מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות בפולין, גיטאות והעלייה לארץ – סיפורה של ברברה בירן

ברברה בירן, נכדתה הילה ויהלי טיילור.
ברברה בירן ביום נישואיה לדב בעלה.
קורותיה של ברברה בירן מילדותה ועד בגרותה

שמי הוא ברברה בירן. הוריי בחרו לקרוא לי בשם זה משלוש סיבות: הראשונה היא שברברה הוא שם נפוץ בפולין והסיבה השנייה היא שלסבתי היה שם שהתחיל באות ב׳. בנוסף, קראו לי ברברה כדי שלא אסבול מאנטישמיות.

עוד שם שנתנו לי כשהגעתי לארץ הוא ברה. זהו עברות של השם המקורי שלי.

קרינסקי הוא שם משפחתי הקודם. שם זה נקרא על שם אזור בגבול ליטא-פולין בשם קרינקי ומקור משפחתי כנראה משם. נולדתי בפולין בוורשה בתאריך 30.5.1935. הייתי בוורשה עד גיל 4. אחד מהזיכרונות הראשונים שלי היא שאנחנו יושבים בפרוזדור ומפציצים את העיר. אבא, אמא, אני, אח של אבא שלי ואשתו עזבנו את ורשה והגענו לווילנה – שם הייתה כל המשפחה של אבי.

תמונה 1

ברברה בילדותה

כשהגרמנים פלשו לפולין עברנו לצד של ברית המועצות בפולין.

למשפחה של אבא היה בית חרושת לשמנים. אבא שלי למד שנתיים רפואה ואז עסק בייצוא בעסק המשפחתי. בגלל שהיינו משפחה אמידה ואמא שלי לא הייתה צריכה לעבוד, אמא שלי הייתה שוכבת במיטה ודיברו איתה שתי משרתות. שיטת גידול ילדים בפולין הייתה שכאשר ילד שואל את ההורה שאלה, ההורה היה אומר: ״תבין כשתגדל״. אני מאוד מתנגדת לזה ומאמינה שכשילד שואל משהו הוא צריך לקבל תשובה.

אבא שלי הוא הבן הצעיר במשפחה ואני הנכדה בכורה מצד אבא. אני בת יחידה. כשהייתי בת 15 אמא שלי נישאה בארץ בשנית לגבר עם ילד בן 6, והוא כמו אח בשבילי. אני הייתי זו שטיפלה באחי. כשהכרתי אותו הוא היה בן 6 והוא גדל במוסד כי אבא שלו לא היה יכול לטפל בו. היו לו הרגלים מוזרים שלא הכרתי והוא היה מאוד שובב. הוא תמיד היה חוזר הביתה עם מכנסיים קרועים.

אמא שלי הייתה מאוד שמרנית (כנראה כתוצאה מהמלחמה) וזה השפיע עליי ועל אח שלי, אבל הוא תמיד היה יכול לבוא אליי בכל דבר ועניין.

הגסטפו לקחו את אבא שלי כשהייתי בת 6 ועד היום לא יודעים מה קרה איתו. לא היה תאריך למות אבי ולא היה מקום קבורה ידוע. מגיל 6 לא היה לי אבא.

גורשנו לגטו לדירה בעלת 2-3 חדרים, וגרו בה כ-40 איש. כולם ישנו על מזרונים בדירה ורק לדודה של אבא שלי הייתה מיטה. יום אחד הודיעו לנו שכולם צריכים להתייצב בכיכר בגטו, ומי שלא בא ומוצאים אותו בדירה – הורגים אותו.

באותו ערב הגיעו הליטאים והתחילו לירות באוויר כאזהרה וזרזו את האנשים ללכת לכיכר. אמא שלי החליטה שהיא ואני נשאר בדירה ולא נלך לכיכר. אחרי זמן מה, הגיעו השוטרים הליטאים וחיפשו בכל הדירות במטרה למצוא יהודים. השוטרים הכו בדלתות ופרצו אל הדירה בעזרת הרובים שלהם וחיפשו יהודים שלא הלכו לכיכר. במזל גדול, הם פספסו את הדלת של הדירה שלנו.

