מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בעיר ללא הפסקה

פרחיה בילדותה
במסגרת התכנית, אילנה והמתעדים
הסיפור של אילנה פרחיה

שמי אילנה פְּרָחְיָה ואני בת שמונים ואחת, מגבעתיים. גוללתי לאחרונה את סיפור חיי בפני נכדותיי וחבריהן. יחד שמענו את השיר "נוף ילדות" ששר שלמה ארצי ובעוד בשיר ימי הילדות מתוארים כ"גן פורח", אצלי הימים היו נראים אחרת, ועל כך אספר לכם כעת.

נולדתי בבית חולים עין גדי בפברואר בשנת 1939. אמי סיפרה תמיד כי נולדתי בשנה בה שרר חורף קשה מאוד ורווי גשמים. בשנה הראשונה לחיי התגוררה משפחתי – אמי טובה, אבי שמחה ואני – בבית משפחת קָרָוון ברחוב שפירא, בתל אביב. אב המשפחה היה הגנן הראשון של תל אביב. בבית גרנו שתי משפחות, בשני חדרים נפרדים, עם מטבח משותף, שיש נפרד וכיור אחד. כעבור שנה, בעודי תינוקת זוחלת, אם משפחת קרוון אמרה: "עד פה! תינוקת בבית הזה אנחנו לא רוצים" ודרשה מהוריי לעבור לבית אחר. עברנו לבית ברחוב בר גיורא בשכונת נורדיה (כפי שהייתה קרויה אז). באותן שנים, לא היו טיטולים חד פעמיים ולכן הוריי נאלצו לחתל אותי בחיתולים מבד, לכבס ולייבש אותם לאחר כל שימוש. רחוב בר גיורא, הוא רחוב קטן אשר נמצא כיום  מול  מרכז הקניות "דיזינגוף סנטר", מחלק את רחוב דיזנגוף לשני צדדים ומקביל לרחוב המלך ג׳ורג׳. באותם ימים, בעת מלחמת העולם השנייה, האיטלקים הפציצו את תל אביב ופצצה נפלה בדיוק בקצה הרחוב שבו גרנו. אני זוכרת כיצד בעת נפילת הפצצה, רצנו לבית שבחצרו עץ שקמה (שנמצא כיום בצידו השמאלי של רחוב דיזנגוף) והסתתרנו בחדר המדרגות שלו.

בשכונת נורדיה התגוררו חלק מחבריי בצריפים קטנים וסבלו מתת תנאים, ממש כפי שמתואר בסרט "טוביה החולב". להבדיל, משפחתי ואני גרנו באותו הרחוב, בתנאים טובים למדי – בבניין. אולם בשל מצוקת הדיור והצפיפות באותה עת, התגוררנו בדירה עם משפחה נוספת ולכן נאלצנו להסתפק במועט. גרתי עם הוריי בחדר אחד. כשמלאו לי 6 התרחבה המשפחה ונולדה אחותי, נחמה. ישנתי אז עם הוריי במיטה אחת ואחותי במיטת תינוק. את המטבח חלקנו עם משפחה נוספת שלה היו שני בנים (הבכור היה בן שמונה עשרה והצעיר היה גדול ממני בשלוש שנים) ואת השירותים חלקנו עם עוד שלוש משפחות. בימי החורף הקרים חיממנו את המים לאמבטיה בתנור חימום לעצים (בוילר) וכך המים היו מתחממים. היינו מתקלחים רק פעם בשבוע – בימי שישי. אז, היינו יכולים לחמם את המים שצריכים היו להספיק לכל ארבע המשפחות. בשאר השבוע שטפנו רק פנים וחיממנו מים בקומקום לאמבטיה בגיגית לאחותי התינוקת. כביסה הייתה בכלל 'סיפור מן ההפטרה' – היינו משפשפים ביד את הבגדים המלוכלכים בעזרת קרש העשוי ממתכת, בכיור או בגיגית יחד עם סבון מוצק העשוי משמן זית. תחילה, חיינו כולנו ביחסי שכנות טובה. אך, בחלוף השנים, כאשר הבן של השכנים כבר גוייס לפלמ"ח והיה משתחרר לשבת, הוא היה שוטף את רגליו בכיור המשותף. אמי התעצבנה והדבר יצר מחלוקת קשה עד מאוד לדיירי הבית.

