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה, לפניה ואחריה. אז יום הזיכרון נקרא "יום הזיכרון לשואה", רק שנים לאחר מכן שונה השם ל "יום השואה והגבורה". כמו כן היא רצתה להשתלב בחיים ולבנות חיים נורמאליים לה ולמשפחתה. רק כאשר ההורים נפגשו עם חברים או עם מעט קרובי משפחה שהיו כולם ניצולי שואה, הם דיברו ביניהם על זיכרונותיהם, אך השיחות היו תמיד באידיש, שפה אותה לא הבנו. ידענו שהיא עברה סבל רב אך לא ידענו מה בדיוק.

סבתא חנה מספרת על ילדותה בצל השואה,. "ההורים שלי עלו לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה ולאחר תקופת נדודים של 4 שנים באירופה ההרוסה שלאחר המלחמה. הם הגיעו ארצה אחרי מלחמת השחרור, מלחמת העצמאות, ומ- 1954  התגוררנו בבאר שבע. התושבים הראשונים שהגיעו לבאר שבע היו ניצולי שואה כך שרבים מהשכנים שלנו היו גם הם ניצולי שואה.

אמי מרים, הייתה בת 12, כאשר עולמה התהפך עליה בעקבות עלית הנאצים לשלטון בגרמניה והגזרות הקשות שהטילו על היהודים. שנתיים היא הייתה בגטו  בביאליסטוק, יחד עם משפחתה הקטנה אך בצפיפות גדולה מאוד כי לשם הועברו כל יהודי העיר והסביבה. בתקופה זו רצחו הגרמנים את אביה. משנת 1943 ועד סוף המלחמה ב-1945 הייתה בכמה מחנות השמדה ועבודה קשים, כולל במחנה ההשמדה אושוויץ שם הוטבע מספר על ידה השמאלית. מאותו היום לא היה לה שם, לקחו את זהותה והיה לה רק מספר. גם משפחתה הקרובה נרצחה והיא נשארה לבדה בלי משפחה וקרובים. גם אבא שלי איבד את משפחתו הקרובה כך ששניהם היו ללא קרובי משפחה.

אני כילדה כאבתי וסבלתי את סבלם  של ההורים, גם ללא שידעתי אז מה עבר עליהם ממש. אבא היה גדול יותר מאמא והוא בעצם תמך בה בכל קשייה. עצם העובדה שלא הייתה לנו משפחה קרובה הייתה מאד כואבת. פעמים רבות היינו עורכים את ליל הסדר עם השכנים שגם להם לא היו משפחות, כדי לחגוג את החג. בלילות, אמא הייתה צועקת מתוך שינה בגלל חלומותיה הקשים, ולנו כילדים היה קשה להתמודד עם זה. אני מתארת את המצב כאילו הייתה תקרה נוספת בבית שמעליה היו כל זיכרונות וזוועות השואה. הם היו כמו עננים שעפים בין החדרים בבית. עם זאת ההורים ניסו לנהל בית רגיל עם החגים והשמחות והבישולים הטובים של אמא.

ההורים לא ידעו עברית וההשתלבות בחיים בארץ הייתה כרוכה בלימוד שפה חדשה. אנחנו הילדים דיברנו רק עברית. לנו הילדים היו שמות "גלותיים", נקראנו על שם הסבים והסבתות. חברותי הישראליות נקראו בשמות ישראלים.  אנחנו כבני דור שני לשואה, קינאנו בחברים שהיו ילידי הארץ ורצינו להיות כמותם.

אמא הייתה מצטרפת אלינו לטיולים השנתיים של בית הספר. אומנם נחשבה כמלווה, אך בעצם הצטרפה כדי להכיר את הארץ. לא הייתה להם אפשרות לטייל ולבלות.זו היתה תקופה שלאנשים לא היה רכב פרטי. כך, בזכות טיולי בית הספר היא הכירה את הארץ. הייתה לה הזדמנות להתחבר אלינו הילדים והחברים שלנו ולחוות חוויות טובות ויפות שלא היו לה הרבה שנים לפני כן.

לאחר שנים רבות בהם לא דיברה ולא סיפרה רק כתבה לעצמה את זיכרונותיה, היא נפתחה והקדישה את חייה לספר לכמה שיותר ילדים ומבוגרים את סיפורה, על מנת להנציח את השואה, ולעולם לא לשכוח את שעבר על העם היהודי באותה תקופה."

הזוית האישית

סבתא חנה – ההשתתפות בתכנית, נתנה לי הזדמנות להשמיע את סיפור חייה של אמי, ניצולת השואה, להעביר את הסיפור לילדים נוספים.

מילון

נדודים
מעבר ממקום למקום

ציטוטים

”יש לנו מדינה, נשיא, דגל וצבא“