לבת הדודה של אבא שלי קראו נינה. בעלה הוצא להורג במלחמה ואבא שלה היה מאוד מקובל בקהילה והוא היה בעל אמצעים. הגרמנים החליטו למנות את אבא שלה ליושב ראש היודנראט והגרמנים אמרו לו שהוא צריך לדאוג לסוסים ולמספיק כסף תוך שלושה ימים. הוא לא הצליח להביא את כל מה שדרשו הגרמנים, לכן הוציאו אותו להורג.

אח של אבי שנשאר בגטו היה מהנדס בניין. הוא סיים את בית הספר להנדסה עם גוי. יום אחד, כשאמא שלי הלכה לעבודה היא לקחה אותי איתה ויצאנו משער הגטו. אחרי זמן מה היא משכה אותי חזק ואנחנו נעלמנו לסמטה בצד. הגענו לבית של המהנדס הזה והתחבאנו שם.

הוא סידר כל מיני תעודות לי ולאמא שלי שהוטבלנו, ואמא שלי מצאה עבודה כדי שנוכל לנסוע לכפר בו הוא נולד ולהתחיל שם חיים חדשים. יום אחד דפקו בדלת, ועמדה שם אישה – האומנת שלנו מוורשה. היא אמרה שהיא יודעת שגברת קרינסקי והבת שלה נמצאות בדירה. בהתחלה המהנדס שאירח אותנו הכחיש שאנחנו שם, אבל כשראה שהאישה מנשקת לו את הרגליים ומתחננת להיכנס הוא הכניס אותה.

בלילה שהיינו אמורות לנסוע לכפר, האומנת שכנעה את אמא שלי לחזור איתה לגטו בורשה והתחלנו לצעוד 400 ק״מ לכיוון ורשה. מדי פעם ברגל, מדי פעם בטרמפ עם איכר. האומנת שכנעה את אמא שלי בכך שאמרה שיש שם חיי תרבות כמו תיאטראות, קונצרטים ועוד.

לילה אחד הלכנו עם מבריח וכשכמעט עברנו את גדר התיל, המבריח גנב את כל החבילות והתיקים שלנו וברח. הוא עשה רעש כדי שהגרמנים ידעו שהגענו ומאוד פחדנו שיתפסו אותנו. איכשהו נפלנו לתוך בור והתחבאנו בו עד שהגרמנים עברו. אחרי שקיבלנו הוראות הגעה ממישהו שחלף על פנינו הגענו אל כפר. מהכפר הייתה רכבת לוורשה. האומנת שנסעה איתנו הייתה עקשנית וחיפשה את המבריחים עד שהגיעה הרכבת. אחרי חיפוש ארוך היא מצאה אותם, ולקחה מהם חזרה את הבגדים שלנו.

הזכרון היחיד שיש לי מגטו ורשה הוא האנשים שנראים כמו שלדים מתים ברחובות שמכסים אותם בעיתונים. אני גם זוכרת שאמא שלי הכינה לי סנדוויץ׳ ופתאום אחד השלדים הבין שיש לי אוכל והוא גנב לי אותו מהכיס, ואכל את הסנדוויץ׳ עם הנייר.

אחרי שהבנו מה באמת קורה בגטו, ברחנו משם והלכנו לעיירה מחוץ לורשה מפני שאמא שלי גדלה בורשה ולא רצינו שאף אחד יזהה אותנו. בעיירה הזו אמא שלי לימדה אותי מספרי לימוד שהיו לנו ושיחקתי עם ילדים.

יום אחד היו אנשים שחפרו בגינה בבית שגרנו בו ומצאו שם בקבוק. אני לקחתי את הבקבוק והראתי אותו לאמא שלי. בתוכו מצאו עיתון אנטישמי שהוציאה המשפחה שהתארחנו אצלה. האישה כנראה שנאה את הגרמנים יותר מאת היהודים כי הם הוציאו את בעלה להורג אז היינו רגועים.