בשנת 1941, הבריטים שלטו בארץ ביד רמה. הבריטים עסקו רבות בתפיסת אנשי המחתרות, הלוא הם מתנגדי שלטון. יום אחד חיפשו הברטים את אבי. אבי פעל בארגון האצ"ל, ארגון שלא היה חוקי בעיניי הבריטים. ככל הנראה הלשינו עליו – שכנתי האהובה שרה ודודה פעיל מארגון ההגנה. השניים פעלו כנראה כסוכנים כפולים והיו מדווחים גם לבריטים. בביתנו הקטן הייתה מרפסת משותפת עם מספר שכנים נוספים ולה היו שתי כניסות. הבריטים נכנסו מכניסה אחת ואבי ניסה להימלט מהשנייה. אך גם שם חיכו הבריטים ואבי נאלץ לקפוץ מחלון חדרי ולברוח. בחלוף הימים, אבי נתפס וישב בכלא עכו (עם ערי ז'בוטינסקי). בדיעבד, אבי נכלא עקב דיווח שווא על שימוש במכונת ירייה ושוחרר מהכלא. מבחינתי, אבי היה גיבור ושמו מוזכר בארכיון האצ"ל.

הגן שלי היה רחוק מביתנו אך קרוב לבית דודתי. כאשר לא היה מי שיוציא אותי מהגן, היא מיד התנדבה למשימה. ביליתי רבות בבית דודתי עקב היעדרויות ממושכות של אבי מהבית. בספטמבר בשנת 1944, בהיותי בת 5, עליתי לכיתה א' (מוקדם מכפי שנהוג בדרך כלל). בגן טענו, שאני מוכשרת ושיש לי "ידיים טובות" ושאני מוכנה לעלות לבית הספר. באותם הימים בתי הספר פעלו במשמרות. היו בתי ספר שנפתחו מהבוקר וכאלה שיום הלימודים בהם התחיל רק ב – 12:00. אותי קיבלו לבתי הספר שנפתחו בצהריים ואמי דאגה שבגיל כה צעיר אלה יהיו שעות מאוחרות מדי עבורי. לבסוף נרשמתי לבית ספר "שלמה המלך " – בית ספר דתי לבנות שיום הלימודים בו התחיל בבוקר.

חג פסח אחד יצאתי לטיול עם אבי. חצינו ברגל את כל רחוב דיזנגוף עד הירקון. מכווין שהאזור אז היה נטול גשרים שיעזרו לחצות את הנחל, היה עלינו לקחת סירה כדי להגיע לבית הקפה של חבריו, אשר שכן בעברו השני של הירקון. העיצוב של בית הקפה אליו הגענו היה מושך ומזמין: גדרות חיות הפרידו בין שולחן לשולחן ויצרו יחדיו מבוך מעניין ויפה. בילינו שם את כל הבוקר. כאשר רצינו לאכול אבי נתן לי פיתה. לאכול פיתה בפסח – לא יאומן… אכלתי אותה בהנאה וחשתי אושר עילאי. אני זוכרת את ההרגשה הזאת היטב, כאילו זה קרה אתמול.

חזרנו הביתה באותה הדרך. כאשר עלינו על הסירה, נשמעו יריות מיישוב ערבי סמוך (שייח' מונס). מאוחר יותר התברר לנו, שאנשי שייח' מונס התקיפו את בית הקפה בו שהינו וחברו הטוב של אבי נהרג במתקפה. זה האירוע שסימן בשבילי את תחילתה של מלחמת העצמאות. ביום ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, לאחר כשדוד בן גוריון הכריז על הקמתה של מדינת ישראל, כולם יצאו צהלו ורקדו ברחובות. דוד שלי דפק בדלת, הוא קרא גם לנו לצאת ולרקוד, אך אבי לא הסכים שנצא. אבי טען שעכשיו זאת לא עת לשמוח ושעוד מעט תתחיל באמת המלחמה, וכך היה.