יום אחד שתי בנות של בעלת הבית רבו, ואני צחקתי לעצמי בצד אז הן התעצבנו ואחת מהן הרביצה לי בראש. עשרה ימים אחרי זה היה לי חום גבוה ומסתבר שהיה לי זעזוע מוח. בסופו של דבר הבראתי ולא היה נזק רציני.

המלחמה עוד לא נגמרה אבל פולין נכבשה ע״י הרוסים. כל ורשה נהרסה והבית שגרנו בו היה הרוס לגמרי. עברנו לגור בדירת שני חדרים בלודג׳. אנחנו גרנו בחדר אחד, ומשפחה אחרת בחדר השני.

כשהייתי בת 10 אמא שלי הכניסה אותי לבית ספר של נזירות בכיתה ה׳, כך שאסור היה לי לומר שאני יהודייה. לא ידעתי מה זה להיות יהודי, אבל ידעתי שזה משהו שלילי, שצריך להסתיר. הרבה אנשים מוילנה ממשפחתו של אבא שלי הגיעו ללודג׳ ודוד שלי קיבל אישור לחזור לפולין אחרי שגורש לרוסיה. מאוד נהנתי בלימודים בבית הספר אבל היה לי קשה עם ההסתרה של היהדות שלי.

יום אחד אני ואחת מחברותיי ללימודים הלכנו ברחוב והיה מאוד קר. פתאום ראינו מולנו אישה מלאה עם מעיל פרווה וחברה שלי אמרה לי: מה את חושבת על האישה השמנה היהודייה עם הפרווה? אני מאוד כעסתי באותו רגע כי אני חושבת שזה שאישה היא מלאה ושהיא מסתובבת עם מעיל פרווה לא מעיד על כך שהיא יהודייה.

כמו בכל בית ספר נוצרי, מגיע זמן שבו כל התלמידות הולכות לוידוי הראשון שלהם בכנסייה. וידוי זה מלווה בטקס גדול ומפואר, בו כל התלמידות הולכות עם שמלות לבנות יפות. כל הבנות בבית הספר שלי הלכו לוידוי ואני גם רציתי ללכת כי לא רציתי להישאר בחוץ, אבל אמא שלי אמרה לי שאני יהודייה ושהיא לא מרשה לי ללכת לוידוי. היא סיפרה למנהל בית הספר שאני חולה ושטקס כזה יכביד עליי. אני מאוד כעסתי. שוב הייתה הרגשה שלהיות יהודי זה דבר מכביד, שלילי ומעיק. עוד פעם הייתי צריכה להסתיר את העובדה שאני יהודייה.

בנוסף, הרבה אנשים מהמשפחה שלי עברו מפולין למדינות אחרות כמו ארה״ב, צרפת וכמובן פלסטינה – המקום של היהודים. אחרי שסוף סוף קיבלתי את המשפחה שלי, כולם עזבו עוד פעם ונשארנו אני ואמא שלי.

בגלל שהיה לי מאוד קשה עם ההסתרה של היהדות שלי, ביקשתי מאמא שלי לעבור לבית ספר יהודי. בסופו של דבר אמא שלי נענתה לבקשתי, והיא העבירה אותי לבית ספר של יהודים. שם לא היה דגש על לימודים שמהם כה נהנתי, אלא על יחס אישי ועל התאוששות מהמלחמה. אני לא אהבתי את בית הספר הזה, אבל אני זו שהבאתי את העונש הזה על עצמי.

יום אחד אמא שלי הודיעה לי שביום למחרת אנחנו עוזבות את פולין ונוסעות לצרפת. בצרפת פגשנו את הדוד שלי שבא לצרפת על מנת לנסוע לפלסטינה. בגלל שהוא היה בעבר בפלסטינה היה לו סרטיפיקט (Immigrant certificate) והוא היה מורשה לחזור לארץ.

אני הודעתי לאמי שאני רוצה לנסוע עם דודי לפלסטינה, ולמרות שהיא התנגדה אני לא הקשבתי לה. הפלגתי עם דוד שלי לפלסטינה. לפני שהגענו לפלסטינה, היו שתי עצירות: עצירה בביירות ועצירה באלכסנדריה. בגלל שלא היה לי סרטיפיקט, לא היה לי אישור לרדת ולעלות מן האנייה ולכן דוד שלי אמר לי שמאחר שלא היה לי אישור לרדת בארץ יחביאו אותי במזוודה. בשתי העצירות היה מנוף גדול שלקח את המזוודות והפיל אותן, אז היה מעניין…

בסופו של דבר, הגענו לנמל בחיפה ולא הורידו אותי במזוודה כמו שחששתי, אלא עלה איש ״ההגנה״ על האונייה והוריד אותי בביטחה. כשהלכתי עם דוד שלי ברחוב שאלתי אותו אם השוטר שעומד ומכוון את התנועה הוא יהודי, והוא ענה לי שכל האנשים ברחוב יהודיים (למרות שהיו הרבה מוסלמים איתנו). אני הרגשתי בבית – הרגשתי שייכת.

מפאת העובדה שלדוד שלי לא הייתה עבודה מסודרת, נשארתי אצל בת דודה של אבא שלי. הם קיבלו אותי כאילו הייתי ילדה שלהם. הם שלחו אותי לבית ספר פרטי, ושילמו למורה פרטי שילמד אותי עברית. בבית הספר הושיבו אותי ליד ילדה שהוריה הגיעו מפולין. בגלל שלא ידעתי מילה בעברית, לא הבנתי כלום בשיעורים. רק בשיעור חשבון ידעתי לפתור תרגילים על הלוח. כשהמורה לחשבון שאלה שאלה ואף אחד לא ידע לענות, אני עניתי מפני שלמדתי כבר את הדברים הללו.

אחרי שלושה חודשים, ידעתי לדבר עברית שוטפת. כוח הרצון שלי להיות כמו כולם דחף אותי, ואחרי שלושה חודשים, ידעתי לדבר עברית שוטפת.

אחרי שנה בארץ, אמא שלי הגיעה גם כן. כשהיא ירדה מהאנייה, היא נראתה לי כמו חייזר – היא לבשה את הוואל (רשת דקיקה שמכסה את הפנים ומחוברת למגבעת), והיא הייתה מאוד מגונדרת ומטופחת וזה לא התאים לאופי של הארץ. היא לקחה אותי מבת דודה של אבא שלי לדירת שני חדרים שהיא שכרה בתל אביב, אבל עדיין סיימתי את לימודי התיכון בבית הספר הפרטי בו התחלתי.

כפי שאמרתי קודם, כשהייתי בת 15 אמה שלי נישאה לגבר שהיה לו ילד בן 6. בגלל שתמיד רציתי אח/אחות, אמא שלי אמרה לי שעכשיו כשיש לי אח קטן, אני צריכה לטפל בו.

אמא שלי הייתה קרה אליי ואף פעם לא דיברה איתי יותר מדי. היחס שלה לאחי הקטן היה שונה – הוא אומר שהיא כן דיברה איתו.

בעת השרות הצבאי

תמונה 2

התגייסתי לצבא. אחרי זמן מה, הכרתי את דב בתקופת השירות הצבאי, ומאוחר יותר ונישאתי לו כשהייתי בת 21.

ביום נישואי לדב

תמונה 3

מארחת בביתה

תמונה 4

העלייה לארץ הייתה אירוע מכונן בשבילי!

הזוית האישית

סיפורה של ברברה בירן סופר במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, בתיכון מית"ר גני תקווה, בהנחית הילה אהרוני ואנט אלון.

מילון

סרטיפיקט
אשרת העלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.

ציטוטים

”בשתי העצירות היה מנוף גדול שלקח את המזוודות והפיל אותן כשאני בתוך המזוודה“

הקשר הרב דורי