במלחמת העצמאות אבי גוייס לבאר שבע. ההתמודדות בעת המלחמה הייתה קשה: התקשינו להשיג אוכל, היציאה לשוק הפכה קשה, מפחידה ומסוכנת עקב יריות אל השוק ממסגדים סמוכים. כמעט ולא יצאנו לרחוב, עד שביתת הנשק. אז (לאחר שביתת הנשק) הייתה שמחה, שמחה מהולה בעצב על "תקופת הצנע" שהגיעה. למדינת ישראל הצעירה היה קשה להכיל את כמות העולים שעלו לארץ עם סיום מלחמת העולם השנייה והתעורר מחסור כבד באוכל. בלית ברירה, נאלצנו למצוא פתרונות יצירתיים. למשל, היינו נוסעים ארבע שעות מתל אביב לראשון לציון רק כדי להבריח שתיים -שלוש ביצים מהלול של דודתי. אמי הייתה משלמת לקצב ב"כסף שחור" (באותה תקופה חולקו תלושי מזון ותשלום בכסף היה לא חוקי), ובתמורה הוא היה מגיע לדלתנו באישון לילה ומביא לנו בשק עוף ובשר נוספים.

בשנת 1952 במקביל ללימודי בבית הספר, לקחתי חלק, יחד עם חברותי, בתנועת הנוער "מכבי צעיר" (תנועת נוער א-פוליטית). במסגרת פעילויותיי בתנועה, נרשמתי ל"מכביה" והשתתפתי בארבע מכביות בתחרות בענף הספורט סיף ואף זכיתי בתואר "אלופת הארץ"!

בימים אלה כאשר מגפת הקורונה שינתה מקצה לקצה את שגרת חיינו, סגרה אותנו בבתים ואילצה אותנו להתמודד עם מציאות חדשה – אני נזכרת בימי ילדותי ובמציאות המורכבת בה חיינו ומאמינה שאם כולנו נצמצם בצריכה המרובה, נדאג לצרכי החלש ונסתפק במה שיש נוכל להתגבר על הקשיים שלפנינו.

הזוית האישית

עמית, נהוראי, נור, אבירן, חכים, ליאור וגיל: בעינינו, תיעוד הסיפור של אילנה מאוד מרגש. אנו מרגישים שנפלה בחלקינו הזכות לעשות זאת. בזכות תיעוד הסיפור, נחשפנו וחיפשנו את סיפור החיים של אילנה, ממנו למדנו רבות על הפשטות והתמימות שהייתה בעבר… הדבר מהווה עבורנו סיפוק אדיר. תודה על ההזדמנות המופלאה לקחת חלק, מאחלים לאילנה בריאות ואושר!

אילנה: עבורי בתור מספרת, זו הייתה חוויה מאוד מהנה וחשבתי שזו היא הזדמנות נהדרת לתעד ולחשוף את הסיפור, עבור הדורות הבאים. אני מודה על היותכם קשובים לי ומתעניינים בי ובסיפור שלי. אני מאחלת לכם שתלמדו לקח מהסיפור, שלעולם לא תדעו מחסור, ושיהיה לכם רק טוב.

מילון

אסבסט
שם לקבוצה של חומרים סיביים שמקורם בסלעים הבנויים ממנרלים של מגנזיום ואו ברזל הדרידי. (מילוג)

סיף
סיף הוא ענף ספורט שהתפתח מתוך טכניקת קרב. מקור הסיף בקרב חמוש, לרוב בין שני אנשים, שבו משתמשים בנשק קר בעל להב ארוך ובמגן יד. את התקפת אחד היריבים הודף היריב השני בעזרת הלהב של כלי הסייף שלו. (מילוג)

בוילר (בלעז)
תנור חימום. (מילוג)

ציטוטים

”בימים אלה, אני מאמינה שאם נצמצם בצריכה המרובה ונדאג לצרכי החלש נסתפק במה שיש, נוכל להתגבר על הקשיים שלפנינו“